ר' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא פָּתַח, אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת (משלי כט, ט). א"ר סִימוֹן כָּל מִי שֶׁהוּא דָן אֶת הטִפֵּשׁ הוּא עַצְמוֹ נִדּוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב חָכָם נִשְׁפָּט. שָׁפַט אֵין כְּתִיב כַּאן אֶלָּא נִשְׁפָּט. דָּבָר אַחֵר אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט זֶה הב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ (איוב ט, ד). אֶת אִישׁ אֱוִיל אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אֱוִיל עַמִּי (ירמיה ד, כב). וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת, רָגַזְתִּי וְאֵין נָחַת שָׂחַקְתִּי וְאֵין נָחַת. רָגַזְתִּי עֲלֵיכֶם בִּימֵי פָּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּהֲרוֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ וגו' (דה"ב כח). שָׂחַקְתִּי עֲלֵיכֶם בִּימֵי אֲמַצְיָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲמַצְיָהוּ הִתְחַזַּק וַיִּנְהַג אֶת עַמּוֹ וַיֵּלֶךְ גֵּיא הַמֶּלַח (דה"ב כה, יא). מַהוּ גֵּיא הַמֶּלַח, תַּחַת כְּפוּי הַמֶּלַח, תַּחַת כְּפוּיֵי מִלְחָמָה. וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים חַיִּים שָׁבוּ בְּנֵי יְהוּדָה וַיְבִיאוּם לְרֹאשׁ הַסָּלַע וַיַּשְׁלִיכוּם וגו' (שם יב). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הב"ה לֹא גָזַרְתִּי מִיתָה לִבְנֵי נֹחַ אֶלָּא בַּחֶרֶב, וְאֵלּוּ וַיְבִיאוּם לְרֹאשׁ הַסָּלַע וַיַּשְׁלִיכוּם וְכֻלָּם נִבְקָעוּ וְאֵין נָחַת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הב"ה מָה אֵלּוּ עוֹשִׂין כָּאן יִגְלוּ. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָהוּ מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה.

אפשר דהוקשה משז"ל, חטא חטאה (איכה א, ח). כמ"ש מהר"א גאלנטי זצ"ל על דלא אקדימת קיסטהא וכו'. וכן ג"כ להפך אמרו בס' הזוהר פ' בשלח דף ס"א ע"א ז"ל, ת"ח כד בעא קב"ה לאז(ד)הרא לישראל על אורייתא, בכמה מילין משיך להו בכמה משיכין דחביבותא כבר נש דמשיך לבריה לבי רב עכ"ל. וא"כ הוא למה האריך ה' ית' לשדלם ולפייסם עד שנתמלאה סאתם, והיה לו לייסרם או לשדלם בדברים, כי כן דרכו ית' לשדלם ולפייסם עד כי ישובו אליו, לזה הביא פ' איש חכם נשפט את איש אויל. והולך לו לפי דרכו לפי מ"ש לעיל בשם ס' הזוהר ז"ל, שטיא דא רדיף אבתרהא וכו'. וכמ"ש ז"ל (סוטה ג.), אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות. וכיון ששנה ושלש בחטא הנה הוא שוטה גמור ויצה"ר שופטו כמשז"ל (ברכות סא:). וזהו שאמרו איש חכם זה הב"ה, נשפט את איש אויל שהם ישראל. וא"ר סימון כל מי שהוא דן את הטיפש הוא עצמו נידון וכו'. וכדי שלא להאריך כאשר נבא לנמשל מצינו שאומר הכתוב וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹקֵיהֶם (מ"ב יז, ט). ועתה בא לומר כי שני דברים אלו עשאם הב"ה לישראל, וז"ש רגזתי עליהם בימי פקח בן רמליהו, שנ' ויהרגו וכו'. וכתיב ויבא [עליו] תלגת פל[נ]אסר וכו' (דה"ב כח, כ). וכתיב ויזבח לאלקי דמשק וכו' (שם כג). שחקתי לאמציה וכו', וכתיב ויהי אחרי בא אמציהו וגו' ויבא את אלקי [בני] שעיר ויעמיד[ם] לו לאלקים (ולפניו) [ולפניהם] ישתחוה וכו' (דה"ב כה, יד). אמר הב"ה (כן מגיה אות אמת) רגזתי ואין נחת שחקתי ואין נחת וכו'. א"כ שני הדברי עשה הב"ה, היינו נתן להם יסורין וגזרות קשות, וכן ג"כ הטיב להם ומ"מ לא הועיל בתקנתו כלום, בהיות כי כבר הורגלו במדות רעות, והוא כדמיון ההוא סטיא שזכר בזוהר, וזהו שהביא פ' כי אויל עמי. באותה שעה אמר הב"ה מה אלו עושים כאן יגלו. וזה כיון שלא הועיל להם לא רוב טובה ולא רוב פורענות, מה אלו עושין כאן לטמא את הארץ בעוונותיהם, וכמש"ה ותבואו ותטמאו את ארצי (ירמיה ב, ז). ובפרט ע"י טומאת ע"ז, כמ"ש בזוהר (זהר חלק א' דף פ"ד ע"ב) פ' לך לך ז"ל, כיון דחבו ישראל וסאיבו ארעא, כדין כביכול דחו לה לשכינתא מאתרהא ואתקרבת לדוכתא אחרא, וכדין שלטין שאר עמין וכו'. עד ובשעתא דחבו ישראל והוו מקטרין לטעוון אחרנין בגו ארעא, כביכול אידחיא שכינתא מאתרהא וכו', עד ובכן שלטו שאר עמין ובטלו נביאים וכל אינון דרגין עילאין לא שליטו בארעא וכו' עכ"ל. הנה שע"י ע"ז סלקו כל מדרגות הקדושה מא"י והשליטו הקליפה בתוכה, ואם היה הדבר מתמיד היה גורם חרבן העולם ח"ו, לפיכך אמר הב"ה מה אלו עושים כאן, שאינם מוסיפים כח בגבורה של מעלה בהיותם עומדים במקום הקדש, רק אדרבה מטמאים אותו בטומאות חמורות, לפיכך יגלו מארץ הקדושה, כי אף אם יטמאו עצמם בע"ז ושאר עבירות לא יעשו כ"כ פגם למעלה ולפיכך יגלו. והנה אעפ"י שהתרה בהם ולא שבו, מ"מ היה מאריך בהם אולי ישובו, ולא הגלה אותם עד שחזרו לחטא, וז"ש אח"כ כיון שחטאו. פי' אחרי כמה התראות שהתרה בהם אז גלו, וכיון שגלו ונתרחקו משכינתו ית', התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה. כי אעפ"י שגלתה שכינה עמהם כמשז"ל, מ"מ לא יצדק לומר שהיו יחדיו לאחדים ומאירה עליהם ושורה ביניהם, רק הנה הוא ית' אל מסתתר ומשגיח עליהם מרחוק, באופן כי הן על שכינתו ית' וגם על ישראל על כל א' מהם יאמר איכה ישבה בדד. והנה מ"מ אעפ"י שגלו מפני שגברה הקליפה בא"י ונסתלקה השכינה ובטלה הנבואה ורוח הקדש, ע"י שיר השירים יכרתו הזלזלים בזמירות, וישמחו ויעלצו לפני אלקים ותחזור השכינה והנבואה וכל הדברים הראשונים לקדמותן, וזה פשוט לפי מה שביארנו והבאנו דברי רז"ל בכמה מקומות.