רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/טו
ט"ו
עריכהר' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא פָּתַח: יוֹסֵר לֵץ לוֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן (משלי ט, ז). אָמַר ר' יִצְחָק כָּל הַמַּעֲמִיד תַּלְמִיד רָשָׁע סוֹפוֹ לְהִתְבַּזּוֹת מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹסֵר לֵץ לוֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן. הוּא דַעְתֵּיהּ דְּר' יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל הַמַּעֲמִיד תַּלְמִיד רָשָׁע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ מַעֲמִיד לִסְטִים, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ מַעֲמִיד עֶבֶד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּתִיב כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב (משלי כ, ג). אָמַר הב"ה כָּבוֹד הָיָה לִי אִלּוּ לֹא נִזְדַּוַּוגְתִּי לְאוּמָה זוֹ. אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הָיָה הב"ה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵיהֶן שֶׁל הָעַכּוּ"ם, לִשְׁמֹעַ מָה הֵם אוֹמְרִים, וּמֶה הָיוּ אוֹמְרִי', אֱלֹקֵיהֶם שֶׁל אוּמָּה זוֹ נִפְרַע הוּא מִפַּרְעֹה וּמִסִּיסְרָא וּמִסַּנְחֵרִיב וּמִכַּיּוֹצֵא בָּהֶם, וְחוֹזְרִי' וְאוֹמְרִים וּלְעוֹלָם נַעַר הוּא כִּבְיָכוֹל, הִזְקִינוּ הַדְּבָרִים כִּבְיָכוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (יחזקאל לו, כ). לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא וַיָּבוֹאוּ וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַיָּבֹא, אֶלָּא כִּבְיָכוֹל הוּא עַצְמוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרִים: אִם עַם ה' אֵלֶּה לָמָּה מֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: דָּבָר אַחֵר יֹסֵר זֶה יִרְמְיָהו, לֵץ זֶה דּוֹרוֹ שֶׁהָיוּ לֵיצָנִים, לֹקֵחַ (לוֹ) קָלוֹן שֶׁהָיוּ מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, דִּכְתִיב (בִי) כֻּלֹּה מְקַלְלַונִי (ירמיה טו, י). וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ, שֶׁהָיָה מוֹכִיחַ לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם אֵיכָה:
אפשר שבא לתרץ על אורך הגלות על מה עשה ה' ככה לעמו המיוחד לו להושיבם כ"כ בגלות, ובפרט שכבר אז"ל (איכה רבה פ' א') שביום שנחרב הבית נולד משיח, כמש"ה והלבנון באדיר יפול (ישעיה י, לד). ומיד ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיה יא, א). והנה בס' חסד לאברהם (מעין א' עין כל, נהר י"א) כתוב בענין גלות מצרים, שבתחלה ע"י יעקב שבזכותו פסק הרעב, וגם ע"י זכותו של יוסף הוא המשביר לכל עם הארץ, לזה הצליחו בגלותם, ואף אנחנו אילו עשינו כך היה ראוי לנו, והיינו משברים ומכתתים כח השר והיינו שולטים עליו ומפרנסים אותו, אלא שיצרנו הרע גורם לנו וכו' עכ"ל. וכן ג"כ לעת עתה אם יכשירו מעשיהם עד כי כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', היתה הגאולה נעשית מאליה, ע"ד ואשרו אתכם כל הגוים (מלאכי ג, יב). וכמו כן וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם (ישעיה יד, ב). ואין לך והתגדלתי והתקדשתי (יחזקאל לח, כג) וכבוד ה' יותר מזה, והוא ע"ד מש"ה ברוך תהיה מכל העמים (דברים ז, יד). וא"כ הוא למה זה גלות ארוך כ"כ, עד כי אילולי האמונה כבר ח"ו נתייאשנו ממנה, לזה השיב ר' חנינא בר פפא ואמר יוסר לץ לוקח לו קלון וכו'. עד כל המעמיד תלמיד רשע סופו להתבזות ממנו. וכן אירע כביכול אל הב"ה, וזה על דרך הפלגה כי לא יגור במגורו רע, כי לא די שלא חזרו ישראל למוטב ע"י מוסרים ומדות שהוכיחם הב"ה, אלא הוסיפו עוד לחטא וגרמו חלול שמו ית', וביותר בהיותם חוצה לארץ. ועיין במה שפי' הרב בעל מתנות כהונה על מ"ש כאילו מעמיד לסטים וכאילו מעמיד לו עבד. ואפשר שהוא ע"ד מ"ש בזוהר פ' תשא (זח"ב קפ"ט ע"א) ז"ל: מה עבד, אמר הואיל ונפקנא מהיכלא דאבא, אעביד מה דאנא בעי, מה עבד אזל ואתחבר בהדי זונות ואתלכלך בלכלוכא בהדייהו וכו' עכ"ל. וזה היה בגלות בבל, וכ"ש בגלותינו זה שהורגלו במדות רעות בעיני אלקים ואדם, וכמש"ה וכמשפטי הגוים (יחזקאל ה, ז). פי' (סנהדרין לט:) אפילו כמשפטי הגוים הטובים לא עשיתם. וזה גרם חילול שמו ית' עד כי על זה נאמר כבוד לאיש שבת מריב (משלי כ, ג). אמר הב"ה כבוד היה לי אילו לא נזדווגתי לאומה זו, אתה מוצא בשעה שגלו ישראל לבין א"ה. דקדק אומרו אתה מוצא לשון מציאה, והוא ע"ד משז"ל (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. כמ"ש ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד, א). וז"ש עתה לבין א"ה, והמציאה היא כמו שכתב אח"כ: היה הב"ה מחזר על פתחיהן של א"ה, ובזה יהיה סיוע לישראל, להוציא ניצוצות שנפלו ולהוציא נשמות הגרים, כמ"ש על פ' כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא וכו' (דברים ד, כד). והנה היה מחזר על פתחיהן כנזכר, לשמוע מה הן אומרי' אולי יפתחו בתשובה, והנה שמע הפך מזה, רק מה היו אומרים אלקיהם של אומה זו הוא פרע מפרעה ומסנחריב ומכיוצא בהם, וחוזרים ואומרי' לעולם נער הוא, כביכול הזקינו הדברים. באופן שגורמים חלול ה' באמור להם עם ה' אלו ומארצו יצאו, אינם אומרים הוציאם כאשר כן הוא לפי האמת, אלא יצאו כלומר שלא בטובתו שלא ברצונו ח"ו, גם קוראי' להם עם לשון ביזוי, וזהו עם ה' אלו וכו'. ואגב זה פירש פירוש אחר על פ' יוסר לץ וכו'. ולפי דרכו בא לתרץ למה התחיל בקינה לומר איכה וכו' כמדבר שלא לנוכח, לכן פי' יוסר זה ירמיהו, לץ זה דורו של ירמיהו שהיו ליצנים, לוקח לו קלון, שהיו מקללין אותו וכו'. ומוכיח לרשע מומו, שהיה מוכיח לישראל ואומר להם איכה. הנה אז"ל אל תוכח לץ פן ישנאך (משלי ט, ח), שהבא להוכיח לא יוכיח הלץ להדיא, ולומר לו מדוע ככה עשית פן ישנאך, רק תדבר עם החכם ותוכיח אותו בפני הלץ, ותוכיח לחכם לאמר לו מדוע עשה אותו מעשה שעשה הלץ, ולץ ישמע גערה שאתה עושה לחכם, וישוב מדרכו הרעה וגם יאהבך, וכן אפשר לומר שכך היה עושה עם בני דורו הליצנים, לא הוכיחם להדיא ובגלוי אליהם, רק היה מוכיח לישראל, שהם הכשרים הנק' בשם ישראל, למען ישמעו הליצנים ויקחו מוסר. והתוכחה היתה איכה ישבה בדד, שנתרחקו משכינתו ית', ומצינו במקום אחר שהרבה נצטערו ישראל על הדבר הזה, כמשז"ל (שהש"ר פ' א') כי מכל הדברים שאמר משה לישראל בענין מעשה העגל לא נצטערו, כיון שאמר להם כי לא אעלה בקרבך (שמות לג, ג), מיד וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו וכו' (שם ד). ולהבין הדבר יפה מהו יוסר לץ וכו'. אין לך לץ יותר ממי שמבטל עצמו מד"ת, כמשז"ל (אבות פ"ג ב') שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת הרי זה מושב לצים. והנה אמר הכתוב על מה אבדה [ה]ארץ וכו'. על עזבם את תורתי וכו' (ירמיה ט, יא-יב). וע"ז הביאו במדרש משל המנגן כאשר הבאנו זה פעמים רבות. והנה דורו של ירמיהו ליצנים היו, היינו שעזבו ד"ת, כי חרב הבית ואבדה ארץ כמ"ש, ולפיכך ומוכיח לרשע מומו, איכה ישבה בדד. כמ"ש שנתרחקו מן השכינה, כי הנה אפילו א' שיושב ועוסק בתורה שכינה כנגדו (ברכות ו.), וכיון שאינם עוסקי' בתורה ונתרחקה השכינה מהם אין לך מום גדול מזה, וזהו ומוכח לרשע מומו, ופי' המדרש מהו המום הנז', איכה ישבה בדד מהשכינה. והנה בזוהר חדש (ס"ג ע"א) פ' חקת אמרו על שיר השירים, דוד מלכא רמז לה להאי תושבחתא דשיר השירים על ידא דבני קרח וכו'. למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות (תהלים מה). על שושנים אילין נשיקות פיהו דאקרון שפתותיו שושנים וכו' (שה"ש ה, יג). שיר ידידות רמז להאי שירתא דאקרי שיר כפול, שיר השירים הכא, והכא שיר ידידות, כלא חד, קב"ה וכ"י אקרון דודים, הה"ד שתו ושכרו דודים וכו' (שה"ש ה) עכ"ל. ונ"ל לפי פשוטו שהוא ע"ד משז"ל (רש"י שה"ש א') כי שיר השירים הנה הוא כלו יראת שמים והכנסת אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. ועתה הוסיף לומר כי עיקר הדבר המכניס אהבה כנז' הם ד"ת, ובמה שאמר על שושנים הוא כמשז"ל (פסחים קיז.) אל תקרי שושנים אלא ששונים. ועוד שאמר אח"כ אילין נשיקות פיהו דאקרון שפתותיו שושנים. אפשר כי עיקר עסק התורה שמכניס אהבה כנזכר הוא ע"ד הנסתר, שעליו נאמר ישקני מנשיקות (שה"ש א, ב). שהם דברים נסתרים, שעליהם אז"ל (שמות רבה פ' מ"א) מן הפיצטלין שבתוך פיה. והאמת כן הוא, כי ע"י מה שעוסק האדם בסודות התורה בקדושה ובטהרה, הנה מיחד אורות עליונים כמ"ש המקובלים ז"ל, ובודאי כי עי"ז יכניס אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, ואעפ"י שבזה אמרו לא כל אדם זוכה, ואז"ל (סוכה מה:) ראיתי בני עליה והנם מועטים. הנה הכתוב אומר ולקחתי אתכם א' מעיר ושנים ממשפחה (ירמיה ג, יד). ואמרו ז"ל (סנהדרין קיא.) א' מעיר מזכה את כל העיר, ושנים ממשפחה מזכים את כל המשפחה. וא"כ כאשר ימצא מי שיעסוק בסודות התורה לשמה, הנה במקום שבעו"ה ישבה בדד השכינה ונתרחקה מעל ביניהם, הנה הוא יקרב רחוקים, וע"י שיר השירים אשר פשוטו וכ"ש נסתרו הכל קדש, ישוב ה' לשוש עלינו לטוב במהרה בימינו אמן: