רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח: וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ (קהלת יב, א). אָמַר יִרְמְיָה לְיִשְׂרָאֵל, וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ, זִכְרוּ אֶת בּוֹרַאֲכֶם עַד שֶׁבְּחוּרוֹתֵיכֶם קַיֶּמֶת, עַד שֶׁבְּרִית כְּהֻנָּה קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן (ש"א ב, כח). עַד שֶׁבְּרִית לְוִיָה קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ (דברים יח, ה). עַד שֶׁבְּרִית מַלְכוּת בֵּית דָּוִד קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ (תהלים עח, ע). עַד שֶׁבְּרִית יְרוּשָׁלַיִם קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ (מ"א יא, לב). עַד שֶׁבְּרִית בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה (דה"ב ז, טז). עַד שֶׁאַתְּ קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ז, ו). עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה אֵלּוּ יְמֵי הַגָּלוּת. וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ (קהלת יב, א). לֹא טוֹבָה וְלֹא רָעָה. עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ (שם). זֶה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד דִּכְתִיב בֵּיהּ: וְכִסְּאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי (תהלים פט, לז). וְהָאוֹר זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג). וְהַיָּרֵחַ זוֹ סַנְהֶדְרִין, דְּתַנְיָא סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹּרֶן עֲגֻלָּה. וְהַכּוֹכָבִים אֵלּוּ הָרַבָּנִים, דִּכְתִיב וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד (דניאל יב, ג). וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם (קהלת יב, ב). אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל הַנְּבוּאוֹת הַקָּשׁוֹת וְהָרָעוֹת שֶׁנִּתְנַבֵּא עֲלֵיהֶם יִרְמְיָהוּ, לֹא בָאוּ עֲלֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (קהלת יב, ב). אֵלּוּ מִשְׁמָרוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה. וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, אֵלּוּ הַכֹּהֲנִים, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף לְוִיִּם הֵנִיף אַהֲרֹן בְּיוֹם אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' (במדבר ח, כא). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַמֻּרְאָה הַזּוֹ דָּבָר קַל הוּא, וְהָיָה הַכֹּהֵן זוֹרְקָהּ עַל הַכֶּבֶשׁ שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמָּה לַאֲחוֹרֵי יָדָיו. וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת, אֵלּוּ מִשְׁנָיוֹת גְּדוֹלוֹת, כְּגוֹן מִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא וּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי אוֹשַׁעְיָא וּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל בַּר קַפָּרָא. כִּי מִעֵטוּ, זוֹ הַתַּלְמוּד שֶׁהוּא כָּלוּל בָּהֶם. וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת, אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִזְכֹּר אֶת תַּלְמוּדוֹ. וְסֻגְּרוּ דְּלָתַיִם בַּשּׁוּק, אֵלּוּ דַּלְתוֹת נְחוּשְׁתָּא בַּר אֶלְנָתָן, שֶׁהָיוּ פְּתוּחִין לִרְוָחָה. בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, עַל יְדֵי שֶׁלֹא נִתְעַסְּקוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כְּטוֹחֲנוֹת, מָה הַטּוֹחֲנוֹת אֵינָן בְּטֵלוֹת לְעוֹלָם, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן בְּטֵלִין מִן הַתּוֹרָה לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח). וְיָקוֹם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע, אָמַר רַבִּי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה בַּת קוֹל יוֹצֵאת בְּפָלָטִין שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר וְאוֹמֶרֶת עַבְדָּא בִישָׁא זִיל חֲרֹב בֵּיתָה דְּמָרָךְ, דִּבְנֵיהּ לָא שָׁמְעִין לֵיהּ. וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר, שֶׁעָלָה וּבִטֵּל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (ישעיה כד, ט). גַּם מִגָּבֹהַּ יִירָאוּ, מִגְּבוֹהוֹ שֶׁל עוֹלָם נִתְיָרֵא וְלָא בָעֵי, אֲמַר בָּעֵי מְצַמְצְמָא יָתִי לְמֶעֱבַד לִי כִּדְעֲבַד לְסָבִי, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר חִתִּיתָהּ שֶׁל דֶּרֶךְ נָפְלָה עָלָיו. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר הִתְחִיל מַחֲבֵי חֲבָיִים בַּדֶּרֶךְ. כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ (יחזקאל כא, כו), עַל אִמָּא דְּבָצְלַיָּה, בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים, שֶׁהִיא מְתַוֶּכֶת בֵּין שְׁנֵי הַדְּרָכִים, אַחַת הוֹלֶכֶת לַמִּדְבָּר וְאַחַת הוֹלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם. לִקְסָם קָסֶם, הִתְחִיל קֹסֵם קְסָמִים. קִלְקַל בַּחִצִּים, הִתְחִיל לְקַלְקֵל בַּחִצִּים, לִשְׁמָהּ שֶׁל רוֹמִי וְלֹא עָלְתָה, לִשְׁמָהּ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא וְלֹא עָלְתָה, לִשְׁמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְעָלְתָה לוֹ. זָרַע זְרִיעוֹת וְנָטַע נְטִיעוֹת, לִשְׁמָהּ שֶׁל רוֹמִי וְלֹא עָלְתָה לוֹ, לִשְׁמָהּ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא וְלֹא עָלְתָה לוֹ, לִשְׁמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְעָלְתָה לוֹ, וְצָמְחוּ. הִדְלִיק נֵרוֹת וּפַנָּסִים, לִשְׁמָהּ שֶׁל רוֹמִי וְלֹא הֵאִירוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא וְלֹא הֵאִירוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְהָיוּ מְאִירִין. שָׁאַל בַּתְּרָפִים, בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלּוֹ, הָאֵיךְ דְּאַתְּ אָמַר וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר (ש"א טו, כג). רָאָה בַּכָּבֵד, אָמַר רַבִּי כְּהָדֵין עֲרָבָאָה דַּהֲוָה נָכֵיס אִימְרָא וְחָמֵי בְּכַבְדָּא. בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלַיִם, נִרְאִין הֲווֹ קִסְמַיָא עַל יְרוּשָׁלַיִם בִּימִינוֹ. לָשׂוּם כָּרִים, פּוֹלִימַרְכּוֹס. לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, סְפַקְלָטֹרִים. לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה, סַרְפִּינוֹס. לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים, טִירוֹנִין. לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה, אַבְנֵי בַּלִּיסְטְרוֹס. לִבְנוֹת דָּיֵק, כְּבָשִׁים. וְכֻלָּם וְהָיָה לָהֶם כִּקְסָם שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם, שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם (יחזקאל כא, כח), אָמַר יְחֶזְקֵאל לְיִשְׂרָאֵל אִלּוּ זְכִיתֶם הֱיִיתֶם קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא נִדְרֶשֶׁת שִׁבְעָה מִשִּׁבְעָה, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹא זְכִיתֶם הֲרֵי נְבוּכַדְנֶצַּר בָּא וּמְקַסֵּם עֲלֵיכֶם שִׁבְעָה מִשִּׁבְעָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם. וְהוּא מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ, זֶה עֲוֹנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם (דה"ב כד, כ), וְכִי מֵעַל רָאשֵׁי הָעָם הָיָה, דְּאַתְּ אָמַר מֵעַל לָעָם, אֶלָּא שֶׁרָאָה עַצְמוֹ גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעָם, חֲתַן הַמֶּלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל וְנָבִיא וְדַיָּן. הִתְחִיל מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם, וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן וגו' (דה"ב כד, כ-כא), וְלֹא נָהֲגוּ בְּדָמוֹ לֹא כְּדַם הַצְּבִי וְלֹא כְּדַם הָאַיָּל, דִּכְתִיב וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז, יג), בְּרַם הָכָא כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה (יחזקאל כד, ז). וְכָל כָּךְ לָמָּה: לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם (יחזקאל כד, ח). רַבִּי יוּדָן שָׁאַל לְרַבִּי אַחָא הֵיכָן הָרְגוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זְכַרְיָה, בְּעֶזְרַת נָשִׁים אוֹ בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, אָמַר לֵיהּ לֹא בְּעֶזְרַת נָשִׁים וְלֹא בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּעֶזְרַת כֹּהֲנִים, וְלֹא נָהֲגוּ בְּדָמוֹ לֹא כְדַם הַצְּבִי וְלֹא כְדַם הָאַיָּל דִּכְתִיב בֵּיהּ: וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, וּבְרַם הָכָא עַל צְחִיחַ סֶלַע וגו', כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם. נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סֶלַע וגו', שֶׁבַע עֲבֵרוֹת עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָרְגוּ כֹּהֵן, וְנָבִיא, וְדַיָּן, וְשָׁפְכוּ דַּם נָקִי, וְחִלְּלוּ אֶת הַשֵּׁם, וְטִמְּאוּ אֶת הָעֲזָרָה, וְיוֹם הַשַּׁבָּת, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה נְבוּזַרְאֲדָן הִתְחִיל הַדָּם תּוֹסֵס, אָמַר לָהֶם מַה טִּיבוֹ שֶׁל דָּם זֶה, אָמְרוּ לוֹ דַּם פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים שֶׁהָיִינוּ שׁוֹחֲטִין, מִיָּד שָׁלַח וְאַיְיתֵי דְּמֵי זְבָחִים, וְלָא אִדַּמּוּ לֵיהּ. אָמַר לָהֶם אִין אַמְרִיתוּ מוּטָב וְאִם לָאו סָרִיקְנָא לִבְשָׂרַיְהוּ דְּהַנְהוּ אִינְשֵׁי בְּמַסְרְקֵי דְפַרְזְלָא, אָמְרֵי לֵיהּ מָאי נֵימָא לָךְ נָבִיא הֲוָה דַּהֲוָה מוֹכַח לָן קָמֵינָן עֲלֵיהּ וּקְטָלִינֵיהּ, וְהָא כַּמָּה שְׁנֵי דְּלָא נַיַּיח דְּמֵיהּ. אֲמַר לְהוֹ אֲנָא מְפַיַּיסְנָא לֵיהּ, אַיְיתֵי קוֹמֵיהּ סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה וְסַנְהֶדְּרֵי קְטַנָּה וּקְטָלִינְהוֹן, עַד שֶׁהִגִּיעַ דָּמָם לְדָמָן שֶׁל זְכַרְיָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר פָרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ (הושע ד, ב). וַעֲדַיִּן הַדָּם תּוֹסֵס. אַיְיתֵי בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת וּקְטַל עִילָוֵיהּ וְלָא נָח, אַיְיתֵי תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן וּקְטַל עִילָוֵיהּ וְלָא נָח, אַיְיתֵי שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּקְטַל יַתְהוֹן עַד שֶׁהִגִּיעַ דָּמָם לְדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה וַעֲדַיִן הָיָה הַדָּם תּוֹסֵס, אָמַר: זְכַרְיָה זְכַרְיָה, כָּל טוֹבִים שֶׁבָּהֶם אִבַּדְתִּי, נִיחָא לָךְ דְּלֵיכְלִינְהוּ לְכֻלְּהוּ, כִּדְאָמַר לֵיהּ הָכֵי מִיָּד נָח, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא הִרְהֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּנַפְשֵׁיהּ, וְאָמַר: וּמָה אִם עַל נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ, הַהוּא גַבְרָה דִּקְטַל כָּל הַנְהוּ נַפְשָׁתָא, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, עֲרַק וּשְׁדַר פַּרְדַּשְׁנָא לְבֵיתֵיהּ וְאִגַּיֵּיר. וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד (קהלת יב, ה). זוֹ נְבוּאָתוֹ שֶׁל יִרְמְיָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה (ירמיה א, יא). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַה סִּימָנוֹ שֶׁל שָׁקֵד זֶה, מִשָּׁעָה שֶׁהוּא מֵצִיץ עַד שָׁעָה שֶׁהוּא גּוֹמֵר עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, כָּךְ מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם. וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת יב, ה). זֶה צַלְמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִיב נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת (דניאל ג, א). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל דְּרוּמֵיהּ אַמִּין שִׁתִּין וּפְתָיֵהּ שִׁית מִי יָכִיל קָאֵים, אִם אֵין עָבְיוֹ שְׁלִישׁ רוּמוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד, וְאַתְּ אָמַר: אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא (דניאל ג, א). אָמַר רַבִּי לֵוִי כְּקָנֶה הָיוּ מַעֲמִידִין לֵיהּ וְהוּא נוֹפֵל, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ וְהוּא נוֹפֵל, עַד הֵיכָן, רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר עַד שֶׁהֵבִיאוּ כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהוֹצִיאוּ מִירוּשָׁלַיִם וְשָׁפְכוּ דִּימוֹס עַל רַגְלָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה (יחזקאל ז, יט). וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה (קהלת יב, ה). זוֹ זְכוּת אָבוֹת. כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ, מִבָּבֶל הָיוּ וְשָׁם חָזְרוּ. וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, זֶה גָּלוּת יְכָנְיָה. אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלַיִם וְגָלוּתוֹ שֶׁל צִדְקִיָּה בְּיָדוֹ, יָצְתָה גָּלוּתוֹ שֶׁל יְכָנְיָה לִקְרָאתוֹ מְכֻסִּים שְׁחוֹרִים מִבִּפְנִים וּלְבוּשִׁים לְבָנִים מִבַּחוּץ, וְהָיוּ מְקַלְסִין לִקְרָאתוֹ, נָקְטָה בַּרְבַּרְיָה, וַהֲווֹן שָׁאֲלִין מָה עֲבֵיד בְּאַבָּא, מָה עֲבֵיד בְּאַחָא, מָה עֲבֵד בִּבְרִי, וְאִינוּן אָמְרִין לֵיהּ: אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב (ירמיה טו, ב). וַהֲווֹן מְקַלְּסִין בְּחָדָא יָדָא וּמְסַפְּדִין בְּחָדָא יָדָא, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וגו' (יחזקאל כד, כג). עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף, זוֹ שַׁלְשֶׁלֶת יוֹחֲסִין. וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב (קהלת יב, ו), אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב (תהלים יט, יא). וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ, תְּרֵין אָמוֹרָאִין, חַד אֲמַר כַּדּוֹ שֶׁל בָּרוּךְ עַל מַבּוּעוֹ שֶׁל יִרְמְיָה, וְחַד אֲמַר כַּדּוֹ שֶׁל יִרְמְיָה עַל מַבּוּעוֹ שֶׁל בָּרוּךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי (ירמיה לו, יח). וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר, זוֹ בָּבֶל שֶׁהִיא זוּטָא שֶׁל עוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי (ישעיה מד, כז), זוֹ בָּבֶל, לָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ צוּלָה, שֶׁשָּׁם צָלֲלוּ מֵי מַבּוּל, דִּכְתִיב גַּם בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל גַּם לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל הָאָרֶץ (ירמיה נא, מט). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כְּתִיב וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם (בראשית יא, ב). לָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ שִׁנְעָר, שֶׁשָּׁם נִנְעַר דּוֹר הַמַּבּוּל. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֵן מְנֹעָרִין מִכָּל הַמִּצְווֹת, מִצְוַת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֵן מֵתִין בְּתַשְׁנֵק בְּלֹא נֵר וּבְלֹא מֶרְחָץ. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֵן מֵתִין נְעָרִים. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, עִיר שֶׁשָֹּׂרֶיהָ נְעָרִים מְבַעֲטִים בַּתּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֶעֱמִידָה שׂוֹנֵא וְעֵר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, מִבָּבֶל הָיוּ וְשָׁם חָזְרוּ. וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים וגו' (קהלת יב, ז). זֶה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק רוּחַ הַקֹּדֶשׁ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הָיָה יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א).

אפשר שכונת ר"י דסכנין להודיע כי באמרו איכה ישבה בדד הוא על דרך הפלגה, ויהיה פירושו זמן הרבה. פי' בה תשובות הרבה, לפיכך הביא פ' וזכור את בוראך. עם מה שפי' להוכיח מעלת ישראל קודם הגלות, ולהבין הדבר יפה אמשול את ישראל למה היו דומים בהיותם על אדמתם ובית המקדש על מכונו וכל הדברים היו כסדרן, וזה מעט דומה למ"ש מהר"ם אלשיך זלה"ה בתחלת שיר השירים, אמנם בשינויים הרבה לפי מה שצריך להבנת המאמר, והנה היו דומים לאיש חיל רב פעלים, אשר הוא ואבותיו היו מעולם אנשי היחס והמעלה, נודע בשערים שמם ישבו עם זקני ארץ וכלם מכבדי' אותם מפני מעלתם ויושר צדקם, וגם הוא כא' מהם מתנהג בחכמה בינה והשכל, ונוסף על זה עושר ונכסים וכבוד, כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וסגולת מלכים, בתים וקרקעות בהמות, ועבודה רבה בים וביבשה, ונכסיו מוצלחים קרובים לריוח ורחוקים מן ההפסד, אשר באמת איש כזה גבר יצלח כל ימיו לא ירד מעשרו, וכבוד גדול יעשו לו כל ימי חייו בשמחה ובטוב לבב מפני עשרו וחכמתו הגדולה ומשפחתו הנכבדת, ועוד נוסף על הדברים האלה גדלו המלך, ויפקדהו על כל אשר לו, וזה בשכר עצום לא יאמין כי יסופר, ויהי מאז הפקיד אותו המלך על ביתו, משם ואילך כל דברי מלכות נחתכים על פיו, מהעדא מלכין ומהקם מלכין, על פיו יצאו ועל פיו יבואו, די הוא צבא הוה מרים, ודי הוא צבי הוה משפיל, רק הכסא יגדל המלך הנז', ומרוב אהבה שנכנס המלך עמו היה המלך הנזכר מקרב כל קרוביו ואוהביו של האיש ההוא, לכלם היה משים שרי אלפים ושרי מאות, לכל א' מהם כראוי לו, ושאר גדולי המלכות ג"כ כלם אוהבים אותו, כי הוא יוצא ובא לפני המלך בלא צר, וכמלאך אלקים לפניהם, והנה לא זז המלך הנז' לחבבו עד כי הניח את ביתו בית המלכות ועיר אחוזתו אשר היתה עיר גדולה כיד המלך, ויבא לדור אצל אוהבו הנז' בעיר קטנה ואנשים בה מעט, ובבא המלך אל אותה העיר, הנה היה זיוה הודה והדרה, ואליה גוים יבאו מאפסי ארץ לכבוד המלך האדיר, עד כי בזמן מועט נעשית אותה העיר כלילת יופי ומשוש לכל הארץ, ועוד הגדיל המלך הנז' לעשות עם אוהבו הנז' מרוב אהבה עזה שהיתה לו עמו, נכנס עמו בברית ושבועה שלא להחליפו ולא יפר ברית עמו, וגם אוהבו נשבע לעבדו ביראה ואהבה, וכן כל הימים אשר היה עובד מיראה ואהבה, היה הולך וגדול ושמעו הולך בכל הארץ, והמלך היה מוסיף אהבה על אהבתו ושכר טוב ג"כ להיותו הולך לפניו בתמימות, ובחזקתו גבה לבו ויעזוב את המלך ואת מלכותו וגם מלאכת המלך וילך אחרי ההבל, ויתלקטו אליו אנשים רקים ופוחזים ויהיו עמו אוכלים ושותים ופוחזים, וגם הוא כא' מהם, וסוף דבר וישת מן היין וישכר, ובשכרותו לא הניח עבירה שלא עבר עליה, ככה יעשה כל הימים, ויחר למלך מאד והיה מוכיחו הן ע"י עצמו וגם ע"י אחרים, ישוב מדרכו הרעה, ובכל זאת לא שב מדרכו הרעה, עד כי זדון לבו השיאו וימרוד במלך עצמו ולא זכר את השבועה ואת הברית אשר כרת ונשבע להיות נאמן אצל המלך הנז', והנה המלך היה מאריך אפו, אולי בין דא לדא ישוב ורפא וישוב לאהבתו כבראשונה, והאיש הנז' הקשה את ערפו ועמד במרדו והכניס הריקים האלה אשר היו עמו בבית המלך עצמו, והגם כי היה יודע כי האנשים האלה היו אויבי המלך, מ"מ כדי להכעיסו הכניסם בביתו של מלך לעיניו, והוא לא היה יודע כי טחו עיניו מראות כי האנשים ההם לא די שהיו שונאים את המלך, אלא גם אותו היו שונאים ביותר, אלא שהיו נראים כאוהבים בשעת הנאתן כדי להאבידו וליטול את שלו, כראות המלך את הדבר הזה לא יכול לסבול עוד, והגם כי היה יכול לשלוח יד באויבים הנז', ולא לכבדו נחשב לו אל המלך להיותם ריקים ופוחזים וכאין אצלו היו, רק כעס עם אוהבו ויצא לו מן הבית הנזכר ומן העיר ג"כ וילך לו אל ארצו, ובראות האנשים הפוחזים האלו כי המלך יצא מן העיר והסתיר פניו מהם, לא חשבו אנוש מן העיר ונהפכו לאנשי העיר ההיא לאויבים, מהם הרגו מהם הוליכו בשביה ויבוזו העיר ההיא, והאיש ההוא ג"כ עמהם לקחו כל אשר לו בבית ובשדה, את הכל שבו ויבוזו, וגם הוא עצמו הוליכוהו בשביה למקום שאין מכירים אותו וישב אתם נודד ללחם איה בעבודה קשה, לא יתנוהו השב רוחו בעוני ויסורין וכיוצא, והנה על איש כזה כל רואהו ישום ויאמר מי זה האיש, אתמול היה מרגיז ארץ מרעיש ממלכות ושמעו הולך בכל המדינות, ועתה ההפך עליו בלהות, אך הם ישיבו אמריהם באמור כי הנה הוא גרמא בנזיקין, בהיותו מוסיף על חטאתו פשע לא פעם א' ולא שתים, ולא שמע לקול מוריו המוכיחי' אותו בעודו בישוב ועוד אהבת המלך עליו, ועדיין לא סלק הארתו ממנו ואוהביו מנגד נגעו היו עומדי' לכסות על כל פשעים אהבת המלך אותו ריעיו ומיודעיו כנז', אך עתה נסתלקו כל הדברי' האלה, מי יעמוד לימינו להושיעו, ומ"מ אהבת המלך עדיין עליו וזוכר את השבועה שנכנס בברית עמו, וגם אהבת קדמוניו ואבותיו שהיו אנשי השם במעלה וגדולה כמ"ש, והגם כי אוהבו הנזכר עבר על שבועתו ומרד בו, מ"מ אם ירבה בתשובה ישוב וייטיב לו כבראשונה וישיב אותו על כנו באהבה יותר עזה, והראשונה לא תזכרנה, אך הדבר קשה כי הרבה מקטרגים יש, ומ"מ המלך ע"י שלישים שולח ונותן לו פרנסתו אך ע"י צמצום, כי הדרך רחוקה והרבה מקטרגים יש גם על זה, והרבה מהם אובדות או מתפזרות, אמנם אם ישוב אפשר ושב ורפא לו אחרי הטורח הגדול, וכולי האי ואולי ככל הדברים האלו וככל המשל הזה אירע להם לישראל, כי הב"ה בחר בהם ובאבותיהם, הוציאם ממצרים בניסים ונפלאות, נתן להם ביזת מצרים וביזת הים וכו', ועל הכל נתן להם תורתו התמימה, וכל אותם הט"ו מעלות הזכירם המגיד בפיסקא כמה מעלות טובות וכו'. ועוד בחר בהם ועשה מהם כהנים לויים ישראלים, ויבחר באהרן ובניו לעמד לשרת לפני ה' בקדש הקדשים, ויבחר בדוד עבדו וזרעו אחריו למלך עליהם, וירד ממעון קדשו לשבת עמהם, וצמצם שכינתו בתוכם בבית מקדשו, וכל העליונים והתחתונים היו סרים למשמעתם של ישראל, ובפרט הצדיקים שבהם כי הנה הם גוזרים גזרה והב"ה מקיימה, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וכל זה היה מתמיד עד כי לבסוף סרו מאחרי ה' וילכו אחרי ההבל זו ע"ז, ולא האמינו ולא שמעו לקול נביא וחוזה שהיו מתרים בהם, והעמידו ע"ז בכל המקומות שהזכיר למעלה, עד כי סוף דבר הכניסו אותה בק"ק, ודבר זה גרם חרבן הבית וגלות ישראל, וכל הדברים הרעים שאירעו לנו ולאבותינו, והדבר פשוט שאילו עשו תשובה בזמן שב"ה קיים, היה הב"ה מקבלם בתשובה ולא היה נחרב הבית ולא גלו ישראל וגם לא אירע שום דבר מהדברים הרעים שאירעו בעו"ה, ועל זה סובב בקיצור כל דברי המדרש, ולזה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, ובתחלה אומר בעוד שבחרותכם קיימת, כי בתחלה בחר הב"ה בכל ישראל, ואילו לא חטאו בעגל היו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש, והעיקר כמשז"ל כי היו נשמות טהורות מזוקקות, ופסקה מהם זוהמת הנחש, והיה העולם מתתקן ע"י קבלת התורה לוחות ראשונות, ולא היה שולט עליהם שום קליפה, לא אומה ולא מיתה רק דבקים בה' אלקים חיים וקיימים לעולם, וז"ש במדרש בעוד שבחרותכם קיימת. אמנם לא שמרו ברית אלקים, וכאשר עשו העגל חזרה הקליפה לשלוט עליהם, ומ"מ לא אבדו חזקתם וכל ישראל בחזקת כשרים, רק נופם נוטה למקום טומאה, ולכן ה' בחסדו הגדול לא מאס בהם ח"ו, רק נתן להם תורה תמימה וחקים ישרים, למען בהם יכפו את יצרם הרע, וגם עי"ז יכניעו הקליפה תחת הקדושה, ותשאר הקדושה לעצמה והקליפה לבדה נכנעת תחתיה, ובפרט ע"י הקרבנות כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, כלם מעכבים את הכפרה, כי כל א' מכפר כפרה בפני עצמה, וכלם לבטל הקליפות המתדבקות בישראל ע"י עונותיהם ומעכבים אותם מלעלות לפני ה', ובפרט ע"י הקרבנות הנעשים בחגים ובמועדים, וגדול על כלם יוה"כ יום מחילה וסליחה וכפרה לכל ישראל, והנה אחר מעשה העגל נבחרו כהנים לויים כמ"ש בתורה, וזה להיות אהרן ע"ה איש החסד, ואעפ"י שעשה העגל כבר אז"ל כי כונתו היתה לטובה ולש"ש כמ"ש בזוהר ובמדרש, כל א' לפי דרכו. ולפיכך בחר בו ה' שיהיה כפרת ישראל על ידו וע"י זרעו אחריו כמשז"ל, וכן שבט לוי ע"י מה שלא טעו בעגל נבחרו לעבודת ה', ומקרא מלא הוא אין צריך. וז"ש תחלה עד שברית כהונה קיימת, שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן. הכוונה נ"ל שהבירור לברור הטוב מהרע נמסר בידו יותר מכלם, ואם נדקדק אומרו מכל שבטי ישראל, אפשר לומר כי הכהן בעבודתו היה מברר בכוונתו אל כל א' כראוי לו, לראובן כראוי לו לפי בחינתו, וכן לכל א' משבטי ישראל, מה שאין כח לשאר בני אדם, וידוע כי ע"י הקרבנות נברר כל חלק מהדומם והצומח והחי והמדבר, כל א' לעצמו מלבד מ"ש מהר"י סרוק ז"ל, כי ע"י עליית עשן הקרבן היה הכהן מכיר הפגם שחטא ונותן לו התיקון הראוי לו עכ"ל. וכן הלוי ג"כ היה בכחו לברור כמ"ש, אלא שהכהן היה מבחינת החסד והלוי מבחי' הגבורה, וז"ש עד שברית לויה קיימת, שנאמר כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך. והוא דומה למ"ש. והנה פ' זה נאמר על הכהנים כנראה במקומו, ואפשר דנפקא ליה ממ"ש למעלה, לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי וכו' (דברים יח, א). ואכולהו קאי קראי, אם במה שבא מפורש, ובפרט למה שאמרו במדרש, לא יהיה לכהנים הלוים, בכ"ד מקומות נקראו כהנים לויים, צפה משה ברוח הקדש שעלה עזרא מבבל לירושלים, והוא מבקש לויים ואינו מוצא, שנאמר ומבני לוי לא מצאתי שם (עזרא ח, טו). והוא מעמיד כהנים ואומר שירה, א"ל משה למדני, לא יהיה וכו' עכ"ל. אי נמי נפקא ליה מקרא דבתריה, דכתיב וכי יבא הלוי וכו' (דברים יח, ו). ודרשינן סמוכים, ואעפ"י שדרשו ז"ל גם פ' זה על הכהנים, מ"מ אין מקרא יוצא מדי פשוטו, ובפרט למ"ש ז"ל: א"ר יהודה א' שמואל מנין לעיקר שירה מן התורה, שנאמר ושרת את אחיו בשם ה' (במדבר ח, כו). איזהו שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה וכו' עכ"ל. ולפי הדרך שאמרנו שכל א' מהם, היינו הכהנים והלוים היה כחו יפה לברור מכל הבחינות כמ"ש, רק שזה מצד החסד וזה מצד הגבורה, יפה מביא ראיה מכהן ללוי ומלוי לכהן, כי הכל א' כמ"ש, ובס' ברית מנוחה בענין הזכרת השם ביוה"כ כתב וז"ל: וכאשר הכהן היה זוכר את השם, היה הלוי מביאו בשירותיו לפי הנענוע שלו, וכאשר הלוי היה מביאו בדרך הזאת היתה התפלה מקובלת מיד ונשמעת, לפי גודל הפעולה הגדולה והממשלה של שם זה עכ"ל. ויש מזה ראיה לכל מ"ש, עד שברית מלכות בית דוד קיימת, שכחו היה יפה לשבר מתלעות הקליפה, אם להיותו משבט יהודה שנא' בו ידך בעורף אויביך, וכה"א כי יהודה גבר באחיו. פי' גבר בתוך לברר בירורים מתוכם, ולפיכך נאמר יהודה יעלה בתחלה (שופטים א, ב). גם דוד בעצמו היה אומר ארדפה אויבי וכו'. וכן הוא אומר: ויכס דוד מהנשף וכו'. וידוע כי ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, תחלה להעמיד להם מלך, ועל ידו ימחו זכר עמלק ויבנה להם ב"ה. והנה דהמע"ה שמר דברים אלו, אם בענין מחיית זרעו של עמלק, וגם בנה יסודות ב"ה והעמיד משמרות כהונה ולוייה, אשר על ידם יבררו בירורין כידוע. וכן זרעו אחריו כל מלכי בית דוד ראויים לכך. וידוע כי בימי שלמה סיהרא הוות באשלמותא, ואילולי לא חטאו היה ראוי להיות התיקון שלם בימי רחבעם, וז"ש עד שברית מלכות בית דוד קיימת, כמ"ש ויבחר בדוד עבדו. וכמ"ש לרעות ביעקב עמו. עוד אמרו במדרש, עד שברית ירושלים קיימת, כמ"ש והעיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל. וזה שהיו בה י"ב שערים כמנין שבטי ישראל, וכן יהיה לעתיד לבא, וכמ"ש בס' יחזקאל שאר ראובן א' וכו'. וכן לכל השבטים והיינו כמשז"ל שלכל שבט ושבט יש לו שער מיוחד להעלאת התפלה, ועתה שערי תפלה ננעלו בעו"ה, מלבד שנתבלבלו הדברים, ואין אתנו יודע סדר תפלותיו לפי שבטו ומשפחתו ושומר פתאים ה': ועוד אומר במדרש עד שברית בית המקדש קיימת, שנאמר ועתה בחרתי והקדשתי הבית הזה להיות שמי שם לעולם, וכיון ששמו ית' שם אין לך דבר שמכלה את החצונים יותר משמו ית', וכמש"ה כי ה' אלקיך אש אוכלה, עוד אומר במדרש עד שאת קיימת, שנאמר כי בחר ה' אלקיך וכו'. אעפ"י שכבר אמר למעלה עד שבחרותכם קיימת, חזר עתה לומר עד שאת קיימת, לומר כי אעפ"י שלא נתקיים מ"ש למעלה שיהיו כמלאכי השרת ולא ישלוט בהם מיתה מפני מעשה העגל, מ"מ כבר אמרנו כי מ"מ בקדושתם היו עומדים וכל ישראל בחזקת כשרים ונשמותיהם מצד הקדושה, ואם לפעמים נאחז בהם נשמה שאינה טהורה, מ"מ ע"י תורה ומצות יעבירו הטומאה מהם, אמנם בעו"ה הגבירו עליהם כח ס"א, ובפרט ע"י ע"ז ועבירות אחרות, אשר בשביל זה עתה להתברר צריך צירוף אחר צירוף, וכולי האי ואולי, כי הרבה פעמים גובר הרע על הטוב, וזהו שהיה מזהיר להם הנביא לישראל וזכור את בוראך וכו' עד שאת קיימת, ועדיין לא נתגבר הרע על הטוב, כי בקל יוכלו להסירו מה שלא יהיה אח"כ, והביא ראיה מפ' ובך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. ויהיה פי' הפסוק כי עם קדוש אתה לה' אלקיך. וכמש"ה ג"כ קדש ישראל לה' (ירמיה ב, ג). ונשמותיהם מצד הקדושה, ובך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה, ולברר כל הנשמות מכל העמים אשר על פני האדמה, ולפיכך הזהיר הכתוב למעלה מזה, לא תתגודדו (דברים יד, א) לחבול בעצמכם. ע"י מה שתלבישו בעצמכם ובגופכם רוח טמא החובל ופוגם בנשמה ג"כ, וגם לפי משז"ל (יבמות י"ד.): לא תעשו אגודות אגודות, כי כל פירוד הוא מצד הקליפה כידוע. וכמ"ש ג"כ וכן לא תשימו קרחה, שלא יהיה שום אבר פגום בכם, שנקרחה הקדושה ממנו, וזה "בין עיניכם" שהוא דבר שאתה רואים בעיניכם, וזה "למת" בשביל ע"ז שנק' מת. והנה הצווי הוא על הראש כבין העינים, כל מקום שיקרח בראש אסור, וידוע כי מקום השערות הוא מקום שמשם יורד השפע, ולפיכך הזהיר עליו לא תשימו קרחה כנז', ובזה אתי שפיר שלמדו מכאן (מנחות ל"ז:) מקום הנחת תפילין, כי התפילין הנה הם להוסיף על האדם קדושה ולשמרו מכל טומאה, והנה לפי מ"ש בפ' כי עם קדוש אתה וכו' (דברים יד, ב). אתי שפיר הכתוב אחריו שאומר לא תאכל כל תועבה (שם ג). כי כיון שקדוש אתה וקדושי' ישראל, ועליהם לברר הבירורים כנז', ראוי שלא יאכלו כל תועבה כדי שלא יטמאו בהם ח"ו, וכמ"ש בדרוש מרכבת יחזקאל ע"ש. והנה בזוהר איכה ג"כ על פסוקים אלו ועל פ' זה אמרו ז"ל, האי קרא אוקימנא ליה בישראל כד הוו בארעא קדישא, וזכור את בוראך. הוי דכיר כל אינון טבוון, וכל אינון אתין וניסין דעבד לך קב"ה ביומין קדמאין כד הות רביא במהימנותא, כד"א כי נער ישראל ואוהבהו (הושע יא, א). בימי בחורותיך, בזמנא דאיהו אתרעי בך מכל עמין דעלמא עכ"ל. והנה הוא מסכים לכל מה שאמרנו, ועוד ירמוז כי בשעה שיצאו ישראל ממצרים, שאז נעשה להם כל הניסים וכל אינון טבוון, היו כדמיון הנער רביא ובמהימנותא, וכמשז"ל שלא היה בהם מצות, ומ"מ בחר ה' בהם להיות שלא היה בהם עבירות, וכבר נבחנו ונצטרפו בכור הברזל, ולפיכך בהם מכל העמים. ובמדרש הנעלם (זהר חדש) של שיר השירים כתוב ז"ל: ושלמה צווח ואומר וזכור את בוראך בימי בחורותיך. היה מתקן ומסרגל עצמך בימי בחורותיך, בזמן שהמאור ההוא בוהל בפתילה עכ"ל. ובתיקונים (תיקון כ"א, דף ס' ע"ב) אמרו ישראל נק' פתילה. ועתה אומר כי בהיות אור השכינה בוהל בהם, מלשון בהילו נרו עלי ראשי (איוב כט, ג). אם ישוב בתשובה ויתקן מעשיו, הנה מה טוב ויתוקן הכל, אך אמנם אם ח"ו יסתלק האור, יהיה הדבר קשה להחזירו, והוא עפ"י הדרכים שאמרנו. ונחזור לדברי המדרש, עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי הגלות, הנה הימים בעצמם הנה הם מסייעים שיש בהם ממש, הן לטוב הן להפך, וכמש"ה ימים יוצרו (תהלים קלט, טז). ושבתות וי"ט שיש בהם נשמה יתירה והארה יותר משאר הימים, ולפיכך אמר הכתוב: עד אשר לא יבואו ימי הרעה. אלו ימי הגלות שהם אלף יומין דחול, ופירש אותם בזוהר איכה, עד אשר לא יבואו ימי הרעה, יומין דשלטין בהון שאר אומין, ויבדרון לך בני עממי עכ"ל. לומר עד אשר לא יבואו הימים אשר שולטים בהם הקליפות ח"ו, והגיעו הימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, שאין בהם לא טובה ולא רעה, הנה לפעמים האדם חפץ ברעה הבאה עליו כדי למרק בה עונותיו, ועתה אמר שבימים אלו אין בהם טובה להדריך בה האדם לעבודתו ית', ולא רעה לצרוף בה עונות. ובזוהר איכה מפרש ז"ל: והגיעו שנים, שנין דגלותא דאזלין מטולטלין ולית בהו חפץ, דתנינן זמינין ישראל ביומא דגלותא דלא ישתכח בידא דבר נש חפץ למזבן בשוקא, וכדין תכלה פרוטה מן הכיס עכ"ל. ולפי זה יאמר לא טובה ולא רעה, לא דבר רע ולא דבר טוב, כמ"ש שתכלה פרוטה מן הכיס, ואפשר ג"כ לפרש לא טובה ולא רעה, שאין בהם שום השפעה כלל, והוא קשה מאד, על דרך מ"ש גהינם של שלג קשה משל אש. עד אשר לא תחשך השמש למלכות בית דוד, דכתיב ביה כסאו כשמש נגדי (תהלים פט, לז). ידוע מ"ש בזוהר כי בתחילה מלך דוד בחברון שבע שנים, כדי לאתחברא באבהן, וז"ל בפ' וירא: ת"ח עבד קב"ה לדוד מלכא חד סמכא מכורסיא באבהן, ואע"ג דאיהו כורסייא לגבייהו, אבל בזמנא דאתחבר בהו איהו חד סמכא לאתתקנא בכורסייא עילאה, ובג"כ נטל מלכות בחברון דוד מלכא שבע שנים לאתחברא בהו עכ"ל. והכונה אפשר לומר כי דוד שהוא רגל רביעי במלכות, קבל הארה ונתחבר עם האבות אברהם יצחק יעקב, חסד דין רחמים, גדולה גבורה תפארת. והנה עיקר חיבור המלכות הוא עם הת"ת הנק' שמ"ש כידוע, ועתה אמר עד אשר לא תחשך השמש למלכות בית דוד, שתסתלק הארת הת"ת ממלכות בית דוד, ומביא מפסוק וכסאו כשמש נגדי. כמ"ש בזמנא דאתחבר בהו איהו חד סמכא לאתתקנא בכורסייא עילאה, וזהו כשמש נגדי. בזמן שהוא נגדי, אבל בהסתלק הכסא מנגדי אז חשך השמש בצאתו, וזהו ג"כ שאמרו בזוהר איכה: עד אשר לא תחשך השמש, דא קלסתר פנים של שכינה מלעילא ומתתא. פי' הארת פנים עליונים מצד הת"ת שהוא עליון על השכינה והיו מאירים בה. ואמנם באמרו מלעילא ומתתא, אפשר לומר מעילא שהוא הת"ת, ומתתא הוא היסוד, ושניהם הם הנק' שמ"ש. וידוע כי עיקר השפעת המלכות הוא מצד היסוד, וזהו שאמר אח"כ דהוה נהיר לה כל יומא, ומההוא נהירו עלמא אתקיים וישראל שראן על ארעא לרחצנו. וזה מלבד מ"ש בזוהר הנז' על מלעילא לתתא, שהם מארי מתניתין וכו'. וזה לפי פשוטו, כי כמו שהשמש מאיר לעולם, כך מלכי בית דוד היו מאירי' לכל ישראל בתורתם, וגם הם מארי מתניתין, כי המשנה הנה היא מלכות תורה שבע"פ. ובמדרש הנעלם שיר השירים ז"ל: עד אשר לא תחשך השמש. זה נהר היוצא מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן (בראשית ב, י). דכתיב בו ונהר יחרב ויבש (איוב יד, יא). זה מסכים למ"ש בזוהר איכה, דהוה נהיא לה כל יומא וכו'. וזה בין שנפרש ונהר יוצא מעדן על ת"ת או על יסוד, כי שניהם נק' שמש, והארת המלכות הוא על ידם. ועתה נאמר ונהר יחרב ויבש שפירושו ידוע, והוא כמ"ש עד אשר לא תחשך השמש למלכות בית דוד ועל מ"ש בזוהר פרשת וירא שהבאנו למעלה, שפי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' אור יקר ז"ל: ת"ח עבד קב"ה לדוד חד סמכא בכורסייא עילאה. שהיא הבינה, ובהיות המלכות למעלה מתיחדת בג' אבות, מקומה על נו"ה היא מרכבה בשוה עם האבות אל הבינה, ואז היא מקבלת מן הבינה בג' אבות, והיא רגל ד' לכסא העליון, שעל הכסא אד"ם, מ"ה חכמה כ"ח מ"ה וכו', עד ומפני שהמלכות היא מדת דוד, כדי שישיג מעלה זו במלכות מלך בחברון ששם ג' אבות, שבע שנים שהיא בת שבע ודאי עכ"ל. מכאן נראה כי דהע"ה בתחלת מלכותו נתחבר בחברון באבהן, כדי לקבל שפע והארה מן הבינה אם הבנים, והיא כורסייא עילאה, ולפי דרך האר"י זלה"ה ידוע כי ביסוד הבינה הנק' רקיע, שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות וכו'. וידוע ג"כ כי יסוד הבינה נק' נהר יוצא מעדן חכמה, ולפי זה יבא הכל על דרך א', עד אשר לא תחשך השמש זה נהר יוצא מעדן, שהוא יסוד אי' שבו השמש ג"כ, והוא בסוד כורסייא עילאה שבו נאחז מלכות בית דוד כאשר נתחבר באבהן כמ"ש, כי בהסתלק אז בעו"ה נהר יחרב ויבש (בעו"ה).

עוד אומר במדרש והאור זו תורה, כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור. זה פשוט כי בעו"ה בגלות חשך אור התורה, אשר ע"י התורה אדם זוכה לשוב בתשובה, כמ"ש בזוהר פ' ויקרא (כ"ג ע"ב): או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד, כג). מאן הודע ליה, אורייתא הודע ליה. ועתה חשך אור התורה בעדינו, וננעלו שערי תשובה ג"כ, כי אין אתנו יודע במה לשוב. אמנם כאשר נדייק הראיה שמביא מפ' כי נר מצוה ותורה אור. אפשר לפרש שבא לרמוז ע"ד מ"ש בזוהר פ' תרומה דף ע"ד ע"א ז"ל: פתח ר' אבא ואמר כי נר מצוה ותורה אור וכו'. כי נר מצוה מאן דאשתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא, אתהדר קמי כל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא, ותורה אור, מאן דאתעסק באורייתא זכי לההוא נהורא דאדליק שרגא מיניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום, נהורא בלא שרגא אוף הכי לא יכיל לאנהרא, אשתכח דכלא דא לדא אצטריך, אצטריך עובדא לאתקנא שרגא, ואצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא עכ"ל. מכאן ראיה שאור התורה אינו נאחז אלא בנר מצוה, וכשבטלו ישראל מ"ע ועברו על מל"ת, לא היה מקום לאחזו בו התורה אור, ואז חשך אור התורה, וכ"ש כאשר בטלו ת"ת ג"כ, אז חשך השמש והאור ג"כ. ולפי הדרך שאנו עתידים לפרש קצת מפסוקי איכה, כי עון ישראל היה על שהרחיקו תורה שבכתב מתורה שבע"פ, יבא על נכון הסמיכות עד אשר לא תחשך השמש למלכות בית דוד. והאור זו תורה. ועם מ"ש ראיה מפ' כי נר מצוה ותורה אור. עם מ"ש בזוהר הנז' אחר זה, ד"א כי נר מצוה, תקונא דשרגא, דא שרגא בוצינא דדוד דאיהו נר, תקונא דאורייתא דבע"פ דאצטריך לאתתקנא תדיר ואיהי לא נהרא אלא מגו תורה דבכתב, דהא אורייתא דבע"פ לית לה נהירו אלא מגו תורה דאיהו אור לאנהרא וכו' עכ"ל. והנה כאשר הרחיקו תורה שבכתב מתורה שבע"פ, אז חשך השמש למלכות בית דוד וגם אור תורה. והנה בזוהר איכה פי' בתחלה, והאור זה תלמוד ירושלמי וכו', עד במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי וכו'. יובן כפשוטו כי מפני שעשו אותו בבבל חוצה לארץ מקום הקליפות, לפיכך נפלו בו מחלוקות הרבה, כמ"ש דאזלין ביה בני עלמא בחשוכא. ואח"כ פירש והאור, אור שברא הקב"ה במעשה בראשית, דהוה נהיר מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ואתגניז, וקב"ה הוה נהיר ואפיק מיניה חד חוטא דימינא ואחיד לסיהרא, ובההוא זמנא כתיב השיב אחור ימינו (איכה ב, ג). והכונה כמ"ש במדרש: וגנזו לצדיקים. ופירשו ז"ל צדיק וצדק. וזהו ג"כ שאומר במדרש הנעלם שיר השירים, זה האור שברא הב"ה ונתעטף בו. והוא ימינו שהוא מדת החסד, חיוורא בפום אמה. וממנו משפיע למלכות. וז"ש ואחיד לסיהרא. ובשעת החרבן השיב אחור ימינו. והנה בפסוק איכה ישבה בדד. נביא מאמר זוהר איכה, ומתוכו נוכיח כי ביציאת מצרים נתגלה החסד הגדול, ועל כל הפשעי' כסה שלא נראו הקלקולים שהיו בישראל, ובזרוע נטויה יצאו ממצרים, גם האמת כן הוא כי ע"י התורה שניתנה מימינו ית', התמיד החסד הזה על ישראל, וכאשר חטאו ונסתלק אור התורה נסתלק ג"כ החסד הנז', ואז נתגלו כל העונות, וכמ"ש (ויק"ר ז, א): קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה. וכמ"ש בפ' הנז': והירח אלו סנהדרין. כדתנן סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה. הנה הסנהדרין ע"י המשפט היו משברין מתלעות עול, ואין לך הכנעת הקליפת יותר מזה, וגם על דם היו נמנעים מלחטוא דאימת בית דין עליהם, וכן ג"כ היו מורים דעת את העם, ועי"ז שכינה שורה בישראל, וזהו ג"כ שאמרו בזוהר איכה, והירח דכתיב צדק ילין בה. ובהסתלקות הסנהדרין נסתלקה השכינה, מ"מ נשארה קצת הארה, וכמ"ש בגמ' (סנהדרין י"א.): ועדיין היו משתמשין בבת קול. וזהו ג"כ שאומר בזוהר איכה, והירח אילין אינון הברייתות דהוו נהירין נהירו דחכמתא סתימאה עכ"ל. וזה כמ"ש בסבא דמשפטים, ברייתא לבר מגופא וכו' עד תניא לגבי תורה שבע"פ עכ"ל. והכונה נ"ל כי אפשר לומר כי ה"ברייתות" הם סמכין מצד הבריאה אל תורה שבע"פ שהיא השכינה, ובהסתלק הסמכין נזתלקה השכינה ונתבטלו הסנהדרין, והכוכבים אלו הרבנים, דכתיב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב, ג). אפשר שהוא רמז לביטול הסמיכה שנתבטלה בעו"ה, והסמוכים שהיו רבנים הם היו מצדיקים את הרבים בתורתם, וכן ג"כ שהיו דנים דיני קנסות ומשברים מתלעות עול, והיו דומים לכוכבים שהיו עושים שליחותו של מרע"ה, שממנו התחילה הסמיכה והתחיל למנות זקנים כמ"ש במדרש. והנה בר"מ פ' פינחס ז"ל: ת"ח האי שמשא אתגלייא ביממא ואתכסייא בליליא, ונהיר בשתין רבוא כוכבייא, אוף הכי רעיא מהימנא כד אתכניש מן עלמא, נהיר בשתין רבוא נשמתין דישראל עכ"ל. וא"כ לפי זה, עתה שאמר שחשך השמש זה מרע"ה, וכן ג"כ האור ממילא חשכו הככבים, ואין דנים דיני קנסות, וארעא אזלא ומדלדלא עד ישקיף וירא ה' משמים. ובזוהר איכה פירש בו ב' פירושים: א' והכוכבים אילין אינון משכילים דהוו בארעא קדישא, כל אינון תנאים ואמוראים דעלמא קיימא בגינייהו, דכד הוו קיימי כחדא הוו אמרי בר נש לחבריה, מגו מלה דא דפרח מפומוי אנא חמי מה יהא ביומא דא או למחר כך וכך עכ"ל. הורה לנו כי דבריהם היו רוחניים ומאירים ככוכבים, ועוד שהיו מודיעים העתידות כמו הכוכביים, ובודאי שע"י ידיעת העתידות כיוצא בזה היו שבים בתשובה ויודעים התקונים שצריך לעשות על איזה עבירה שעשו, ועכשיו חשך ובטל, ומלבד כי היו שומרים עצמם ג"כ מכל מקרה, ואם היו רואים איזה דבר רע שיהיה עתיד להיות ח"ו, היו שבים ומתפללים לפניו ית' ומבטלי' הגזרה, עוד אמרו: והכוכבים, מלאכי השרת שהיו באים בה וידועים אצלה, ובטלו מקייומייהו ואילין אקרון מלאכי שלום עכ"ל. והנה המלאכים הידועי' אצל השכינה, סימנם: מרכבו ארגמ"ן (שה"ש ג, י). (ר"ת א'וריאל ר'פאל ג'בריאל מ'יכאל נ'וריאל). וכיון שנתבטל אור השמש למלכות בית דוד כמ"ש למעלה, נתבטלה ונסתלקה אור האבות ד' סמכין דכורסייא עילאה, מרכבה העליונה, וגם המרכבה התחתונה נתבטלו, ואפשר לומר כי מלאכי שלום אמרו בס' אוצרות חיים, שהם המלאכים המקבלים נשמות הצדיקים, ועתה שנתבטלה הסמיכה נחשכו הכוכבים אלו הרבנים, גם מלאכי שלום בכו, והנה אלו המלאכים הנה הם ידועים אצל השכינה, להיות שהם מעלים את הצדיקים, וזהו שהיו באים בה ע"י הצדיקים כנז', וידועים אצלה על ידיהם, וג"כ מ"ש בזוהר שיר השירים: והכוכבים אלו י"ב מזלות הידועים לה. אפשר לומר שהם י"ב מלאכים כנגד י"ב שבטים, על דרך מ"ש בזוהר על וישלח מלאכים אל בלעם וכו'. ואפשר ג"כ לומר שהם כנגד י"ב הויו"ת מנהיגי החמה, וכאשר חשך השמש חשכו הכוכבים ג"כ ושבו העבים אחר הגשם. אתה מוצא שכל הנבואות הקשות והרעות שנתנבא עליהם ירמיהו, לא באו עליהם אלא לאחר החרבן. הנה אז"ל כי בשעת החרבן היה דמיון שעת המבול, שהיה הז"א תלת גו תלת, אלא שהיה בו קצת שינוי, שהיה בו רשימו דוקא לסיבת זכות הצדיקים שהיו באותה שעה, ולפיכך לא נחרב העולם דמיון המבול עכ"ל. וא"כ בזמן החרבן שהיה דמיון המבול שהיה בו גשם שוטף, נקרא ג"כ בשם גשם. אי נמי כיון שע"י החרבן נסתלק הרוחניות א"כ נשאר הגשמיות, וזהו אחר הגשם. פי' אחר שנתהווה הגשם מהוא הגשמיות כנז', והנה אעפ"י שאחר החרבן חזר הז"א להיות בעל ו' קצוות, מ"מ כיון שלא חזר בעל י' ספירות, נתהוו צרות אחר צרות, ובכל יום מתרגשות ובאות עד ישקיף וירא. ובזוהר שיר השירים אמרו: ושבו העבים אחר הגשם, אלו שרי א"ה. אחר בכייתן של מלאכי השרת דכתיב מלאכי שלום מר יבכיון. אפשר לומר על דרך מ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה על מ"ש ז"ל (חגיגה ה:): שאני חרבן בית המקדש שאפילו מלאכי שלום וכו'. כי בשעת החרבן נשפע הדין בכל העולמות עכ"ל. וא"כ הוא אחרי ששלט הדין כנז' ומלאכי שלום בכו, אז שבו העבים שהם שרי א"ה, כמו עבים המפסיקי' בין ישראל לאביהם שבשמים, לשלוט על ישראל. וזה גרם כל הצרות המתרגשות ובאות, ותפלתם של ישראל אינה נשמעת, וכן בזוהר איכה אומר: ושבו העבים וכו'. דכתיב מלאכי שלום וכו'. ביום שיזועו שומרי הבית, אלו משמרות כהונה ולויה. והנה בזוהר איכה פירש: אלין תלת בתי דינין דהוו אולפי תורה בלשכת הגזית ע"כ. והכל א'. וכוונתו נ"ל כמו שאז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז, דף ו.): מאן אינון נטורי קרתא אלין סופרי' ומשנים וכו'. וא"כ משמרות כהונה ולויה, מלבד מ"ש לעיל שהיו מבררין בירורין וכו'. עתה אומר שהיו שומרי' הקדושה ג"כ לבל יקרב איש שאינו ראוי אל הקדש, כמ"ש הכתוב: והזר הקרב יומת. ולפיכך קראם שומרי הבית, וכן ג"כ מ"ש בזוהר: אלין תלת בתי דינין דהוו אולפי תורה בלשכת הגזית. הם הנק' שומרי החומות. כמה שאמרו בזוהר שיר השירים: אלו שומרי החומות, שנאמר על חומותיך ירושלים (ישעיה סב, ו). והם מלאכים שומרים למעלה דמיון הצדיקי', היינו משמרות כהונה ולויה. וכן ג"כ הסנהדרין למטה, והתעותו אנשי החיל, אלו הכהנים שהיו גבורים. א"ר אבא בר כהנא כ"ב אלף לויים ביום א' וכו'. אפשר לפרש על דרך משז"ל על ואת ידך החזקה (דברים ג, כד). שאתה כובש מדת הדין בחזקה, וג"כ כאן הכהנים שהיו מצד החסד, היו גבורים לכבוש מדה"ד, וזהו שמביא ראיה ר' אבא בר כהנא כ"ב אלף לויים הניף אהרן איש החסד, והעלה אותם למעלה אל שרשם, כי אין מיתוק הדין אלא בשרשו. א"ר חנינא המוראה הזו דבר קל. דרך רמז נוכל לומר שאיסורו קל, ולפיכך אין מקריבין אותו מפני האיסור שבו, כמשז"ל מפני שנהנה מן הגזל. והיה הכהן זורקה לאחורי ידיו דרך אחוריים, שמשם דוחין את החצונים, באופן שכחו יפה לדחות את החצונים גם כן. ובזוהר שיר השירים: אלו הם ששים גבורים סביב לה. והנה אלו הגבורים הם להגן על השכינה. ובין שנפרש אותם על המשמרות כמ"ש במדרש, או בברכת כהנים שאמרו בו דברים מבורכי' בגבורה. ובזוהר איכה פירש: אלו סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה. ולקמן נפרש ובטלו הטוחנות אלו משניות גדולות וכו'. כי מעטו זה הגמרא שהוא כלול בהם. הנה על המשניות נאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. וגם מגין עליהם מן המלכיות, וכמש"ה אח"כ ויחלו מעט ממשא מלך ושרים (הושע ח, י). ואם טובים הם לפדות אותם מן המלכיות, כל שכן להעמידם על אדמתם, וכ"ש בהיותם משניות גדולות של שש מאות סדרי משנה, שהיו הדברים מבוארים יותר בבירור, ועתה נתמעטו ונתבטלו, ואין לנו כי אם שיתא סדרי משנה, ואעפ"י שקצת מאלו הו' מאות נשנו בברייתות והובאו בתלמוד מ"מ מיעטו, כמ"ש שאין מי שיבין וירד לעומקה של הלכה, ובזוהר איכה פירש: שומרי הבית אילין תלת בתי דינין, ניחא ליה לפרש והתעותו אנשי החיל אלו סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה, שנק' אנשי החיל לשאת ולתת בתורה, והם עומדים נגד האויב ומשברים הקליפות, ולפיכך פירש אח"כ: ובטלו הטוחנות אלו כהנים ולויים וישראלים, וכלהו משמרות דהוו קיימין בירושלים, והוא הוא כמ"ש למעלה. ובזוהר שיר השירים פירש: ובטלו הטוחנות אלו אוכלי הקרבנות, כי מיעטו אלו כנפי החיות. הנה פירש טוחנות מלשון שינים שנק' טוחנות. ואמרו כי ע"י הקרבנות ידוע כי כל א' היה נוטל חלקו כמשז"ל, ואפילו לפניו ית' אשה ריח ניחוח לה'. נחת רוח היה לפניו שאמר ונעשה רצונו. ועתה שנתבטלו, לא די שגרם פגם למטה, אלא כביכול גם למעלה שגרם שנתמעטו כנפי החיות, וזהו כי מעטו היינו כנפי החיות. וחשכו הרואות בארובות. את מוצא כשגלו לבין א"ה לא היה א' מהם יכול לזכור את למודו. נדייק אומרו לבין א"ה. אפשר שכיון לומר כי להיות שגלו בין האומות והיו בין הקליפות, לפיכך לא היה א' מהם יכול לזכור תלמודו, לפי ששלט עליהם השכחה, ויש נוסח אחר שאומרת לסבור תלמודו. וזה ג"כ מפני שהקליפה היתה מטמטמת את הלב ואת המוח. ומביא ראיה מפ' שאומר וחשכו הרואות בארובות, כי מעיקרא כאשר היו בארץ ישראל אז אוירא דא"י מחכים, היו רואים את האור העליון דרך ישר, ועכשיו לא די שחשך השמש והאור, אלא אפילו אותו מועט אינו בא אלא דרך ארובה, ועל זה חשכו עיני הרואים, כמ"ש כי לא כל אדם זוכה. ובזוהר איכה אמרו: וחשכו הרואות בארובות. אילין נביאים וצופים דהוו חזאן ברוח הקדש ע"כ. ר"ל כי אפי' נבואת יחזקאל וכיוצא, אשר עליו נאמר נפתחו השמים, באופן שהיה דרך חלון וארובה מ"מ וחשכו, שהרי נאמר וארא מראות אלקים, מראה בלבד ורוב נבואתו נאמר ויד ה' היתה עלי. שהיא המדרגה היותר פחותה, כמ"ש בסתרי תורה פ' וירא ובשאר (מקומות) ג"כ. גם בזוהר שיר השירים אמרו: וחשכו הרואות בארובות, אלו הם עיני ה'. והם ז' עיני ה' המשוטטות בכל הארץ עכ"ל. ופשוט הוא ג"כ שהוא בסוד הנבואה כמ"ש, וגם אלה חשכו בעו"ה כמ"ש, וסגרו דלתים בשוק, אלו דלתות נחשת של בית אלנתן שהיו פתוחות לרוחה. עוד הורה לנו דבר אחר, כי בעו"ה בגלות הזה שאלו לחם פורש אין להם, כי לא בלבד שערי הפרנסה ננעלו אלא אפילו אם תאמר יתפרנסו אלו מאלו, אין מי שיוכל לפרנס את חבירו, כי חייו קודמי'. ובזוהר איכה פירש: וסגרו דלתים בשוק, דבני נשא צווחין ולית מאן דישגח עלייהו, דהא כל תרעין ננעלו מן יומא דאתחריב מקדשא ובטילת עבודת בית אלקא ע"כ. וכן פירש בזוהר שיר השירים ג"כ, כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, ויהיה פי' וסגרו דלתים של מעלה בשביל השוק שהוא מקום הקליפות, בשפל קול הטחנה ע"י שלא נתעסקו בתורה וכו'. כבר הזכיר ד"ת על מלת והאור, וכן וחשכו הרואות בארובות, וכאן הוסיף לומר שלא נתעסקו בד"ת, והנה עיקר העסק נאמר על הפלפול ועל היותו יגע בפיו ובלבבו בד"ת, ומלמד ידיו לקרב במלחמתה של תורה, והנה אין לך דבר ששובר הקליפות כמו הפלפול, וכמ"ש המקשה מקשה בכח, ובכחו זה שובר הקליפות, וכ"ש ע"י התירוץ היפה, וכיון שביטלו ד"ת גברו הקליפות וסגרו דלתים כנז'. ובזוהר איכה פירש: בתחלה על כותשי הקטרת. וידוע כי אין לך דבר סותר וגם ממית הקליפה יותר מן הקטרת. עוד אמר דבר אחר קלא דשכינתא דצווחא בכל יומא, שובו בנים שובבים ולית דישגח בה ע"כ. והכל א' כי ע"י שאינם עוסקים בתורה, מהדרי אנפייהו משכינתא ואינם משגיחי' על דבריה, וזה גורם ג"כ למ"ש בזוהר שיר השירים, סוכת דוד שנפלה ונשפלה לעפר, כי ע"י מה שלא היו עוסקי' בתורה והופכים פניהם מן השכינה, זה גרם כי ישפילה ישפילנה עד עפר בעו"ה. ויקום לקול הצפור, זה נבוכדנצר הרשע. א"ר י"ח שנה היתה בת קול וכו'. אפשר לומר כי אעפ"י שנגזרה גזרה ונתפרסמה ברקיע, מ"מ עדיין האריך להם י"ח שנה, וזה מפני שהיה שמעם של ישראל יוצא למרחוק וכלם מתיראים מהם, וכמ"ש אח"כ וישחו כל בנות השיר. שעלה ובטל השיר מבית המקדש, שנאמר בשיר לא ישתו יין (ישעיה כד, ט). הנה השיר גורם לכל דבר רוחני לעלות. והנה גבר הקטרוג עד כי לא די שלא היו יכולים לעלות אלא גם בטל מהם הסיבה שע"י יעלו, ובזוהר איכה מוסיף כי אפי' המשמרות העליונות בטלו משירן וזמרן, וזהו כל בנות השיר. וכן פי' בזוהר שיר השירים, ואמנם מה שמביא ראיה מפסוק בשיר לא ישתו. נראה דלא שייך הכא לומר, מפני שמפסוק זה נר' שעיקר השיר הוא בשעת הקרבת נסכים, גם זה דוחק, ולכן נ"ל שבא ליתן טעם למה גבר כ"כ הקטרוג עד כי בטל השיר מב"ה, אמר שהוא מפני כי היה כינור ונבל וכו' ויין משתיהם, ועתה בשיר לא ישתו יין, גם מגבוה ייראו, מגבוהו של עולם נתיירא וכו'. הזכיר עוד דבר אחר שהיה מעכב את הפורענות, ואם היו עושין תשובה בנתים היתה מקובלת, אבל עכשיו הדבר קשה כמ"ש לעיל. ואמר גם מגבוהו של עולם נתיירא, אעפ"י ששמע מבת קול י"ח שנה, נתיירא עוד שמא יעשו ישראל תשובה, וישוב מחשבתו על ראשו כמו שאירע לסנחריב, ולפי דרך זה פ' גם מגבוה יראו. קאי על מ"ש ויקום לקול הצפור. אבל בזוהר איכה נר' שפירש דקאי על וישחו כל בנות השיר דקאמר ז"ל, ואע"ג דמגבוה הוו ננסא הוו דחלין, שחו אינון בנות השיר, בגין דהא פ' אלף לויים הוו ידיהון מהדקן לאחוריהון כד מטו לנהרות בבל וכו' עד וקטל לון עכ"ל. וכוונתו לומר כי אעפ"י שישראל היו גבוהים בעיני א"ה, וכ"ש לויים וכ"ש כהנים, מ"מ שחו ונפלו לפני בני עולה בעו"ה, ובזוהר שיר השירים פירש אותו ענין בפני עצמו וז"ל: גם מגבוה יראו כי גבוה מעל גבוה שומר, ושומר זה מזה ומקבל זה מזה בנעימה ובקדושה, ובחרבן ב"ה יצאה מאירה ודין חזק משלפניו, וגבוה ירא מגבוה ומדינו עכ"ל. אפשר לומר כי בתחלה באור פני מלך חיים, ואעפ"י שהיה דין חזק נשפע, מ"מ היה דין רפה מבתי דינים תחתונים. אמנם בהגלות השפע היה הדין נמתק, ועתה בעת החרבן נשפע הדין מהמדות עליונות, וכמ"ש על פ' ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי וגו' (ירמיה יג, יז). וחתחתים בדרך (קהלת יב, ה). חתיתה של דרך נפלה עליהם, פירוש אפילו בהיותו בדרך היה ירא מגבוהו של עולם, וזהו שמביא ומאריך במדרש: שעשה הרבה מעשים, כמ"ש קלקל בחצים וכו', נטע נטיעות, הדליק נרות וכו'. וכלם עלו לו נגד ירושלים. אמנם מ"מ עדיין היה מפחד כמ"ש. ואם נדקדק אומרו חתיתה של דרך נפלה עליו, שנראה שהיה מפחד מהדרך עצמו, אפשר לומר כי הנה דרך הקליפה לקלקל הדרכים, שלא יבא השפע דרך ישר רק בדרך יכשלו בה בני אדם, ובזה תטול השפע לעצמה, והפרץ שפורצת הקליפה הנה הוא בהיכלות של מטה, כי בגבהי מרומים נאמר: אם תגביה כנשר וכו' משם אורידך נאם ה' (עובדיה א, ד). ועתה הכתוב אומר גם מגבוה יראו, מגבוהו של עולם, שלא היה לו אחיזה באותו מקום, וכן מן השפע היורד דרך ישר שאין הקליפה שולטת בו, מכל אלו הדברי' היה נבוכדנצר מתירא, וזהו גם מגבוה יראו ותחתחתי' בדרך. ור"ל אמר התחיל מחבי חביים בדרך, שהיה הולך בהחבא כדי ליטול השפע בסתר כמנהג הקליפה, כמ"ש בתחלה וכו'. ולזה הביא פי' כי עמד מלך בבל על אם הדרך וכו' (יחזקאל כא, כו). ואמר על אמם. ופי' דבצליה. פי' בעל מתנות כהונה: מקום שמתפצלים שני דרכים וכו'. ואפשר לומר כי כונת המדרש לומר אעפ"י שכתוב על אם הדרך, אין הכונה במקום שמתחיל השפע לירד ח"ו, אלא הכונה מקום שמתפצלים שני הדרכים, על דרך ומשם יפרד וכו' (בראשית ב, י). ולפי זה יהיה הכתוב תני והדר מפרש, על ראש שני הדרכים וכו'. אבל באות אמת מגיה על אמה דנעלה. ואפשר לפרש לפי דרך זה שהוא מקום שנועל בעד השפע שלא ירד, ואח"כ אמר על ב' דרכים, א' הולכת למדבר מקום החרבה, וא' הולכת לירושלים מקום הקדושה, ונעל בפני שניהם. ומ"מ לא נחה דעתו בזה והתחיל לקסום קסמים, ותחלה קלקל בחיצים בלבד, לפי פשוטו אפשר לומר שהתחיל לקלקל הדרכים, כדי להביא כל השפע אל תחת ממשלתו ע"י חצים, פי' דברים החוצצים, דמיון מ"ש הב"ה אל הנביא קח לך מחבת ברזל וכו' (יחזקאל ד, ג). והנה התחיל ומקלקל לשמה של רומי ואלכסנדרי', כדי להביא קליפותיהם תחת קליפת ושר שלו, ולא עלתה בידו, ולשמה של ירושלים ועלתה לו, וכן זרע זריעות נטע נטיעות, על דרך מ"ש לעיל בשם מהר"ר זכותו נר"ו, כי במקום שבשדה המבורך יש ה' מיני דגן, בשדה המקולל יש חירוב ושיצאה וקטולין ומסאבו וקרבין עכ"ל. וזהו שזרע ונטל בשדה המקולל כדי לראות אם יעלו בידו דברים אלו, ועלו בידו לשמה של ירושלים, וכן ג"כ הדליק נרות ופנסין וכו'. בדרוש תקון שובבים אמרו כי כמו שיש בקדושה יחוד נ"ר, והוא יחוד אדי"ד ידו"ד וידו"ד אלקי"ם וידו"ד אד"ני שהוא בגי' נ"ר, כן יש ג"כ בחצונים ב' נרות, וצריך להסיר מן הנר הנזכר תחלה הר"ת שהוא העיקר שלהם, והוא נפש רוח, ר"ת נ"ר. ישאר רמ"ח, אח"כ תסיר ג' אלפין של הג' יחודי' אדי"ד אלקי"ם ואדנ"י, אז ישארו רמ"ה, ובזה הוא נתיצת הקליפות. וזה סוד: ה' רמ"ה ידך בל יחזיון (ישעיה כו, יא). כי כאשר ישארו רמ"ה לבד, אז בל יחזיון הקליפות ויתבטלו וכו' עכ"ל. והנה כדי לקבל כח קליפתו כנז', הדליק נרות והמשיך הארה עד שהיו בגי' נ"ר כנ"ל, לשמה של רומי ואלכסנדרי' ולא הדליקו, ולשמה של ירושלים היו מאירים, כי בעו"ה קבל הארה ונתן לו כח עד כי חרב ב"ה והגלה את ישראל בעו"ה, ובמדרש קהלת אמר עוד ג"כ שנתן ספינות בים לשמה של רומי ואלכסנדרי' ולא הלכו, ולשמה של ירושלים הלכו. ואפשר לומר ג"כ שרצה לקבל כח מן הים העליון, וזה דמיון מ"ש נעץ קנה בים. שפירושו בים העליון, וזה לשמה של רומי וכו'. ולא הלכו, שלא עלה בידו לקבל רק לשמה של ירושלים, שאל בתרפים בע"א שלו, ראה בכבד ששם עיקר ממשלת ס"מ ושליטותו, וכמ"ש בדרוש מרכבת יחזקאל ובמקומות אחרים, ואמר כהדין ערבאה דנכיס אמרא. שהוא שה פזורה ישראל (ירמיה נ, יז). ועי"ז חמי בכבדא, שהוא ס"מ הנז', והוא ג"כ שרו של עשו. והכל א' כי הוא שטן הוא יצה"ר וכו'. והכלל העולה בימינו היה הקסם על ירושלים, נראים הוו קסמייא על ירושלים, כי בעונות היו הקליפות אחוזים בה, וזה לשון כרים וכו'. כמ"ש שהיה הכל כדי לבלוע ולהשחית בעו"ה, והיה להם כקסם כזב בעיניהם. פירוש בעיניהם של ישראל, אעפ"י שהיו יודעים שעלו בידו של נבוכדנצר הרשע כל אלו הדברים, היה בעיניהם כקסם כזב, ומסבירים פנים לעצמם, כאמור כי כן דרך הקליפה, כי אין אמונה בפיה רק דבר כזב, אבל לא ידעו ולא יבינו כי הנה הוא מזכיר עון להתפס, כי ע"י עבירות שעשו ישראל עי"ז בעו"ה גרמו שנתפשה הקדושה במקום הטומאה והנה היא המדברת, וכמ"ש שהציץ של כהן גדול היה נתון בפי צלמו של נבוכדנצר, והוא מזכיר עון. ובפרט עון ש"ד דמו של זכריה. ולפיכך מאריך בו במדרש. וכמ"ש ג"כ ז' עבירות עברו ישראל באותו היום. ולפיכך היה מזכיר עון ושמו אותותם אותות. ונחזור לפירוש וחתחתים בדרך. והנה בזוהר שיר השירים פירש אותו: בגבהי מרומים, לפי הדרך שפירשנו גם מגבוה יראו וכו', וז"ל: וחתחתים בדרך. כתיב הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. שבאותו הדרך היה יורד ובא הטל מראשו של הב"ה, וכל שמחה וכל טוב וכל רצון, באותו הדרך היה בא, ובחרבן ב"ה תבירו על תבירו באותו הדרך נמצא, וכל רוגזא ואמתנו ותקיפא באותו הדרך הוי עכ"ל. והכי פירש הנותן בים שהיא המלכות, כמ"ש האר"י זלה"ה, שיש בו שם ב"ן העולה כמנין בי"ם, ובים הנז' נותן דרך שהוא היסוד א"י שנותן בה ההשפעה, והיסוד הנז' נקרא דרך. אי נמי דרך הוא יסוד ז"א, וכמש"ה דרך גבר בעלמה (משלי ל, יט). ובמים עזים שהם הגבורות הקשות, בסוד גבורות גשמים, יתן נתיבה, פירוש נתיב ה', בסוד ב' פעמים רי"ו עולים כמנין נתי"ב. אי נמי יסוד אי' שנק' נתיב, בתוך ה' שהיא המלכות, ובאותו הדרך בין שנפרש יסוד ז"א או יסוד אימא, יורד הטל מראשו של הב"ה שהוא כללות כל האצילות, וראשו יאמר על אריך או"א, שהם ג' ראשונות. אי נמי תלת רישין דעתיקא, ומהם נמשך טלא עילאה דרך או"א לז"א, ומיניה לחקל תפוחין קדישין, כמו שיסד האר"י זלה"ה בתפלה א', ובזה כל שמחה היא מצד א"י, וכל טוב מצד אבא דטוביה סתים בגויה, ונפיק דרך היסוד, וכל רצון שהוא מצד אריך שיש בו רצו"ן ונוצ"ר הכל א'. וכל א' מאלו ההשפעות או כלם כא', באותו הדרך היה בא, ובחרבן ב"ה תבירו על תבירו, נמצא כי בעו"ה נתקלקלו הצינורות עליונים ותחתונים, ומלבד זה כל רוגזא ואמתני ותוקפא באותו הדרך נמצא שכלם השפיעו השפעות הדין בלי שמץ רחמי', ואפי' הארת פנים לא היה, וכל עוד שהיה הולך ויורד היה הדין מתגבר, וינאץ השקד זו נבואתו של ירמיהו, הה"ד מקל שקד אני רואה (ירמיה א, יא). בא לומר כי כיון שסר מנ"נ פחד הדרך, אז נתקיימה נבואת ירמיה שכתוב בה מקל שקד וכו'. ובאותה נבואה כתיב כי הנני קורא לכל [משפחות] ממלכות צפונה וכו' (שם טו). ופי' שלא יאריך הדבור רק מי"ז עד ט' באב, וכן פירש בזוהר איכה וזוהר שיר השירים ע"ש. ויסתבל החגב. זה צלמו של נ"נ. אפשר שקראו חגב להיותו בריה קלה ויש לו רגלים ארוכים ודקים, ואפשר ג"כ שמדמהו לחגב שנשמע קולו למרחוק, כן סביב אותו הצלם היו הרבה מיני זמר, כמ"ש הכתוב: קל קרנא משתוקיתא קיתרוס וכו' (דניאל ג, ה). שנשמע קולן למרחוק, והנה כונת נ"נ הרשע היתה דמיון כונת סנחריב, וכבר אמרנו מ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה, כי כונתו היתה להכניס כל הקליפות תחת הקליפה שלו ע"כ. והנה מי נתן להם כל הכח הזה, אינו אלא עוונותיה' של ישראל, וכמשז"ל (חגיגה י"ג:) בענין נ"נ הרשע, והנה רוח סערה באה מן הצפון (יחזקאל א, ד). להיכן אזל א"ר יהודה לכבוש כל העולם תחת נ"נ הרשע, וכל כך למה כדי שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר הב"ה את בניו. אמר הב"ה מי גרם לי שאהיה שמש לעובדי פסילים, עוונותיהם של ישראל גרמו לי עכ"ל. וכיון שמצד עצמו לא היה לו כח, וכמש"ה ג"כ הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג, יג). רק כחו היה מצד ישראל שנתנו בו כח מצד עונותיהם, לפיכך הצלם שלו הנז' לא היה יכול לעמוד, רק מעמידים אותו ונופל וכו' עד שהביאו כל כסף וזהב של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו, לקיים מ"ש הכתוב וזהבם לנדה היתה וכו' (יחזקאל ז, יט). עכ"ל. וזהו ויסתבל החגב, שעשו סבל ובסיס אל החגב, ונתנו כח אל הקליפה לשלוט עליהם, עד כי אילולי חנניה מישאל ועזריה שקדשו שמו ית', לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט ח"ו, ובזוהר איכה לא ניחא ליה לפרש חגב על צלמו של נ"נ הרשע, ואפשר כי הטעם הוא כי סוף סוף החגב יש בו רוח חיים, והצלם הנז' הנה הוא אבן דומם, ולפיכך פירש ודמה אותו למלכות בית דוד, שכן דהע"ה כל הלילה היה משמיע קולו בד"ת ושירות ותשבחות, והנה עד עתה היה חפשי, שאין על גביו אלא ה' אלקיו, ועתה אפילו יהיה לו קצת שררה, כגון ריש גלותא שבבבל והנשיא שבא"י, מ"מ יש עליו מורא מלכות פרס ישמעאל בעו"ה. וז"ש דאתיהיב מטולא על כתפא דזרעא דדוד, וכן פירש בזוהר שיר השירים בשינוי לשון, ותפר האביונה זו זכות אבות, כמ"ש רש"י ז"ל, מלשון אב, כי הולך האדם אל בית עולמו, מבבל היו ושם חזרו. אפשר שבא לתת טעם, ולהביא ראיה היאך הופר זכות אבות, ואמר כי הנה מבבל היו, והב"ה הוציא את אברהם משם, כמ"ש בפ' לך לך וכו' כמשז"ל שהיה כדי להאיר לפניהם בא"י, ועכשיו שחזרו לשם הנה הוא אות וסימן שאינם נקראי' עוד בני אברהם יצחק ויעקב, רק בני תרח שחזרו לביתו, וזהו ותפר האביונה זה זכות אבות. אמנם בזוהר איכה ושיר השירים פי' האביונה לשון תאוה, כמ"ש ג"כ במדרש קהלת בדרוש אחר. ולפיכך אמר דאתבטלת עבודת בית אלקא, שהרי כל עבודת ב"ה אינה אלא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, וכן עיקר הקרבן הוא להקריב האדם עצמו, ולשעבד אותו לעבודתו יתברך, ועתה נתבטל הכל כי נסתלק הכבוד לעילא, ובני נשא צווחין ולית מאן דישגח בהו, והוא סלוק השכינה, שנסתלקה למעלה בעו"ה, וסבבו בשוק הסופדים זו גלות יכניהו וכו'. אתה מוצא וכו'. וזהו דבר קשה, כי מלבד שלא היו יכולים לבכות, שזו היא נחת רוח לאדם בהיותו בוכה על צרתו, אלא היו צריכים לשמוח על צרתם וצרת אחיהם, ובזוהר איכה לא פי' כלום על זה, ובזוהר שיר השירים פירש אותו והזכירום ברמז על מ"ש כי הולך האדם אל בית עולמו, על סלוק שכינה, וסיים ואמר ועל דא אשתכח מאירה וביש ומאורעות רעות, וספדין וצווחין בכל יומא כי עלה מות בחלונינו ע"כ. כונתו לומר כי אעפ"י שהאדם מכסה הדאגה בלבו בהיותו בין אנשים, מ"מ בכאן הצרות כ"כ גדולות ותכופות וכוללות להרבה בני אדם, עד כי כל אדם בכל יום ובכל עת ישמיע בכי וצעקה, וזהו וסבבו בשוק, אפילו בשוק יסובבו הסופדים, עד אשר לא ירתק חבל הכסף, זו שלשלת יוחסין, כבר אמרו ז"ל שיש י"ב חלונות ברקיע, וכנגדם י"ב שערי ירושלים, וכן ג"כ יש י"ב מנהגים בענין התפלה, וכבר זכרנוהו למעלה, ולא לחנם נקבעו רק יש סדר ומנהג ידוע אל כל א' משבטי ישראל, ולכן אל ישנה אדם ממנהג אבותיו, והנה בעוד שהיתה שלשלת יוחסין קיימת, היה כל א' מחזיק כמנהג שבטו, והיתה תפלתו עולה דרך השער הראוי לו, והיתה תפלתו מקובלת לפניו ית', ועכשיו נתקלקלו הדברים ונאבד שלשלת יוחסין, והנה אנחנו כסומים בארובה, וכל השערים ננעלו, ובזהר איכה פי' עד אשר לא ירתק חבל הכסף. אתרא דכהנא מקטר קטרת על מדבחא. אפשר לומר שהולך לפי הדרך שפי' במדרש, עפ"י הדרך שפירשנו, ודרך כלל כי התפלה הנכונה הנה היא מקובלת לפניו ית' כקטרת סמים, וזהו שאמר הכתוב תכון תפלתי קטורת לפניך (תהלים קמא, ב). אמנם לבאר הענין יפה, נקדים מ"ש מהר"ם זלה"ה בסדר עולם הבריאה ז"ל: וכל התפלה והתורה שנוטל סנדלפון, נחלקת לי"ג מדרגות זו למעלה מזו, אשר א' מהן היא סוד זהב שהיא כנגד החלבנה שהיא קרקעית שטח העטרה, כמאמרם ז"ל (כריתות ו:): כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל וכו'. והי"ב הנשארים הם כנגד י"ב אבני החשן, איש לפי מדרגתו כמו שיתבאר במקום אחר עכ"ל. והנה י"ב אבני החשן הם י"ב שבטים כמשז"ל, והתפלות הקבועות בעטרה, כל א' במקומו הם כנגד י"ב שבטים, והזהב שהוא במקום חלבנה כמ"ש, מחבר את כלם. והנה אם יעלה הזהב לבדו אעפ"י שהוא גרוע מכלם, מ"מ יעשה עטרה, והיותר גרוע שבישראל דומה לחלבנה דומה תפלתו לזהב כמ"ש, באופן שנוכל לומר כי אעפ"י שנאבדה שלשלת יוחסין, ואין אדם יודע בבירור סדר תפלתו, מ"מ לא יבצר מהיותה דומה לזהב הנמשכת, ודומה לחלבנה כמ"ש, ועתה בזוהר פי' יותר ואמר, אתר דכהנא מקטר קטרת ע"ג מדבחא. לומר כי ידוע מה שהיה מכשיר החלבנה אעפ"י שריחה רע, הוא ששאר סממני הקטרת שרבים על החלבנה ומבטלים ריחה הרע, וכן בסדר התפלה, כי להיות כי אין אתנו יודע עד מה לסדר תפלותיו כראוי, היינו הי"ב אבנים כל א' במקומו, גם החלבנה שהיא דמיון הזהב גם היא נדלדלה ממקומה, ואין לנו להשען בזה רק על אבינו שבשמים ידריכנו במעגלי צדק למען שמו, וישים לבבנו לאהבה אותו, ולהתפלל כל א' התפלה הראויה לו, ולרצון תהיה לפניו ית' אכי"ר. ואפשר לומר אתר דכהנא מקטר קטרת ע"ג מדבחא, ידוע כי סוד הקטרת הוא להעלות מ"נ בסוד ז' מלכים, היינו הניצוצות שנפלו בין הקליפות, וזה נעשה ג"כ ע"י התפלה, א"כ לפי דרכנו יהיה דברי המדרש ודברי איכה מהזוהר עולים לדרך א', ובזוהר שיר השירים פי' עד אשר לא ירתק חבל הכסף, חוט של חסד. ונמשך מלמעלה למטה עכ"ל. אפשר לומר כי כונתו כמ"ש למעלה, וכמ"ש ג"כ בפי' איכה ישבה בדד, כי מעיקרא על כל פשעים תכסה אהבתו ית', והוא החסד הגדול הנקרא יומם, יומא דכלהו יומי, יומא דאזיל עם כלהו יומי. ועכשיו שנשבר אותו החוט, נתגלו כל העבירות וכל הדברים הרעים שעשו כמ"ש. ותרוץ גולת הזהב, אלו ד"ת הנחמדי' מזהב ומפז רב. אפשר לומר על דרך שאומר האר"י זלה"ה, שהיה עושה יחודים בחברת החברים והתלמידים שלו, בכונה גדולה והתבודדות גדול, מבלי שום כונה והרהור בניהם מענייני העה"ז, והיו מעיינות החכמה והתורה נפתחים מאליהם, עד שהיו רואים בעיניהם המעיינות הנז' נשפעים מאליהם עליהם בהתרחבות גדול ע"כ. ועתה בעו"ה אמר שנשברה ונתרצצה גולת הזהב הנז', ואין לנו אפילו כמלא מחט סדקית, וכולי האי ואולי, וזהו ג"כ שפי' בזוהר שיר השירים ז"ל: ותרוץ גולת הזהב. דאיהי נחתא בההוא חוט, נשבר החוט נפל הגולה. אפשר לומר כי ידוע כי החסד, ובפרט החסד הגדול הזה, כבר אמרנו מ"ש עליו כי משונה הארתו מכל שאר ההארות, כי כל שאר ההארות כל עוד שהם יורדים הם מתעבים ומתחשכים, אבל מדת החסד הנז', כ"כ אורו גדול ובהיר בסוף כמו בתחלה, ועתה אמר כי ע"י חוט של חסד הנז' היה יורד השפע של גולת הזהב הנז', וזהו דאיהי נחתא בההוא חוט, והוא כמ"ש נשבר החוט של חסד, נפל הגולה. וז"ש אח"כ ותשבר כד על המבוע. שהתורה נשכחה בגלותא, ואותו המשאב יופיא"ל (נוסח אחר יופיפי"ה) השר, לא משאב ממעיין התורה, ובני אדם נבוכין בה עכ"ל. הכונה נ"ל שהכ"ד הם כ"ד ספרי' אנ"ך, נשברו על המבוע, שהוא מעיין התורה של מעלה, ואפילו שרה של תורה לא שאב ממעיין התורה של מעלה, וזהו ג"כ כונה שאומר חד אמר כדו של ברוך על מבועו של ירמיהו, וחד אמר כדו של ירמיהו על מבועו של ברוך. ולא פליגי דמר סבר כדו של ברוך על מבועו של ירמיהו, לומר כי אעפ"י שברוך למד כל מה שראוי ללמוד, ונשלם כדו שהם כ"ד ספרים שלו, מ"מ נשברו על מבועו של ירמיהו, שלא היו מעיינותיו נובעים לסבת הגלות, וחד אמר כדו של ירמיהו על מבועו של ברוך. שלא היו מעיינותיו נפתחים כהוגן, שהתחילו הדורות לירד ממדרגה למדרגה, פי' כי ירמיהו היה שלם בכ"ד ספרים, אמנם נשברו על מבועו של ברוך, וזהו שמביא ראיה מפ' ברוך מפיו יקרא אלי (ירמיה לו, יח). והשיב ברוך לאותם ששאלו לו הגד נא לנו איך כתבת הדברים האלו מפיו, והוא השיב שלא היתה לו השגה אחרת בזה רק מפיו יקרא אלי וכו'. וזה בודאי מפני כי נתמעטה השגתו, ובזוהר איכה פי' ותרוץ גולת הזהב, דא הוא בית קה"ק דתמן תרין כרובים דדהב. נ"ל מלבד מ"ש לעיל על עד אשר לא ירתק חבל הכסף, אתר דכהנא מקטר קטרת על מדבחא דלגיו. אפשר לומר שהוא על שפע הבינה הקשורה במדות עליונות, וזה ע"י מחתת הכסף דאיהי רחמי, וכאן הוסיף דא הוא בית קה"ק דתמן כרובי' דדהב, והוא על שפע הכתר דרך החכמה אל הבינה, ואמר דתמן תרין כרובי' זהב. להורות מ"ש הרבה פעמים מ"ש האר"י זלה"ה על מ"ש בזוהר פ' בראשית (בהקדמה א' ע"ב) על הנצנים נראו בארץ (שה"ש ב, יב). ומאן מקיים עלמא וגרים לאבהן דאתגליין, הה"ד תורי זהב נעשה לך (שה"ש א, יא). אינון ינוקי עולימין, דכתיב בהו ועשית שנים כרובים זהב. ופי' האר"י זלה"ה, ומאן מקיים עלמא וגרים לאבהן וכו'. הנה קיום העולם היא התורה, ומה גם לימוד התינוקות, הבל שאין בו חטא, מעלה המלכות למקום שאין הקליפות שולטים ונגלים, אבות העליונים במוחותיה, ושני דרועין וגופא דילה כנז"ל, וסוד תינוקות אלו כנגדם למעלה נו"ה עליונים דאתפשטת אימא עילאה בהם עד הוד כנודע, ואלו הם תינוקות של בית רבן, היא בינה רמז לחכמה שהיא רבן של כל האצילות, שלא חטאו, שאין שם מגיע פגם ולא חטא כלל, אלו התחתוני' מעוררים העליונים להמשיך לה האבות במוחותיה וזרועותיה, ואלו הם ב' כרובים זהב סגור, בסוד אי' עילאה שהוא זהוב. ואלו תרין דרועין דילה, כמו שיש אל המלכות שני כרובים לעורר את האהבה, וימצא דודאים בשדה של תפוחין עכ"ל. ובזה מובן מ"ש דתמן תרין כרובים זהב, וע"י היה מעורר יחוד או"א, והמלכות גם היא עולה ע"י עד או"א, ועתה נתרוצצה גולת הזהב הנז', והנה עם מ"ש שכל זה נעשה ע"י התורה, ובפרט ע"י תינוקות של בית רבן, נר' שמסכים למ"ש בזוהר שיר השירים, ובמדרש רבה ג"כ שמפרש על ענין התורה כי הכל א', וזה גורם את זה וזה תלוי בזה, ובזה אתי שפיר מ"ש אח"כ. ותשבר כד על המבוע, דא מלכות בית דוד דאתבר. כי כיון שנסתלק אור החו"ב, גם מלכות בית דוד שהוא בסוד משיח צדקנו, אתבר ונפלת עד כי ביום ההוא אקים את סוכת דוד וכו'. ונרוץ הגלגל אל הבור. זו בבל שהיא זוטו של עולם. אפשר לומר כי הנה הוא ית' מקרב הדברים אל הטבע, ומכריח ג"כ הגרמים השממיים לעשות את רצונו, ולכן בשעת שלום נאמר ומעגליך ירעפון דשן (תהלים סה, יב). פי' שהמזלות שלו וכן הגלגלים יהיו כלם מסכימים להשפיע דשן ורב טוב, וכאן פי' כי הגלגלים סבבו חובה לגלות ולירד אל הבור, זו בבל שהיא זוטו של עולם. ובזוהר שיר השירים פי': ומלאך המשחית ניתן לו רשות לחבל בכל יום ע"כ. פי' אותו דרך כלל אפי' בגלותינו זה, כי כל יום ברכתו מרובה וצריך זכות רב להמלט ממקרי הזמן ותולדותיו, וישוב העפר כשהיה, מבבל היו ושם חזרו. מלבד מ"ש למעלה על פ' כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב, ה). והבאנו מ"ש בס' אור יקר פ' לך לך, אפשר לומר כי בהיותם בא"י היה גופם טהור ונקי וספיריי, וכמש"ה זכו נזיריה משלג וכו' (איכה ד, ז). ועתה חשך משחור תארם, לא נכרו לסיבת היותם בחוצות, וכמ"ש (בס' חסד לאברהם מאמר עין הארץ נהר י"ד): כי הדר בחוצה לארץ יש לו הרבה לבושי' מס"א ומעולם התמורות, וז"ש מבבל באו כדי לטהר עצמם, ולא הועילו בתקנתם מפני שחטאו וחזרו ונתלכלכו, וירדו וחזרו לבבל, אבל בזוהר איכה פי' אותו על חרבן ב"ה וז"ל: וישוב העפר אל הארץ כשהיה. אתחרב בית מקדשא ויהא כעפרא. פי' שיסתלק ממנו הקדושה, ומלבד זה ג"כ יחרב ויהא כעפרא בעלמא, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, דא שכינתא ואסתלקותא דרוח נבואה מן עלמא שנתעלמה השכינה והכבוד ואור עליון נסתלק, ואין חזון נפרץ ולא שום הארה עליונה נגלית, ודבר זה באמת גרם הגלות, כי אין מי שיוכל לשוב ולעשות תשובה על עונותיו, ומלבד זה עמא דארעא אזלא ומדלדלה. וז"ש וכיון שגלו היה ירמיהו מקונן עליהם איכה ישבה בדד. לא אמר התחיל כמ"ש במקומות אחרים רק היה, מפני שהיה דבר ההוה, כי זה נאמר על חסרון הרבה דברים שהיו מסתלקים מהם, עד כי נשארו בדד מכל הדברים הטובים שהיה להם הנז' בפ' זו, עם מ"ש במדרש וס' הזוהר. והנה בזוהר שיר השירים סיימו הענין בנחמה וז"ל: וישוב העפר אל הארץ כשהיה. ויכלו כל הנשמות והעולם יכלה והעפר, שהכל נהיה ישוב כבתחלה, ויהיה העולם חרב כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ויתחדש העולם כבתחלה, ובאותו זמן כתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו עכ"ל. אפשר שכוונתו להורות כי כל הדברים האלו הם על דרך פורץ על מנת לבנות, וכמ"ש מהר"א גאלנטי על פ' חשב ה' להשחית חומת בת ציון. ומ"מ נטה קו לחזור ולבנות וכו' ע"כ. ולפי האמת כל הדברים אינם אלא לצרף ולזכות את ישראל, וכאשר יצטרפו ויתלבנו, אז והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ויתייחדו נשמותיהם של ישראל עם הב"ה, ויתחדש העולם כבתחלה, היינו שיצא מזוהמת הנחש, ובאותו זמן כתיב ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו (דניאל יב, ב). ואז יתגלה שיר השירים בעולם, וכמו שאמר שירו לה' כל הארץ (תהלים צו, א):