רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/מא

מ"אעריכה

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אֵיכָה אֶלָּא לְשׁוֹן תּוֹכֵחָה, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר: אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ וגו' (ירמיה ח, ח). וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֵין אֵיכָה אֶלָּא קִינָה, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה (בראשית ג, ט). אוֹ"י לְ"ךָ. וְאֵימָתַי נֶאֶמְרָה מְגִלַּת קִינוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּימֵי יְהוֹיָקִים נֶאֶמְרָה, אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה, וְכִי בּוֹכִין עַל הַמֵּת עַד שֶׁלֹא יָמוּת, אֶלָּא אֵימָתַי נֶאֶמְרָה, אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת, הֲרֵי פִּתְרוֹנוֹ: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

אפשר לומר כי כונת ר' יהודה הוא על דרך משז"ל: היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, כי מפני שנתיישבה בגוים והגלות נעשה לה טבע, לפיכך לא מצאה מנוח, וזהו שהוכיח עתה ירמיהו, איכה ישבה בדד, שנתיישבה בין האומות ולמדה ממעשיהם ובילדי נכרים יספיקו, ועזבו את ה' ולא עסקו בתורה עם כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה שניתנו למשה מסיני, רק ע"י חכמות חיצוניות, וכמו שהגדיל ההספד על זה מהר"א אזולאי זצ"ל בהקדמת ספרו בעל חסד לאברהם ע"ש. והביא ר' יהודה ראיה על זה מפ' איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו, כי הנה חכמה יאמר על מה שאדם למד מרבו, ואם הם נתעסקו בחכמות חצוניות בהקדמות שבדו מלבם חכמי האומות, איכה יאמרו חכמים אנחנו וגם ותורת ה' אתנו, הנה תורת ה' תקרא חכמת האמת, דרכי הקבלה כמ"ש מהר"ם אלשיך זלה"ה בס' רוממות אל על פ' כי אם בתורת ה' חפצו. וכיון שלא קבלו איכה יאמרו תורת ה' אתנו, והרי מצינו כמה יגיעות יגעו הרבה מהמפרשים שלא זרחה עליהם אור הקבלה, ורצו לפרש מרכבת יחזקאל ופירשו בה על דרך חכמת התכונה ודרכי הפילוסופים, והגם כי שכרם ועמלם אתם, ולא יאשמו בזה להיות כי לא האיר עליהם חכמת הקבלה כמו שאמרנו, מ"מ בימי ירמיהו אשר הנבואה היתה שורה, ואור הקבלה היתה מאירה בישראל, וכמשז"ל על ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (מס' אבות א, א), שפי' מסרוה כמות שהיא שלימה, לא חסר דבר ממה שנאמר למשה בסיני, א"כ הוא בודאי כי העוזב דרכי התורה ובילדי נכרים יספיק ענשו גדול, והרי זה דומה למ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' פרדס רמונים שער א' פ"ט, כי מי שלא יבחין בענין הספירות, לא יקרא זה כופר ולא קצץ בנטיעות ח"ו, אמנם יצדק עליו שלא זכה לראות מאורות מימיו, ולא טעם במתק התורה וכו'. אבל אותם אשר יגלו אליהם ענין הספירות, ויכחישום מפני רוע תכונתם, כי הורגלו בחכמות חצוניות ובילדי נכרים יספיקו, אלו אם לא יקראו כופרים או מינים, מפאת כי הנה הם מאמינים בכל ענייני האלקות, עכ"ז יקראו כופרים מפני שהם מכחישים פי' תורה שבע"פ כמ"ש, ועוד האריך הרבה יע"ש עכ"ל. וז"ש איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו, והם מאסו בתורתו, תורה שבע"פ כמ"ש, ועל זה אמר הכתוב: איכה ישבה בדד העיר רבתי עם וכו'. רבתי בגוים, כמ"ש ז"ל: רבתי בדעות. כי בעוד שהיו שומרים ועוסקים בתורה שבכתב ושבע"פ, אז עליהם היה נאמר ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד, ו). הא אם תעוותו אותה מתוך שכחה תחשבו שוטים, וכ"ש מחמת מאיסה ובחירה בדרכים אחרים, כי בזה מן החכמה הפנימית יצאו ואל החצונה לא באו, כי לא כאלה חלק יעקב, וכמ"ש מהר"א אזולאי זלה"ה בהקדמת ספרו הנז', וכדי לפרש ג"כ סוף הפסוק שאומר אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים (ירמיה ח, ח). צריך להביא עוד ראיה, מלבד מה שהבאנו בשם מהר"ם קורדווירו זלה"ה, להוכיח מ"ש כי בדורות האחרונים שלא ידעו דרכי הקבלה, אין להם אשם במה שפירשו פי' המרכבה בדרכים שפי', אדרבא יש להם שכר טוב בעמלם, אמנם בימי ירמיהו שהיתה הנבואה שורה והקבלה בידם, ראויים לעונש על שעזבו תורת ה', תורה שבע"פ כמ"ש, והראיה היא ממה שאמרו בזוהר פ' קדושים דף פ"ה ע"ב ז"ל: תנינן, מאן דאזיל בארח מישר באורייתא, ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות, אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי וכו'. ומאן דלעי באורייתא ולא ידע לאשתדלא בה בארח קשוט ובאורח מישר, ההיא מלה סלקא וסטי ארחין, ולית מאן דיתחבר ביה, וכלא דחיין ליה לבר ואזיל ושט בעלמא ולא ישכח אתר, מאן גרים ליה האי, ההוא דסאטי ליה מאורח מישור, הה"ד ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד). ובג"כ כתיב ויראת מאלקיך אני ה'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא, ולא אשכח מאן דיוליף ליה, והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע, כל מלה ומלה סלקא וקב"ה חדי בההוא מלה, וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא, ואתעבידו מאילין מלין אלנין רברבין ואקרון ערבי נחל, הה"ד באהבתה תשגה תמיד וכו' (משלי ה, יט). עכ"ל. והנה הגם כי נראה דברי הזוהר סותרים זה את זה, במעט עיון נראה כי דבריו מובנים, כי בתחלה מיירי במי שיש לו ממי ילמוד, ואינו לומד מפני רוע בחירתו או עצלות שיש בו, וכ"ש אם יהיה מפני מאיסתו בד"ת ובדברי קבלה, ולפיכך סטי ארחין ולית מאן דיתחבר בההוא מלה, אבל מי שאין לו מי שילמדנו, והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה, ההיא מלה סלקא וקב"ה חדי בההיא מלה, וקביל לה ונטע לה סחרניה וכו'. ובזה נבא לפרש סיום הכתוב ואמר: אכן הנה לשקר עשה. שכיון שמפני שלא הלך אצל מי שילמדנו מפני כי הוא חכם בעיניו או מואס דברי חכמים, בשביל זה כלא דחיין לה לההיא מלה, כל מה שלמד ועשה הנה הוא לשקר, וזהו אכן לשקר עשה, וכתב מה שכתב עט שקר סופרים, כי בכל מה שכותב לא תיקן העשייה רוחנית כמו מי שכותב תורת אמת כמשז"ל, אדרבא עט שקר סופרים, שמהפך דברי אלקים חיים ומגשים אותם בדרך גשמיות, וענשו גדול כנראה מדברי הזוהר פ' בהעלותך, ואפשר שזה מסכים עם מה שאז"ל, לא גלו ישראל אלא על מאיסה של תורה. ואין לך מאיסה של תורה גדולה מזו, לעזוב ארחות התורה הישרים כמש"ה אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים (ירמיה ב, יג). שהם סברות זרות אשר בדו אותם חכמי האומות מלבם אשר לא יכילו המים, כי כל א' סותר דברי חבירו והסברא מתהפכת, לא כן הקבלה האמיתית אשר לא תשתנה לעולם והדין דין אמת ומשה ותורתו אמת. והנה לפי דעת זה כי הוא לשון תוכחה, יצדק לומר מה שאמר אח"כ: בימי יהויקים נאמרה. אמנם לדעת ר' נחמיה שהוא מפרש לשון קינה, יצדק לומר כי אחר החרבן נאמרה, וכמו שנתן טעם וכי בוכין על המת וכו'. אמנם קשה לדברי ר' נחמיה, שהרי הכתוב אומר כתוב לך את הדברים וכו'. ולומר שהוא סובר שהם דברים אחרים אי אפשר, שהרי הכתוב אומר: וירמיהו לקח מגלה אחרת וכו' (ירמיה לו, לב). אמנם אפשר לומר דלא פליגי, ואליבא דכולי עלמא יבא הפ' כפשוטו, היינו שהדברים שאמר ירמיהו בשנה החמישית ליהויקים, כמ"ש בירמיהו סי' ל"ו, הם דברי מגלת איכה, אך לדעת ר' יהודה שהוא אומר שהם דברי תוכחות, הוא מפרש הפ' כפשוטו שאומר למען ישובו איש מדרכו הרעה וסלחתי לעוונם ולחטאתם, שלא יביא עליהם שום פורענות, אמנם לדעת ר' נחמיה כבר נגזרה גזרה ואי אפשר להחזירה, ודברי איכה לא היו רק כדי שישובו, ובזה יקל מעליהם הפורענות, וכמו שאמר אח"כ ירמיהו אל צדקיהו, אם יצא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך והעיר הזאת לא תשרף באש וכו' (ירמיה לח, יז). ויש כמעט ראיה לזה ממ"ש בזוהר חדש פ' בלק וז"ל: בשעתא דהוו כתבי פתקין ברקיעא, עד דלא אחתימו וכו', עד קרא קב"ה לכל חילי שמייא וקרא לגבריאל דקסת הסופר בחרצוי, ואמר ליה אעכב פתקין עד לא אחתימו ואבכה על בני ואעבד להו הספדא וכו'. עד לבסוף שכתוב ז"ל: פתח קב"ה על כל חילי שמיא ואמר: איכה יועם זהב, וכל ההוא קינה דאלפא ביתא קב"ה בלחודוי אמר לה עכ"ל. וידוע כי איכה יועם נאמרה על יאשיהו כמו שכתוב בדברי הימים, ויקונן ירמיהו וכו' והנם כתובים על הקינות (דה"ב לה, כה). וידוע ג"כ כי בימי יאשיהו נאמר: אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה (מ"ב כג, כו). ומלבד זה הנה אז"ל כי במיתת יאשיהו נגזרה גזרה להיות חרבן הבית באותה שעה, אמנם על כל מה שספדו איכה בכ"ב אותיות, הגין עליהם אותו זכות ונתלה להם כ"ב שנה כמשז"ל, והנה לדעת ר' נחמיה שאומר שהוא לשון קינה, ומביא ראיה מפ' ויאמר לו איכה (בראשית ג, ט). אפשר לומר עפ"י הדרך שפי' מהר"ם אלשיך זלה"ה, שאמר לו השי"ת לאדה"ר כמתאונן עליו ומקונן איכה, אם זהו מקומך שאתה ראוי לישב בו, ובמקום שהיה ראוי אליך לעלות מעלה מעלה ירדת מטה מטה, כן ג"כ ישראל נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כמשז"ל על פ' השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב, א). ונפלה בין הקליפות, ועל זה נאמר ג"כ איכה ישבה בדד, כי אעפ"י שישבה בין הגוים אין שמה ישיבה, ורמז לזה משז"ל (אסתר רבה א, יא): ישיבת גוים אין שמה ישיבה. ולפי מה שנפרש בפי' הפסוקים איכה ישבה בדד על אדה"ר, כפי מה שפירשו ז"ל שנסתלק ממנו ההווא זיהרא עילאה, אפשר לומר שזהו שאמר לו איכה, וכן ישראל נסתלקו מהם אורות החכמה ונסתמו עיניהם ולבם מלהבין בד"ת, וכמו שפי' על וחשכו הרואות בארובות. וזהו ג"כ איכה ישבה בדד, והנה בין לר' יהודה בין לר' נחמיה הם דברי קנטורין, ואעפ"י שמהר"ם אלשיך זלה"ה קרא אותם דברי נחומים, כי בזה מראה חבתו ית' אלינו, כי הנה הוא מיצר בצרתם של ישראל, וכמש"ה בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט). הנה לא ימנע מ"מ כי הנה הם דברי קנטורין ותוכחות אל הרעה העתידה לבא אם לא ישובו מדרכם הרעה, והנה כנגד זה באו דברי שיר השירים, בדברי רצוי ושבח אם ישמרו תורת ה' ללכת בה, וילכו בדרכיו ית' לשמר מצותיו וחקיו ועדותיו, וזה על דרך מש"ה אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם וכו'. וכל היעודים טובים שכתבה תורה והבטיחה לישראל אם ישמרו ללכת בדרכי ה', וזה כמו שבא בפי' בזוהר שיר השירים ז"ל: פתח ר' שמעון ואמר שיר השירים אשר לשלמה, כתיב הולך ילך ובכה נושא משך הזרע, בכמה זמנין הקב"ה אוכח לון לישראל לאהדרא לון בתיובתא לגביה למיהך באורח מישור בגין לאסתלק בגווייהו, (נרא' דגרסינן ולסלקא לון לגביה), דהא כד ישראל זכאין ואזלין באורח מישור, כביכול סילוקא איהו לקב"ה עמהון לכל עמין דעלמא, כד ישראל זכאין ואזלין באורח מישור סליק לון קב"ה על כל בני עלמא וכלהו אודן ומשבחאן ליה, ולאו אינון בלחודייהו אלא אפי' עילאין לעילא, כולהו אודאן ליה בגינייהו דישראל, ולא דא בלחודייהו אלא איהו אסתלק ביקריה בגינייהו דישראל ממש, ולא דא בלחודוי אלא אפילו ישראל ממש מסתלקי ביקריה דקב"ה עילא ותתא, ת"ח וכו'. עד כאן נ"ל שיובן כפשוטו כמו שנפרש, והנה תחלה הוקשה לו לרשב"י ע"ה אמרו שיר השירים שהוא כפל, וכמו שזה ג"כ הוקשה לשאר מפרשים, ולתרץ זה הביא פ' הלוך ילך ובכה. וגם הכפל שאומר הלוך ילך וכו'. וכן ג"כ בא יבא. ומאי טעמא בא יבא ברינה, ומתרץ כל זה לבסוף כמו שנבאר, וכדי לבאר התירוץ הקדים ואמר: בכמה זמנין קב"ה אוכח לון לישראל וכו'. להורות מ"ש ז"ל, כי עיקר שכינה בתחתונים בהיותו שוכן בתוך בני ישראל, והנה מאהבתו ית' את ישראל קרבנו לפני הר סיני והיינו דבוקים בו ית', ומאז טעינו בעגל, ועוד הוספנו לחטא לו, נתרחקנו ממנו ית', ומ"מ מאהבתו ית' נתן לנו שני דרכים לחזור ולהתקרב אליו, א' הוא ע"י התשובה, כי ע"י התשובה תתגלה אור התשובה העליונה (בינה), וימשיכו מים כבירים שוטפים, עד כי עי"ז ישליך במצולות ים כל חטאתם, והב' ע"י עסק התורה, עי"ז האדם מתקרב אליו ית', ובלבד שיהא עמל בה לשמה, כדי להיותו דבק ברוחניות התורה, וכמש"ה אם בחקותי תלכו. ופי' ז"ל: שתהיו עמלים בתורה וכו'. והנה קרא הכתוב היות האדם עמל בתורה בשם הליכה, כי ע"י היותו עמל בה יקרא הולך בתוכה, יען הנה הוא דבק בה, וע"י דבקותו בה הנה הוא מתקרב לה' ע"י מה שהוא מחדש בד"ת, אינון מילין נטרין ליה סחרניה כמשז"ל, וז"ש בכמה זמנין אוכח לון לישראל לאהדרא לון בתיובתא לגביה, כדי לגלות אור התשובה כמ"ש, ועי"ז ישובו אליו ית' למיהך בארח מישור ע"י תורתו התמימה משיבת נפש, ועל דרכיה נאמר כי ישרים דרכי ה', בגין לאסתלקא בגווייהו, כמש"ה ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב). ואי גרסינן ג"כ לסלקא לון לגביה, ג"כ זה פשוט ג"כ, וכמו שמפרש אח"כ דהא כד ישראל זכאין ואזלין בארח מישור, כביכול סליקא איהו לקב"ה עמהון לכל עמין דעלמא, שהרי הוא מראה כחו וגבורתו ע"י ישראל, וכל האומות יכירו וידעו כי ה' הוא האלקים, וזה דומה למ"ש מהר"ש אלקבץ בס' ברית הלוי (פ"ז) בשם ס' הסודות, אשר המשיל הדבר הזה לאור השמש המכה במראה לטושה, או בכותל אשר היא טוחה בשמנים שונים, כי שם ניכר האור בהיר ויפה, וההפך בהיות השמש מאיר במקום האשפה ומים עכורים, נר' שנתעוות האור הגם כי הכל א', וכמו כן בהיותו הוא ית' מראה את כחו ואת גבורתו ואת גדלו ע"י ישראל הקדושים, ניכר אור גדולתו בהיר כנתיב יושר, וכשמראה כחו ואת גבורתו ע"י א"ה, הגם כי הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, מ"מ אין האור ניכר מתוך החשך של א"ה, וכב-יכול נתעוות האור, כי נתנו את כבודו לאחר ח"ו, וזהו שאמר כד ישראל זכאין ואזלין באורח מישור, כביכול סלוקא איהו לקב"ה עמהון לכל עמין דעלמא, כמש"ה ג"כ וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו'. ואמר עוד: כד ישראל זכאין ואזלין בארח מישור, סליק לון קב"ה על כל בני עלמא, כמש"ה ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח, א). וכולהו אודן ומשבחן ליה, וכמ"ש מלכת שבא יהי ה' אלקיך ברוך (מ"א י, ט). ולא אינון בלחודייהו, אלא אפילו עלאין לעילא כלהו אודן ליה בגינייהו דישראל, שהרי המלאכים וכל חיילי מעלה אשר שם אלקים משטרם בארץ, כאשר פועלים פעולתם בקדושה ומראים כחו וגבורתו ית' ע"י ישראל הקדושים ניתוסף בהם כח, ומשבחים ואומרים ברוך ה' אלקי ישראל, ולא דא בלחודוי אלא איהו אסתלק ביקריה בגינייהו דישראל. על דרך מה שאמרו בס' הזוהר פ' בא אל פרעה ז"ל (זח"ב מ' ע"ב ברע"מ): כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא סיפור חדי בחדוה וכו', עד ביה שעתא כניש קב"ה לכל פמלייא דיליה וכו'. ע"ש כי האריך. עד אלא ודאי אצטריך בר נש לפרסומי ולמשתעי קמיה בכל מה דאיהו עבד, בגין דאינון מילין סלקין, וכל פמלייא דלעילא מתכנשן וחמאן לון, ואודן כלהו לקב"ה ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא וכו' עכ"ל. וכל זה מסכים ומפרש לכל מה שאמרו כאן, ולא דא בלחודוי אלא אפי' ישראל ממש מסתלקי ביקריה דקב"ה, ועילא ותתא זה מוכרח בכמה מקומות, והעד הגדול על זה בשעת מתן תורה, מלכי צבאות ידודון ידודון (תהלים סח, יג). ידודון בהליכה ידודון בחזרה (מכילתא דר"י ע"פ וירא העם וינועו), מלבד מ"ש בזהר: דאתו מלאכי עילאי וקבלו לון לישראל, מלבד ג"כ כי נעשה גופם ספיריי כמו אדה"ר קודם החטא, וכמ"ש בינוקא פ' שלח לך, שא"ל הקב"ה אני אמרתי אלקים אתם וכו'. מלבד ג"כ כי הנחיל הקב"ה לכל א' מישראל שני כתרים, ועוד כמה מעלות טובות מן המקום ב"ה עלינו, בהיותינו הולכים בדרכיו לשמור פיקודיו, וכמש"ה והתהלכתי בתוככם וכו' (ויקרא כו, יב). שעל זה אז"ל אטייל עמכם בג"ע וכו'. ת"ח בשעתא דישראל זכאין, כורסא יקרא דלעילא אסתלק לעילא לעילא וכו'. כבר פי' אותו למעלה בפתיחת ישיחו בי יושבי שער וכו' (תהלים סט, יג). ונחזור לפרש אותו עפ"י אותו הדרך, אמנם יותר בהרחבה על דרך אין מדרש בלא חידוש, וכבר הבאנו ג"כ מ"ש בס' אוצרות חיים ז"ל, סוד כסא הכבוד הוא אור א' מתהוה ממלכות דאצילות, כלול מד' אורות מתנה"י שבה, ויורדות ומתלבשות בהיכל ז' העליון בד' היכלות אשר בו, ואינם תנה"י עצמם רק שמאירים ד' אורות הנז', והם יורדים למטה בהיכל הנז' והם הנק' כסא, והם נשמת הבריאה הנק' ד' היכלות שבהיכל הז' העליון הנז', ואח"כ כתב בענין מעוט הירח, כי בעת המעוט נטרדה ממקומה העליון שבאצילות וירדה למטה בהיכל ק"ק דבריאה, וכל שעור קומתה שלה וכל כללותה בכל י' ספירות שלה, הם מתלבשות תוך ד' אורות, אותם שנתהוו מתנה"י של הכסא, ונמצא כי מה שהיתה תחלה למעלה מקומות בד' ספירות ז"א כנז', הי"ס עתה כלם תוך הכסא הזה, שגם הוא בחי' ד' אורות, והכסא הזה מתלבש בתוך הד' היכלות הנכללים בזה ההיכל ק"ק, וא"כ שעור קומתה היא בכל ג' ראשונות שבהיכל העליון הזה דבריאה עכ"ל לענייננו. עוד צריך להקדים מ"ש בענין שלשה שעולים לקרא בתורה במנחה בשבת ז"ל בס' הכוונות: והעולה מזה, כי ס"ת של מנחת שבת הוא סוד ג' ראשונות של זעיר, אשר הוא עתה עולם הבריאה, ולכן הם ג' העולים לס"ת, ונמצא כי הארה זו, כי שם עומדת [והיא המקבלת הארה זו] וכו' עכ"ל. והנה ידוע ג"כ העליות שעלתה השכינה ביציאת מצרים ובמתן תורה ואח"כ בבנין בית המקדש, וכמו כן הירידות שירדה בעו"ה, עד כי בגלותינו זה הנה היא בתכלית הנפילה בעו"ה, ומ"מ ע"י תפלותינו הנה היא עולה, עד כי ביום השבת הנה היא עולה עד בחי' הו' עד החכמה, כמו שהיתה בימות החול בזמן שבית המקדש הראשון היה קיים, ובזה נבא לביאור דברי ס' הזוהר, ת"ח בשעתא דישראל זכאין וכו'. להוכיח כל מה שאמר איך ע"י זכותם של ישראל כב-יכול שכינה עולה וישראל עולים ג"כ, אמר: ת"ח בשעתא דישראל זכאין, כורסא יקרא דלעילא. פי' לא בלבד כסא הכבוד סתם שהוא האור המתפשט מתנה"י דידה כמ"ש, רק אפי' המלכות בעצמה שנתמעטה וירדה בראש עולם הבריאה, וזהו כורסא יקרא דלעילא אסתלק לעילא לעילא, אמר ב' פעמים לעילא להורות שהיא עולה הרבה עליות עד שהנה היא עולה עד החכמה, ובעלות המלכות עולים ג"כ העולמות שתחתיה, ועולה עולם הבריאה ג"כ שהוא בסוד הכסא כמ"ש, ואמר בכמה חדוון, בכמה רחימו. אפשר לומר בכמה חדוון מצד הבינה, שמצדה השמחה והרנה במתוק הגבורות, בכמה רחימו מצד החכמה שמצדה אהבה, אהבה רבא, וכמ"ש ג"כ באהבה וברצון, ואמר ומתחברן עלמין בחדוה, כי ע"י עליית העולמות מתחברים זה בזה, אשא במיא ומיא באשא, וכל א' ממתק את חבירו ומוסיף בו הארה, ואין שמחה גדולה מזו, ובהתגלות מצח הרצון כמ"ש בכמה רחימו, אז עי"ז וכלהו אתברכאן מעמיקא דנחלין, שהוא יסוד אבא המתגלה בתוך א"י, וממנו בא השפע לכל העולמות, ואמרו עלמין כלהו אשתקיין ואתברכן ואתקדשן, פי' אשתקיין מצד היסוד ששם עמיקא דנחלין, ואתברכן מצד ההו"ד, ברכה מלשון ברכים כמ"ש בזהר פ' ויצא, ואפשר ג"כ לומר אשתקיין מצד הדעת ששם גנוז יסוד או"א כידוע, ואתברכן מצד הבינה דאיהי ברכה, ואתקדשן מצד החכמה שנק' קדש, והוא ג"כ בנצח שמשם ג"כ הקדושה, כמ"ש על וקדשתנו במצותיך. ואמר אח"כ בכמה קדושין. זה יובן עם מה שאז"ל כי כשאנו אומרים איהו בנצח ואיהי בהוד, פי' בנצח דז"א שיש בו נצח דאו"א וא"א המאיר בתוכו, וז"ש בכמה ברכן וכמה קדושין, שהרבה נצחים והודות מאירים בה, וכ"ש בעלותה למעלה עד או"א, שאז כל עוד שתוסיף בעליות יתוספו ברכות וקדושות, וזה פשוט. וקב"ה חדי עמהון בחדוא בשלימו. אם נפרש קב"ה על ז"א יצדק לומר חדי עמהון וכו'. כי גם הוא עולה עמה ואינו יורד, וגם אם נפרש אותו למעלה יותר מזה עד גבהי מרומים, ג"כ יצדק כי כל העולמות של מעלה עולים ונכללים א' בחבירו, מלבד כי כיון שמטבע הטוב להיטיב, אין שמחה לפניו כמו להשפיע מטובו לישראל עם קרובו אכי"ר:

ובשעתא דישראל לאו אינון זכאין כלא בהפוכא, כי שכינה יורדת ומתלבשת בבריאה, והז"א ושאר ספירות עליונות מסתלקות ואוספות השפע אליהם, שלא להשפיע לחצונים, והדין הוה בכל מקום, ואין לך יום שאין ברכתו מרובה מחבירו עד ירחמנו עושנו, ומלבד זה גם השכינה מצטערת בצערן של ישראל וטועמת מר ממות בהיותה משפעת לחיצונים, וישראל בעו"ה יורדים וא"ה מ"ה שליטתם בארץ בכל יום מרובה, עד ישקיף וירא בבי"א:

ועם כל דא רחימו דקב"ה לא אתמנע מינייהו, וכורסא דיליה יתבא עלייהו כאימא על בנין, כי ירידתה בעולם הבריאה כמ"ש, הנה היא כדי להגן על ישראל, וכמו שהבינה לפעמים מרכנת עצמה להניק ולהשפיע אל זו"ן, כן ג"כ שכינתו ית' משפלת עצמה וגולה עמנו להגן בעדנו, וכמש"ה כי ה' אלקיך אש אוכלה. להגן על ישראל וללקט ניצוצות הקדושה שנפלו בעו"ה, ועוד מלבד זה ולא אתמנעת מלמתבע עלייהו רחמי, כמ"ש ז"ל על פ' אלקים אל דמי לך אל תחרש ולא תשקוט אל (תהלים פג, ב). כי היא צועקת וקוראה לבעלה בלילה, כי היא עומדת בחוץ נדחית ממקומה, ובהאי קלא סלקא לעילא, כמשז"ל כי עי"ז עולה אח"כ בבקר ונקשרת בזרוע שמאל דז"א, ומפני זה אנו מניחים תפילין בזרוע שמאל כמבואר במקומו, ואמר בגין דרעותא דיליה מאן דאוליף סניגורייא על בנוי, כי בזה מתגלה מצח הרצון ע"י התפלה, וע"י מי שיש שילמד זכות על ישראל, מנא לן ממשה דאסתלק בסליקו על דאוליף זכו עלייהו דישראל, הנה אז"ל מהיכן זכה משה לקרני הוד, רבותינו אומרים מן המערה, שנא' והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור וגו' (שמות לג, כב). עכ"ל. והנה בתחלת שאלתו אמר מרע"ה ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה. ואז"ל בקש רחמים שלא תשרה הנבואה על א"ה, והכונה כי בקש משה היות ישראל מובדלים לשמו ית' ומקודשים לנבואתו, ואח"כ בקש הראני נא את כבודך. כמשז"ל בקש לדעת אמתת שמו וכו'. וה' ית' שמע לדבריו במקצת, וסוף דבר ויעבר ה' על פניו וכו'. ובאותה שעה התפלל מרע"ה והזכיר י"ג מדות, והמשיך י"ג מדות של רחמים מא"א על ז"א, ועי"ז נתגלה אור מצח הרצון ע"י מזלא קדישא, נוצר חסד, ומזה נוכל לומר כי מזה נמשך הארת הפנים אל מרע"ה, שכן נוצר אותיות רצון, בגי' משה עם הכולל, ונוכל לומר ג"כ כי זה נרמז בכתוב שאומר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו (שמות לד, כט). ר"ל בשעה שמרע"ה דבר דבור קשה כביכול כנגדו ית', שאמר לו: למה ה' יחרה אפך בעמך (שמות לב, יא). ואז קרן עור פניו. ואפשר לומר עוד לפי פשוטו, כי הנה אז"ל ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב, ומשה יקח את האהל (שמות לג, ו-ז). כי מרע"ה לקח כל הכתרים שאבדו ישראל, ואם ניתן טעם מאין זכה מרע"ה לנטלם, אפשר לומר שהוא ע"י שבקש רחמים על ישראל ובזכותו נצולו, ועי"ז זכה ונטל אותם ההארות, וכיון שבאו דרך מתנה ומציאה, לפיכך ומשה לא ידע וכו'. והעולה מכל זה כי ע"י שבקש רחמים על ישראל, לפיכך זכה לקרני ההוד, וזהו שאומר הזהר כנז', מנא לן ממשה דאסתלק בסליקו. פי' שעלה במעלה עליונה וזכה למזלא קדישא, נוצר רצון כמ"ש, וזה מפני על דאוליף זכו עלייהו דישראל, ומביא ראייה מהכתוב הה"ד ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וכו'. ואפשר לומר דרך רמז כי מלת 'קרן' עולה ש"ן, כמנין דפ"ק קס"ו אחוריים דע"ב וס"ג, שהם אחוריים דאו"א, שמשה זכה אליהם, אימתי אסתליק ביקרא דא, כד חאבו ישראל ואוליף עלייהו זכו כמ"ש, כגוונא דא כתיב הלך ילך ובכה על חוביהון דישראל, כמ"ש על אלקים אל דמי לך וכו'. שהיא צועקת בקול מר וזה גורם מפני העונות, מאן נושא משך הזרע דא רזא דכורסייא דיקרא, לא אמר דא כורסייא דיקרא אלא רזא. וידוע כי כל רזא הוא ביסוד, ואפשר כי כונתו הוא ביסוד שבמלכות, ואמר ואיהו משיך משיכו דזרע קדישא עילאה, שהוא הארת יסוד אבא המתגלה להעלות את המלכות אל האצילות, ועי"ז למעבד פירין ואיבין בהאי עלמא, שעי"ז מזדווגים יעקב ורחל בהיכל ק"ק דבריאה, בסוד וישק יעקב לרחל (בראשית כט, יא). וכד אסתליק בקלא דישראל שהיא עולה ע"י התפלות, הן בשבתות הן בימות החול, כמ"ש ז"ל: אע"ג דלאו אינון זכאין, מ"מ הן אל כביר לא ימאס, ועולה כל העליות שעולה ומקבלת שפע, ובזה מזדווגת עם הז"א. וז"ש ועכ"ד קב"ה אמלי לה, שבתחילה היא נעשית בת עשר והנה היא מלאה, וזה נעשה ע"י הזעיר, ואשקי לה משקיו דנחלא עמיקא שהוא משפע הבינה, וזה בסוד ג' אחרונות שהם נה"י דבינה, ועי"ז ואשתלים מכל סטרין. שהנה היא מלאה מצד עצמה ומצד קבלתה מז"א ומאו"א ג"כ, כדין בא יבא ברנה, מצד הבינה ששם הרנה, מגו ההוא שלימא וברכאן וקדושין כמ"ש, היינו שלימו מצד הז"א, וברכאן מצד הבינה, וקדושין מצד החכמה שמשם הקדש, ובזה דאשתלימת כמ"ש, שהרי היא שלימא בקדמיתא, הלך ילך ובכה על חוביהון דישראל, שכן הסדר בתחלה לבכות על חרבן ב"ה ועל גלות ישראל והתורה והרג החסידים וג"כ על עונותיו, ואח"כ עסק התורה, וביום סדר התפלה, ועי"ז היא עולה ע"י מחשבה דבור ומעשה, ק"ש ותפלה, ציצית ותפילין כידוע, וזהו כד תב בא יבא ברנה כמ"ש. ויש קצת רמז בזה, במה שנהגו בסוף סדר החרבן לומר דברי נחמה ולסיים בדברי שמחה, וזהו ג"כ הלך ילך ובכה בקדמיתא, ולבתר בא יבא ברנה, ויחס הליכה אל הבכיה, הלך ילך ובכה, שכן היא יורדת למטה ומשפלת עצמה ע"י מה שישראל בוכים ומצטערים עמה, ועי"ז באותה שעה ותתן טרף לביתה למטה, ואח"כ הנה היא עולה כמ"ש, וזה יתייחס לביאה, וזהו בא יבא ברנה וכו'. בשעתא דבנה שלמה בי מקדשא, הנה כל מה שאמר הוא הקדמה לפרש מ"ש למעלה, כד ישראל זכאין סלוקא איהו לקב"ה וכו'. בכל מה שאמרנו למעלה, ומפרש ג"כ מ"ש שהוקשה לו אמרו שיר השירים, ולכן אמר בשעתא דבנה שלמה בי מקדשא ואשתלים עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה, שהזווג היה תדירי בזו"ן כמו שהוא באו"א כמ"ש למעלה, ואמר כגוונא לומר שלא היה ממש כמו זווג או"א, כי הנה הם שוים בקומתם, וכאן בזו"ן היה עדיין חלוק, כי כתרו היה למעלה מכתרה, ואמר והא עלמין אפין באפין כמ"ש, וישראל כלהו הוו זכאין ואסתלקו בכמה דרגין עילאין, שהיה נשמתם מקבלת הארה ממוחא סתימאה, וע"י המלך החסיד אשר נאמר עליו ויחכם מכל האדם (מ"א ה, יא). כדין אסתלק כורסייא דיקרא בחדוה, כי מידי עלות המלכות עפ"י סדר המדרגות והעליות, עולה ג"כ עולם הבריאה כמ"ש, וזה היה בחדוה, בכמה חדוון בכמה עלויין, שבאותו זמן היה מיתוק הגבורות, עד כי אין כסף נחשב בימי שלמה, כמו שפי' הרמ"ע מפאנו זצ"ל, וכדין שיר השירים אשר לשלמה, סליקו בחדוא, ע"י השיר נמתקה הגבורה, ועלתה המלכות בחדוה כמ"ש, ונחיתו בחדוא, שגם הבינה נתפשטה עד הוד הב' כמו שהבאנו למעלה הרבה פעמים, ואפשר ג"כ לומר "ונחיתו בחדוא", שכן ע"י שירן של לויים עם תפלת שלמה המלך ע"ה וכל ישראל עומדים, ירדה שכינה למטה, וכל ישראל רואים ברדת האש וכו' (דה"ב ז, ג), ואין שמחה גדולה מזו, וזהו ועלמין כלהו בחדוא, כי אפי' בעה"ז היתה שמחה גדולה, ואמר עוד וחבורא בחדוא, כי הזווג לא היה בסוד נשיכה ח"ו כמו שהיה בקריעת ים סוף כמשז"ל, רק בחדוא, שיר לקב"ה, השירים לעילאין ותתאין, שהיו משמרות לוייה על דוכנם דוגמת מה שהם למעלה, וזהו עילאין ותתאין, וכמ"ש בזהר בפ' תרומה ובשאר מקומות, וכן ג"כ שיר לקב"ה, השירים לעילאין ותתאין, כמ"ש למעלה: כד ישראל זכאין סליק לון קב"ה על כל בני עלמא וכו', עד אפי' ישראל ממש מסתלקי ביקריה דקב"ה לעילא ותתא, ועפ"י הדרך שפי', וזהו אשר לשלמה – חבורא דעלמין כלהו בחדוא למלכא דשלמא כלא דיליה, אפשר לומר כי להיות שנתגלה אור מוחא סתימאה, והנה במוחא סתימאה שם יש גבורה דעתיק, והיא בוצינא דקררדוניתא דעביד משיחו וכו'. ועיקר גילויה היא כדי לתת קצבה לכל העולמות, באופן כי ע"י הוא חזוק מדת הטוב ואין הדין ניכר בה, לכן יצדק לומר כי ע"י מה שנתגלה מוחא סתימאה הוא חבורא דעלמין כלהו בחדוא, שנמתקו כל הגבורות שהוא עיקר השמחה, כמ"ש למלכא דשלמא כלא דיליה, שהוא זאת החכמה קדומה ששם הוא עיקר השלום והכל שלום, ואם נפרש הפ' "הלוך ילך ובכה", מלבד מ"ש בזוהר כנז', אפשר לפרש "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" על דרך מ"ש בזוהר פ' תרומה על פי' אור זרוע לצדיק ז"ל: ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש (איוב יד, יא). איך עביד תולדין, אלא כתיב זרוע, זרוע איהו תדיר, ומיומא דאפסיק ההוא נהר גינתא, לא עאל ביה ההוא גננא, וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין, ומיניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא, ולא שכיך תדיר בגנתא דעביד תולדין, ומההוא זרעא נפיל ביה באתריה מגרמיה ועביד תולדין כדבקדמיתא וכו' עכ"ל. וכבר פי' המפרשים כפשוטו, כי אחרי החרבן בעו"ה אין שום זווג רק לחדש הנשמות הישנות, וזהו לא עאל ביה ההוא גננא, שהוא יסוד ז"א ונקרא נהר, לא עאל גו גנתא, שהיא המלכות הנקראת ג"ן בהיותה מזדווגת עם ז"א ע"י היסוד, והיא שם ב"ן, ע"י הזווג נעשית ג"ן שהוא שם יו"ד ד"ד וא"ו ד"ד בגימט' ג"ן, ועתה אומר הכתוב הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, על דרך מ"ש בזוהר פ' בראשית: אדכרנא בפומי ושפיכנא דמעאי, כמו שפי' האר"י כי להמשיך השפע צריך להמשיך מנ"ה דחכמה, ששם שערי דמעות לא ננעלו, וזהו הלוך ילך ובכה, בסוד הדמעות לא ננעלו, וזהו הלך ילך ובכה בסוד הדמעות כנז', ואמר ג"כ "הלוך ילך" שצריך שילך למעלה, על דרך משז"ל כי כשאנו אומרים כי הזווג הוא אחור באחור, אין הכונה כפשוטו אלא שאין להם כח להזדווג למטה במקומם, ועולים למעלה באו"א, וזה נקרא זווג אחור באחור, וכמבואר כל זה בהרבה מקומות, ועתה אמר הלך ילך למעלה כמ"ש, ובכה וממשיך שפע בסוד הבכיה, נושא משך הזרע, שאינו זורע מחדש אלא נושא למעלה כדי שיתחדש משך הזרע, שכבר נזרע ועתה עביד תולדין בסוד הספירות כמ"ש כדפי', אמנם אם יהיה "נושא אלומותיו" שהם זכות הצדיקים, היינו שע"י זכות הצדיקים למטה יהיה הזווג, אז בא יבא ברנה, ויזדווג למטה במקומו פנים אל פנים, כאשר יהיה נושא אלומותיו כמ"ש, ודרך רמז נוכל לומר כי אלומו"תיו בגי' כמנין צבאו"ת, ופי' בס' הכוונות: כי צבאות הוא בבינה, בסוד עונתה כמ"ש בסבא פ' משפטים, והנה ענת"ה חסר ו' הנה הוא כמנין ה' צבאות, שהוא עיקר הזווג ע"י ז"א ונה"י, ובזהר חדש בתקוני' דף ל"ב ע"ג ז"ל: ובאבוד רשעים רנ"ה (משלי יא, י). איהו הנ"ר איהו נה"ר היוצא מעדן, ומאי ניהו מצות עשה ומצות לא תעשה כחושבן נה"ר, ואיהו הנר המאיר לכל אדם, וע"ד באבוד רשעים רנ"ה וכו'. אפשר לפרש כי באבוד רשעים שהוא ביטול הקליפות, אז יתגלה רנה של תורה, וזה ע"י שיתגלה אור הבינה אשר שם הרנה והשמחה, ואמר איהו הנ"ר – פירוש שיתגלה אור הבינה עד המלכות אשר היא נק' נ"ר. ואפשר לומר דרך דרש, כי לכוונה זו בבנין בית המקדש אשר אז נתגלה אור הבינה אל המלכות, אמר שלמה המלך ע"ה כ"ד רננות כנגד כ"ד קישוטים כמנין ויבא"ה (בראשית ב, כב) דמקשטא אי' לברתא. ונחזור לענין ואמר ואיהו הנ"ר כמ"ש ואיהו נה"ר, שהוא בחינת הארה היוצאת מן היסוד כמו שפי' מהרח"ו זלה"ה בפי' הזוהר של פ' ויקהל בענין ג"ע ע"ש. ואמר ומאי ניהו מ"ע ומל"ת כחושבן נה"ר. אפשר לומר כי כונתו על המצות שאינם נוהגות אלא בזמן הבית, ואמר שהם כחושבן נה"ר, והנה בס' החנוך בענין המצות הנוהגות בזמן הזה אמר שהם שס"ט, ולפי חשבון זה כדי להשלים מנין תרי"ג, נמצא חסר רמ"ד, ואפשר לומר כי לפי כונת דברי תיקוני הזהר כנז', יהיה לו מנין אחר בענין המצות הנכנסים במנין תרי"ג בין הרמב"ם והרמב"ן וכן הראב"ד וסמ"ג ושאר המפרשים, וגם לפי דברי ס' החנוך אפשר לומר כי הנה הוא מונה בענין המצות הנוהגות בזמן הזה מצות הנזיר, ולפי האמת הגם כי צדקו דבריו, והנודר בזמן הזה בנזיר הנה הוא חייב בכולן, מ"מ כיון שאינו יכול לנהוג עצמו בטהרה ואינו יכול להביא קרבנותיו, על זה נאמר טוב אשר לא תדור (קהלת ה, ד). באופן כי כאשר נחשב רמ"ד מצות כמ"ש, ועוד נחשוב המצות שחייב בהם הנזיר, יעלה חשבונם למספר נה"ר בקירוב, ויהיה כונת דברי תקוני הזוהר, כי כאשר יאבדו רשעים ויתבטלו הקליפות, אז תהיה רנה ויבנה בית המקדש תוב"ב, וישובו ישראל לנויהם ויקיימו המצות הנ"ל כחושבן נה"ר להשלים התרי"ג מצות, ואז ואיהו הנ"ר המאיר לכל אדם, על דרך מ"ש בזוהר פ' תרומה על פ' כי נר מצוה ותורה אור, אצטריך עובדא לתקוני שרגא, ואצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא, וזהו שאמר ואיהו הנ"ר המאיר לכל אדם, כי ע"י קיום המצות וגלוי סודות התורה שיתגלו באותה שעה, אז המלכות תקרא נ"ר בהאיר בה ג' מוחין הוי"ה אדי"ד הוי"ה אלקי"ם הוי"ה אדנ"י, ואז יהיה עריכת נ"ר לבן ישי המאיר לכל אדם, ועל דא באבוד רשעים רנה וכמו שאמרנו. ואמר עוד ובההוא זמנא דהטחול אינו שוחק, אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה, הנה הטחול היא קליפה הנוטלת כל השמרים, והנה ידוע מ"ש בס' אוצרות חיים, כי שחו"ק בגימ' ב' פעמים או"ר, ובע"ה בהסתלק האור וה' ית' משפיע לחיצונים ח"ו, הנה אז הוא שחוק הכסיל ח"ו, והטחול ע"י השמרים שהיא נוטלת אז עושנין דילה, הנה המה מחשיכים אור הלב מהשכיל בתורת ה', ועתה אמר כי באבוד רשעים והתבטלות הקליפות, ואז בההוא זמנא דהטחול אינו שוחק, אז ימלא שחוק פינו, המלכות שנק' פ"ה, אז תתמלא שחוק שהם הב' פעמים או"ר אשר האירו בתוכה, ולשוננו שהוא היסוד ימלא רנה, ודאי לא יכבה בלילה נרה, ותהיה מאירה לכל אדם, ואז יקרא היסוד נה"ר מלשון נהיר"ו כמ"ש, והמלכות תקרא נר, והפסוק יתן טעם לזה לפי דרך זה, ואמר בגין דטעמה כי טוב סחרה, להבין זה צריך לפרש הפסוקים שלמעלה שאומרים ז"ל, זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה. אפשר לומר כי אחרי שאמר למעלה ותקם בעוד לילה, כי המלכות הנה היא יורדת לבריאה, כדי לחלק מזון לכל העולמות, ואח"כ הנה היא עולה תחת היסוד בסוד נקודה כמבואר בס' הכונות, עתה אמר כי מלבד זה זממה שדה, עלה בדעתה ליטול בחינת השדה, היינו שהיא לוקחת הארה מבחינת האבות, בסוד השי"ן וגם מבחי' ד' תחתונות דזעיר, ואז נעשית ה' בהיותה מתחברת עם זעיר, ואז נקראת שדה אשר ברכו ה'. ואם נפרש "זממה שדה" שהוא על בחינת החרבה, שהוא שדה המקולל של הקליפה, הנה היא זממה ונטלה אותו, היינו שכל מה שהיתה הקליפה לוקחת וזורעת בשדה שלה, עתה המלכות לקחה אותו, יבא ג"כ על נכון, ואמר זממה שדה וכו', ותקחהו כפשוטו, וגם ותקח-ה"ו, פי' לקחה בחינת הה"א של עצמה וגם בחי' הוא"ו, היינו שעלתה המלכות ונתחברה עם ז"א, וכשעלתה המלכות עם ז"א כנז', אז מפרי כפיה נטעה כרם, כי ע"י שנתחברה המלכות עם ז"א שהוא בחינת התורה, אז עלתה למעלה ראש ועשתה פרי, ומפרי כפיה שהם כף זכות וכף חובה, נטעה כרם שהם חכמי ישראל היושבים בשורות הכרם, ואפשר לומר ג"כ מפרי כפיה, בן י"ה, שכן בהתחברה עם ז"א, שניהם עולים יחד ולוקחים שפע מאו"א הרמוזים בשם י"ה, ועי"ז נטעה כרם, שהיא נעשית בת עשר ספירות שלמות של עשר הויו"ת העולות כמנין כר"ם, ועי"ז ג"כ חגרה בעוז מתניה, שנכנסים בה ג' ע"ב שהם בסוד רי"ו כמנין חגר"ה, והם בסוד ג' אבות שלוקחים ג' ע"ב מלמעלה אפי' מגבהי מרומים, והנה בענין ה"מתנים" פירש האלקי כמהר"ר משה קורדווירו זצ"ל, בס' פרדס רמונים בשער ערכי הכנויים, שהם למעלה בסוד יחוד ת"ת עם המלכות וכו', ונק' מתנים בסוד יחודם למעלה בסוד הגבורה והחזק וכו'. ואין כוונתינו שיהיו מתנים בגבורה אלא מתנים הם נצח והוד, אמנם העיקר לפי תגבורת יניקתם אם מצד הגבורה אם מצד החסד עכ"ל. והנה בכונת ק"ש שצריך לכוין בשם ע"ב שיש בו רי"ו אותיות בפרשת והי"ה עד ושמת"ם, כנגד חג"ת דז"א, והוא עטרה דגבורה דנוק', ומן וחר"ה אף ה' משם כח התפשטות ה' גבורות בגופא דנוק', ופרשת ציצית נה"י דדכורא, ומהם כל בנין הנוק' עכ"ל ס' הכונות. ובמקום א' אומר שבפ' ציצית צריך לכוין בע"ב תיבות של שם ע"ב, אלא שיש חילוק כי בפ' והיה אם שמוע צריך לכוין בשם ע"ב ישר הפוך ישר, ובפרשת ציצית בשם ע"ב כלו ישר, ועתה אמר חגרה בעוז מתניה, פי' ע"י הרי"ו שהוא כמנין חגר"ה, ע"י העוז שהוא הת"ת, ואפשר לומר שהוא מצד הגבורה, כי כן מלת בעוז מלא בו' עולה כמנין אלקים, ועי"ז חגרה מתניה שהם נה"י שלה שעלו למעלה, וגם ותאמץ זרועותיה שהם חג"ת שלה, אמצה וחזקה אותם, ואם נפרש חגרה בעוז מתניה בסוד רי"ו של אוירא דכיא ואשא דכיא, בסוד ג' ע"ב של ק"ש על המטה, ועי"ז נבנית המלכות ונעשית כלי, יבא יותר נכון כי ע"י רי"ו של הגבורה, חגרה בעו"ז כמ"ש, עי"ז חגרה מתניה ותאמץ זרועותיה, שנעשית כל בנין הנוק' וכמבואר במקומו, ונתן טעם לכל זה ואמר טעמה כי טוב סחרה, פי' מפני מה זממה שדה ותקחהו כמו שפי', וכן ג"כ חגרה בעוז מתניה, שהיא נבנית מכח הגבורות, וע"י חג"ת שהם האבות, וגם ע"י רי"ו מכח או"א המקבלים מדעת העליון דעתיק יומין, הוא מפני כי טוב סחרה, כי נוטלת מלמעלה ונותנת למטה אל התחתונים, וע"י מה שמקבלת והנה היא נבנית כנז', עי"ז ותקם בעוד לילה, שהיא יורדת לבריאה וכו', וגם טעמה כי טוב סחרה, אפשר לפרש מלשון סביב, כדמתרגמינן סביב – סחור סחור, כי הנה השכינה סובבת בכל יום לראות אם ימצא איזה צדיק ונעשית מרכבה אליו, ומפני כי לפעמים לא ימצא, לפיכך הנה היא נבנית מן הגבורות, ותרעין דילה סתומות לבל יהנו החצונים ח"ו ממנה ובל ישלוט זר במעיין חתום, רק אם ימצא איזה צדיק, ובפרט מאותם העוסקים בתורה בלילה, ותתן טרף לביתה, נותנת להם מאותו הטרף שלקחה ע"י הרי"ו הנזכר בתחלת הלילה כנז' בכונת ק"ש שעל המטה, והנה היא נותנת להם טרף כנזכר, למען ע"י כונתם ועסק תורתם יתקנו אותם, וזה ע"י תורה ותפלה וכיוצא, ובפרט ע"י נפילת אפים, ואז מתקיים בהם כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, ואין לך חוט של חסד גדול מזה החסד שעושה עם הנשמות, לתקן אותם ולצרפם ולהעלותם אל מקומם ע"י כונתו וייחודיו כנז', וזהו ג"כ וחק לנערותיה, פי' חק הוא ביסוד, כמו שפי' מהר"ם קורדווירו בס' פרדס רמונים בשער ערכי הכינויים, והנה ע"י שהיא נבנית מן הגבורות ותרעין דילה סתומות, ואינם נהנין ממנה החיצונים כנז', הנה היא משפעת הארת היסוד שלה שהוא חק כנז' לנערותיה, שהם ז' נערות דבריאה, ואפשר לומר כי אחר חצות לילה חוזר להאיר מילוי ע"ב אל ס"ג ומ"ה, ומהם אל מילוי ב"ן כנראה מכוונת המעביר חבלי שינה מעיני, וזהו וחק ונערותיה, שמשפעת הארת ס"ג ומ"ה שהם בגימ' ח"ק לנערותיה כנז', וכל זה הוא ע"י מה שנבנית כנז', וזהו ג"כ טעמה, הטעם לכל זה הוא מפני כי טוב סחרה, כי עי"ז הנה הוא כלו טוב ואין בו בחי' רע, ועי"ז לא יכבה בלילה נר"ה, וז"ש בגין דטעמה כי טוב סחרה, כי זה גורם את זה וזה נמשך מזה, פי' ע"י שהצדיק מתייחד עם השכינה קודם עלות השחר, עי"ז חוט של חסד משוך עליו ביום וכמו שפי'. ועי"ז ג"כ יש לו כח לבנות את המלכות בלילה, ולעלות בסוד השינה בסוד מ"נ, ובזה לא יכבה בלילה נר"ה כמ"ש, ובההוא זמנא מתקנא ירושלים, פי' כאשר יסתלק שחוק הכסיל שהם טחול ומרה ועושנין דילה, אז ירושלים דאיהי לבא, פי' ירושלים שהיא באמצע העולם, וגם הנה הוא עיקר העולם דמיון הלב שהוא באמצע הגוף, וגם הנה הוא עיקר וחיות הגוף, וכל מה שנפרש בענין הלב, הנה הוא דמיון ירושלים ודמיון השכינה, כי הנה היא עיקר וחיות וקיום העולם, ומשכנה באדם הנה היא ג"כ עם הנשמה שמשכנה בלב, והנה בלילה ע"י השינה אז"ל, כי הרוח מתאסף בלב דמיון נח בתיבה, כדי להנצל מן הקליפות, והם טחול ומרה וכו' כמ"ש, וכאשר יסתלק שחוק הכסיל טחול ומרה ולא ישחית, אז הנשמה הנה היא עולה למעלה, ועי"ז עלייתו נעשית השכינה רבה אמונתך, ושואבת לו חיים מלמעלה, ומתחדשת בסוד חדשים לבקרים, ועי"ז כי מלאה הארץ דעה, וזהו ובההוא זמנא מתקנא (לבא) ירושלים דאיהו לבא, הוא הלב הוא לה"ב המזבח שהכל א', וכל זה נעשה ע"י הארת המילוי ס"ג שהוא בגימ' ל"ז כמנין לה"ב הנמשך מן הבינה אל רחל, והוא בסוד הב"ל, שהם ז' הבלים הנמשכים מן הבינה אל הז"א וממנו אל המלכות, והנה מהבל הז' שהוא ממלכות שבמלכות, נמשך ויוצא חיות לקליפות נגה וממנו מתפשטים הדינים, ועוד אז"ל בכונת השופר: כי ז' הבלים הם בגימ' ר"ס, והם נחלקים ק"ל לז"א, ועם ו' בגי' קו"ל, וקל א' לנוקביה והיא קל"ה עכ"ל. ואפשר שזהו שאמר: ובההוא זמנא מתתקנא ירושלים על ידי מלוי של ס"ג כנז', ואיהו לבא, הוא הלב שהוא ז"א שנק' לב, הוא להב המזב"ח, שהוא כח הגבורות המתפשטות במלכות ע"י מלוי ס"ג שהוא הבל הנז', והוא לה"ב המזבח אשר על ידו נאכלים אברים ופדרים, וממנו יוצא עשן המערכה ונוטה לצד צפון, עד כי כל הקליפות נאספות אל נרתקן בנוקבא דתהומא רבא כמ"ש בזוהר פ' פנחס (זח"ג רל"ה ע"א), ואפשר שזהו הבל ורעות רוח שהוא הבל הז', וכיון שנאספות כנז' לא יכבה בלילה נר"ה, כי זה ההב"ל אין לו כח להיות לו רעות רוח, לבלבל כח הכוונה מהעוסקים בתורה בלילה, יען אל מקומו סובב הולך לצד צפון, וזהו לא יכבה זה ההבל, בלילה נר"ה שהיא המלכות בג' יחודים בגימטריא נ"ר ה', וגם המצות הללו שהם בגימ' נר"ה, לא יכבה בלילה דאיהי גלותא, וזה ע"י עסק התורה, כמשז"ל: כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וכן בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכמו כן שאר כל המצות, לא יכבה בלילה דאיהי גלותא נר"ה, ואמר ודא ירושלים דאיהי לבא, ואתבניאת ע"י קודשא בריך הוא, דכתיב בונה ירושלים וכו'. פירוש אעפ"י שאמרנו כי המלכות נבנית ע"י הגבורות וכו', הנה כל זה הוא עד אור הבקר כמ"ש בס' הכונות, אך אח"כ ביום ע"י תפלת שחרית, היא נבנית ע"י הז"א וחוזרת עמו פנים בפנים ומקבלת החסדים ג"כ, וז"ש ודא ירושלים דאיהו לבא כמ"ש, ואתבניאת ע"י קב"ה. וידוע שהז"א נקרא קדוש ברוך הוא, בהיותו מקבל מאבא, קדש העליון, וגם נקרא ברוך בהתייחד יסוד אבא, שביל דקיק ביסוד אי' הנקראת ברכה, וגם הבינה נק' הו"א עלמא דאתכסייא, וכאשר הז"א מקבל מהם נק' קב"ה, וע"י קבלתו כנז' הוא בונה את המלכות בבנין שלם, ומחזירה עמו פנים בפנים, ומביא ראייה מהפסוק, הה"ד בונה ירושלים ה'. אפשר לומר שמביא ראייה לכל מה שאמרנו, היינו בונה ירושלים ה' שהוא ז"א, בונה את המלכות, וזה בתפלת שחרית, וזה נעשית ע"י מה שעולים הנשמות שהם נדחי ישראל, להתייחד במלכות ע"י השינה. אי נמי ע"י מה שמעלים הצדיקים ע"י קריאת שמע שעל המטה כמ"ש ז"ל: לא ישכב עד יאכל טרף וכמ"ש, ואם נפרש הכתוב כמשז"ל, בונה ירושלים תחילה, ואח"כ נדחי ישראל יכנס, יפורש בונה ירושלים ה' בתפלת העמידה, ואח"כ נדחי ישראל יכנס בנפילת אפים, שעל ידה מעלין ניצוצות שנפלו בקליפות, ועי"ז ג"כ הרופא לשבורי לב, שהם אותם שהרהרו לעשות תשובה ולא עשו, עליהם נאמר עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו וכו' (תהלים פד, ז). וזהו ומחבש לעצבותם, כי הצדיק הנה מתקנם ע"י כונתו וייחודיו ומעשיו הטובים, ונחזור לענין כפי מ"ש למעלה, "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע", היינו מה שכבר זרוע כמ"ש, ואח"כ בא יבא ברנ"ה, ע"י מצות אלו שיתקיימו בביאת משיחנו במהרה בימינו אמן, שאז תבנה ותכונן ירושלים ושם נעשה את קרבנות חובותינו, וכמו כן כל המצות התלויות בארץ ובזמן הבית בפני הבית, ויקויים בנו מקרא שכתוב: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר מעטה תהלה תחת רוח כהה (ישעיה סא, ג). אשר עליו קנן המקונן באמרו איכה, אשר על דברי המקונן כנז' באו דברי ר' יהודה ור' נחמיה כמו שאמרנו למעלה, אשר עליהם אין לומר שנחלקו אם הם דברי תוכחה או דברי קינה, כי הדברים מובנים מעצמם כי הנה הם זה וזה, לא נחלקו רק על מלת איכה בעצמה וכמו שפירשנו, והעולה מדבריהם שהם דברי תוכחות וקינות על הצרות ודברים הרעים שעברו עלינו, למען כאשר נשכיל בדברים אלו נשוב להטיב, וכאב את בן ירצה ג"כ הוא ית', להורות דברי תוכחות אלו בלשון חבה ע"י יעוד הטובה העתידה לבא על כל ישראל המתהלכים לפניו באהבה ויראה לעבדו בלב שלם, והן הן דברי רשב"י כמ"ש על שיר השירים, באופן כי זה יהיה סיוע אל מה שנפרש לקמן בפי' שיר השירים ואיכה בעה"ו, באמר כי כל מה שנאמר באיכה ודברי קינות דרך קינה ותוכחה, יבא כנגדו לפי דרכנו כפי מה שנפרש פ' א' של שיר השירים לשבח, דברי שבח ונחמה, ועי"ז יתנחמו בני ישראל בגלותם, כי יאמרו נא יראי ה' האח האח יראו עינינו וישמח לבנו, כאשר תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה בימינו אמן:

וברוך ה' לעולם אמן ואמן.

תמו פתיחתא דחכימי, תהלה לאל וישתבח שמיה.