רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/כה
כ"ה עריכה
רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח, תְּנוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁיךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם וגו' (ירמיה יג, טז). אֵימָתַי נִתְקַיֵּים לָהֶם הַמִּקְרָא הַזֶּה, בְּמותו שֶׁל חִזְקִיָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִד וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ (דה"ב לב). מַה כָּבוֹד עָשׂוּ לוֹ. ר' יְהוּדָה בְּר' סִימוֹן וְר' חָנִין וְרַבָּנִין, ר' יְהוּדָה בַּר' סִימוֹן אָמַר בֵּית וַעַד בָּנוּ לְמַעְלָה מִקִּבְרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לְשָׁם הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ לַמְּדֵנוּ. ר' חָנִין אָמַר סֵפֶר תּוֹרָה נָתְנוּ לְמַעְלָה מִקִּבְרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה, וְאָמְרִין זֶה שֶׁהוּא מוּטָל בְּאָרוֹן, קִיֵּים מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה. וְרַבָּנִין אָמְרין הִצִּיעוּ לוֹ טַפָּטִיּוֹת מִפֶּתַח בָּתֵּיהֶם עַד קִבְרֵי בְּנֵי דָוִד, וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹא יִתְיַיחֲפוּ רַגְלֵיהֶם. וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְיַיחֲפוּ רַגְלֵיהֶם. אָמַר לָהֶם יִרְמְיָהוּ מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁהִצַּעְתֶּם טַפָּטִיּוֹת מִפֶּתַח בָּתֵּיכֶם עַד קִבְרֵי בְּנֵי דָוִד נִתְיַיחֲפוּ רַגְלֵיכֶם, לִכְשֶׁיִּתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נֶשֶׁף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְּׁכִינָה וכו'.
המדרש הביא הפ' הזה בשביל מה שיפרש לבסוף על סלוק שכינה, ואגב זה מפרשו במיתתו של חזקיה, כי הוקשה לו שהכתוב אומ' תנו לה' כבוד בטרם יחשיך מה שיחשיך. ועוד הפסיק באמצע באומרו ובטרם יתנגפו רגליכם וכו'. וחזר ואמר וקויתם לאור וכו'. גם היל"ל ובטרם תלכו בהרי נשף מאי יתנגפו, ולכן פי' עתה בתחלה יתנגפו, ואמ' אימתי נתקיים המקרא הזה. היינו אימתי היה איזה שייכות לאזהרה זו שאומ' בטרם יתנגפו רגליכם, ואמ' במיתתו של חזקיה לדעת רבנן כמ"ש, ואפשר דלא פליגי אלא מר אמ' חדא ומר אמ' חדא. ונ"ל דכלהו דייקי מקראי. ר"י בר סימון אמ' בית ועד בנו למעלה מקברו של חזקיהו, בשעה שהיו הולכים לשם היו אומרים לו למדנו. נראה דדייק אומרו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד. נראה שהמעלה שעשו הוא על קברו, וזה בבנין בית ועד שבנו למעלה מקברו, ובשעה שהיו הולכים לשם היו אומרי' לו למדנו, להראות איך היו מרגישי' במיתתו שלא היה להם הלכה ברורה כמו שהיה להם בימיו, גם היו מראים עצמם כאילו בהיותם שם היה נפתח להם מעיינות החכמה, ודמותו ומקום כבודו מנצח לפניהם בהלכה. א"נ היו מראים עצמם, כי אותו המעט היינו הבלא דגרמי ועצבונא דבשרא השוכן על הקבר היה בו כח ללמדם תורה, וזהו שאמ' היו אומרים לו למדנו, שיאיר עיניהם בהלכה. ואם נאמ' שהתמידו כסדר הזה י"ב חדש, גם זה יצדק עם משז"ל כל י"ב חדש נשמתו (פי' של הצדיקים) עולה ויורדת. וכיון שעולה למעלה בודאי משגת השגה עצומה, וברדתה אז תלמד להם דעת סתרי תורה, וכ"ש אם נאמר שהיו עושים יחודי' דמיון מ"ש האר"י זלה"ה, כי אז בוודאי שייך לומ' היו אומרי' לו למדנו. ר' חנין אומ' ס"ת נתנו למעלה מקברו של חזקיהו, ואמרין זה שהוא מוטל בארון, קיים זה דבריו של זה מה שכתוב בזה. אפשר דר' חנין דריש כבוד גדול וכו'. ומפרש אין כבוד אלא תורה, ולפיכך אמ' ס"ת נתנו למעלה מקברו וכו'. והנה על זה אמרו בגמ' האידנא נמי אנוחי מנחינן, אבל קיים לא אמרינן. והרבה חלוקים נאמרו בב"ק פ' א', ולכן רבנן לא ניחא להו למדרש הכי, כיון שהוא דבר המצוי אצל החכמים הגדולים, ועוד דייקו בכתוב אומרו כל יהודה ויושבי ירושלים. ולפיכך פי' הציעו לו טפטיות מפתח בתיהם עד קברי בני דוד, וזה מפני שהיו מהלכים יחפים לכבודו, ולפי' שואל במדרש וכ"כ למה, שהצעתם הטפטיות אינו כבוד, יותר כבוד היה אילו בהליכתם יחפים היו הולכים הצג רגליהם על הארץ, ולזה אמ' כדי שלא יתייחפו רגליהם מפני הצינה, ואעפ"כ נתייחפו רגליהם. וזש"ה ויושבי ירושלים. ולא אמ' ובני ירושלים או אנשי ירושלים רק יושבי ירושלים, שבעלי הנאות היו ומפונקים ביותר, ולפיכך אמ' להם ישעיהו אם באותה שעה שהצעתם טפטיות מבתיכם נתייחפו רגליכם, לכשיתנגפו רגליכם על הרי נשף עאכ"ו.
עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְּׁכִינָה, מִכְּרוּב לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתַּן הַבַּיִת, מִמִפְתַּן הַבַּיִת לַכְּרוּבִים, וּמִן הַכְּרוּבִים לַשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי, מִשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי לֶחָצֵר, מִן הֶחָצֵר לַגַּג, מִן הַגַּג לַמִּזְבֵּחַ, מִן הַמִּזְבֵּחַ לַחוֹמָה, מִן הַחוֹמָה לָעִיר, מִן הָעִיר לְהַר הַזֵּיתִים.
[מִכְּרוּב לִכְרוּב, דִּכְתִיב: וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב (יחזקאל י, ד). מִכְּרוּב לְמִפְתַּן הַבַּיִת, דִּכְתִיב: וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת (יחזקאל ט, ג). מִמִּפְתַּן הַבַּיִת לַכְּרוּבִים, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים (יחזקאל י, יח)].
ובגמ' ר"ה פ"ד (ל"א.): א"ר יוחנן י' מסעות וכו', מכפרת לכרוב, מכרוב למפתן וכו'. ובס' אות אמת אומ' שאפשר שנפל טעות וחילוף גרסאות. ואפשר לומ' דלא פליגי, דכ"ע עיקר שכינה היתה על הכפרת, אלא שהמדרש לא חשיב ליה סלוק, וזה בהקדים מ"ש מהרח"ו זלה"ה ז"ל, כי בית המקדש וקדש הקדשים הוא נקודת היסוד שבה הפנימית, ששם ארון התורה, יסוד דדכורא נכנס ומשמש בה עכ"ל. וא"כ אפשר לומ' כי על העדר היחוד שהוא שנסתלקה שכינה מעל הכפרת, שהוא יסוד דדכורא לא חשיב, וגם לפי פשוטו כיון שהארון נגנז בימי יאשיהו, ואפשר ג"כ מפני שראה שנסתלקה שכינה משם, ואפשר שהוא לסיבה שהכניס מנשה ע"ז בבית קה"ק, באופן שסבת הסלוק מעל הכפרת, הוא מפני שנגנז הארון שהוא יסוד דדכורא, אשר היה נכנס ומשמש בה, לפיכך לא חשיב ליה המדרש למסע, רק התחיל ואמ' מכרוב לכרוב. ובגמ' חשיב ליה למסע, והנה "מכרוב לכרוב" יפורש שבתחלה היתה ע"ג שני הכרובים ועתה נסתלקה ע"ג כרוב א'. והנה בפי' רש"י בגמ' כתב ז"ל, וירכב על כרוב ויעף, לא גרסינן ליה, דההוא ביציאת מצרים קאמר. ואפשר לפרש כי טעם נסיעתה על כרוב א' בלבד, הוא ע"ד מ"ש מהר"ם קורדווירו זצ"ל בפי' ינוקא ז"ל, כי בשביל מכירת יוסף לא נשתמשה שכינה רק מכרוב א' שהוא כנגד בנימין עכ"ל. ואפשר לומ' כי בעת רצון היתה השכינה ע"ג שני הכרובים ולא היה נזכר עון מכירת יוסף, וכשהתחילה להסתלק חוזר לעורר עון שנאת חנם כמ"ש בזוהר. ולפיכך הזכירו עון מכירת יוסף ונסתלקה מכרוב א'. ובזה אפשר לקיים גירסת שנא' וירכב על כרוב ויעף. כי משם עיקר דרשה זו של יוסף, כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בפי' ינוקא כנז', והנה אין ספק כי בכל מסע ומסע היה אור שכינתו ית' מסתלק ומתעלם, ואפשר שהוא ע"ד מה שכבר אמרנו משז"ל, כי בחרבן ראשון בעת החרבן נסתלקו ט' ספירות של המל' ונתעלמו בתוך הז"א, והיא נשארה נקודה א' תחת היסוד, והנה נקודה זו שנשארה בה היא בחי' הכתר שבה, אך גם היא נתמעטה ונשארה אורה כפי בחי' המל', וזה מבואר בפי' ברכת ולמלשינים. וגם בספר הגלגולים בענין חטא אדה"ר, עם מ"ש חלתו של עולם היה. והנה חטא ע"ז החמור, ובפרט כשהכניסו אותה לבית קה"ק גרם פגם גדול, ולפי הסברא דרך דרש אפשר לומ' שאז נסתלק אור הכתר והתחיל להתמעט, וז"ש בגמ' מן הכפרת לכרוב. אמנם במדרש לא חשיב ליה מסע וסלוק כיון שעדיין ט' ספירותי' היו אצלה ולא נסתלקו, רק התחיל המסע הראשון ואומר מכרוב לכרוב. ואפשר שהוא מחכמה לבינה, כי בחכמה יש שני כרובים זהב, שאמרו בזוהר שהם בסוד תינוקות של בית רבן, שהם נצח והוד דחכמה ובינה כמ"ש האר"י זלה"ה וכו'.
והביא המדרש ראיה מפ' וירם כבוד ה' מעל הכרוב (יחזקאל י, ד). כידוע כי המל' נקראת כבוד, כמש"ה ובהיכלו כלו אומר כבוד (תהלים כט, ט). ואמ' כי נסתלק כבוד ה' כנז' מעל הכרוב כמ"ש, ולפי דרכו רמז כי נסתלקה אותה בחי' ונתעלמה בה' שהוא ז"א, והראה הב"ה ליחזקאל המסעות האלו, להודיע אליו הפגמים שהיו פגומים ישראל, וזה גרם אח"כ חרבן ירושלים וב"ה בעו"ה, וכמ"ש מהר"י אברבאניל ז"ל מכרוב למפתן הבית. הנה כאשר נייחס בקה"ק לג' ראשונות, שהוא בחי' הראש כמ"ש הרח"ו ז"ל, הנה בחי' החצונה היא הדעת שהוא היותר תחתון, ואפשר שהוא מפתן הבית, היינו פי' שנסתלק אור חו"ב שבמל' ונשארה בחי' הדעת, והביא ראיה מפ' וכבוד אלקי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית (יחזקאל ט, ג). באומרו "אשר היה עליו" דייק יותר לפי דברי המדרש, וכאן אמ' וכבוד אלקי ישראל, ולמעלה אמר כבוד ה'. מלבד מ"ש אפשר לומ' כי מצד החכמה נק' כבוד ה', כמש"ה ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט). ומצד הבינה נק' כבוד אלקי ישראל, כי כן הבינה נק' אלקי ישראל, בסוד כונן שמים בתבונה (שהוא ת"ת הנק' ישראל בתבונה, והנה רמז למ"ש כי מפתן הבית הוא בחי' הדעת, כי מפתן בגי' תק"ע שהם כמנין ב' פעמים מנצפ"ך עם ב' פעמים הי' אותיות שהם הה"ג שבדעת, ממפתן הבית לכרובים כך כתוב במדרש) והביא ראיה דכתי' ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית ויעמד על הכרובים.
וַיֵּצֵא, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָיָה לְמֵימַר אֶלָּא וַיָּבֹא, וְאַתְּ אָמַר וַיֵּצֵא, מַהוּ וַיֵּצֵא, אָמַר רַבִּי אֲחָא לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִפָּלָטִין שֶׁלּוֹ בְּכַעַס, מִשֶּׁהָיָה יוֹצֵא הָיָה חוֹזֵר וּמְגַפֵּף וּמְנַשֵּׁק בְּכָתְלֵי פָּלָטִין וּבְעַמּוּדֵי פָּלָטִין וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר, הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית פָּלָטִין שֶׁלִּי, הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מַלְכוּתִי, הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית יְקָרִי, הֱוֵי שָׁלוֹם מִן כַּדּוּן הֱוֵי שָׁלוֹם. כָּךְ, מִשֶּׁהָיְתָה שְׁכִינָה יוֹצֵאת מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הָיְתָה חוֹזֶרֶת וּמְגַפֶּפֶת וּמְנַשֶּׁקֶת בְּכָתְלֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבְעַמּוּדֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבוֹכָה וְאוֹמֶרֶת הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מִקְדָּשִׁי, הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית מַלְכוּתִי, הֱוֵי שָׁלוֹם בֵּית יְקָרִי, הֱוֵי שָׁלוֹם מִן כַּדּוּן הֱוֵי שָׁלוֹם.
והנה בגמ' לא הביאו מסע זה בכלל המסעות, אך בפסיקתא היינו בילקוט משם הפסיקתא מביא משל זה. ולפי הנר' בס' אות אמת גם גירסת התוספתא בזה הוא כמו המדרש, ואפשר לומ' דכלהו סבירא להו שחזרה מן המפתן לכרוב, אמנם בגמ' לא חשיב ליה למסע כיון שהיה חוזר לפנים, ומ"מ במדרש חשיב ליה למסע כיון שהיה דרך כעס ובכיה, וגם על מנת לצאת יותר ממה שכבר יצא כמו שהיתה בעו"ה, ולפי דרכנו שאמרנו כי במפתן הבית היינו בדעת, שיש ב' פעמים מנצפ"ך בגי' מפת"ן, אפשר לומ' שדרך הדעת חזרה לחו"ב, ובפרט כמ"ש המשל שהיה בוכה, וזה היה אולי ע"י הבכיה והתפלה, ימשיכו שפע מנו"ה דחו"ב, שני כרובים זהב כמ"ש, ואמנם היתה מגפפת ומנשקת בכותלי ב"ה המגינים עליו, ובעמודיו שהם יכין ובועז, שהם בסוד נ"ה, אולי גם בזה יתלבש רוחניותו ית' בהם ולא ימוט לעולם. ובמשל אומ' הוי שלו' בית פלטין שלי. כי מצד עצמו לא חטא ולעולם היה בשלו' עמו, ואדרבא המלך היה מתכבד בשבתו בתוכו, וגם קראו "בית מלכותו", כי מתוכו היה ניכר מלכותו וגם "בית יקרו". וסיים ואמר הוי שלו', מן כדון הות שלו'. פי' עד עתה היה שלו' ע"ד מ"ש מהר"ם אלשיך זלה"ה על מ"ש למעלה, בני היכן אתם, כהני היכן אתם. כי עיקר מה שהיה כביכול הוא ית' מצטער הוא על ישראל ולא על ב"ה, וכאן ג"כ אומר הוי שלו' עד כדון הות שלו'. כי היה מצטער על השלום שנסתלק בעו"ה. וכמשז"ל כל הצרות והרעות שבאו על ישראל היו אחר החרבן, ובנמשל אמ' הוי שלו' בית מקדשי, על ארון התורה, יסוד דדכורא שהי' בבית קה"ק. הוי שלו' בית מלכותי. כפשוטו שהיה במל', הוי שלו' בית יקרי. מצד הבינה ג"כ שמשם בא היקר. וגם יק"ר בגימטריא ש"י עולמות דתחות עלמא דאתי כמשז"ל, וכולם היו נרמזים בב"ה, ובפרט בבית ראשון שהוא כנגד הבינה, ה' ראשונה של שם כמשז"ל.
מִן הַכְּרוּבִים לַשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי, דִּכְתִיב: וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וגו' (יחזקאל י, יט). מִשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי לַחָצֵר, דִּכְתִיב: וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה' (יחזקאל י, ד). מִן הֶחָצֵר לַגַּג, דִּכְתִיב: טוֹב שֶׁבֶת עַל פִּנַת גָּג (משלי כה, כד). מִן הַגַּג לַמִּזְבֵּחַ, דִּכְתִיב: רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ (עמוס ט, א). מִן הַמִּזְבֵּחַ לַחוֹמָה, דִּכְתִיב: וְהִנֵּה ה' נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ (עמוס ז, ז).
[דָּבָר אַחֵר, מַהוּ אֲנָךְ, זוֹ סַנְהֶדְּרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, מִנְיַן אֲנָ"ךְ. וַיֹּאמֶר ה' הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן. מִן הַחוֹמָה לָעִיר, דִּכְתִיב: קוֹל ה' לָעִיר יִקְרָא (מיכה ו, ט). מִן הָעִיר לְהַר הַזֵּיתִים, דִּכְתִיב: וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר (יחזקאל יא, כג)].
גם המסע הזה לא הזכירוהו בגמ', ואפשר כיון דלא חשיב מסע ממפתן לכרובים, ה"נ לא חשיב מסע הכרובים אל השער, שהכל א' רק שהמפתן מבפנים ודרך קבע, והשער היה מבחוץ כמ"ש גם הרד"ק ז"ל, וגם לא נח הכבוד בארץ מפני העוונות שהיו עושים שם, וכמ"ש גם הרד"ק ז"ל כנז', ואפשר לומ' שבתחלה היה הכבוד בדעת עליון הכולל חו"ב, ועתה ירד בבחינתו התחתונה הכוללת חסדים וגבורות, וכבר אמרתי כי כל זה הוא דרך דרש. וה' היודע האמת ינחני בדרך אמת ויצילני משגיאות. משער הקדמוני לחצר, דכתיב והחצר מלא את (נגה כבוד ה'), הנה שער קדמוני הוא בהיכל שהוא בחי' חג"ת כמ"ש הרח"ו זלה"ה, ועתה אמר משער הקדמוני לחצר, דכתיב והחצר מלא את נגה כבוד ה'. וכפי מ"ש רש"י ז"ל, הנה הוא בין האולם ולמזבח, והנה הוא בנה"י כמ"ש הר"ר חיים ויטל זצ"ל, וכיון שירד הכבוד לג' אחרונות, לא אמר כבוד ה' רק את נוגה, כי התחילו להכיר את חסרון ההארה, ולפיכך אמ' את נגה כבוד ה' בלבד ולא כבוד ה', כי כבוד ה' בעצמו כבר נסתלק ונעלם בעו"ה. מן החצר לגג דכתיב טוב לשבת על פנת גג. ואח"כ מן הגג למזבח, דכתיב ראיתי ה' נצב על המזבח. ובגמרא הופך הסדר, ואפשר דלא פליגי בהבנת הדברים, כי גג היא בחי' תלת גו תלת, והמלכות הנה מקומה אחרי נה"י, ואמר פנת גג, אפשר שהוא ע"ד משז"ל שנסתלקו הג' יודי"ן של ויסע ויבא ויט ונעשו בסוד ג' נקודות, והוא נקודת ההוד, וזהו קיומא דחד סמכא. ועיין בפי' האידרא כי כל זה היה בחרבן הבית, ואח"כ מן הגג למזבח שהוא מלכות, והנה כל זה הוא בחי' הי' ספירות דיסוד דמלכות, ואח"כ מן המזבח לחומה, דכתיב הנה ה' נצב על חומת אנך. שהיא בחי' חיצונה של זו המלכות, מן החומה לעיר דכתיב קול ה' לעיר יקרא. שהיא בחי' המלכות בעצמה. מן העיר להר הזתים, דכתיב ויעל כבוד ה' מן תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר.
[אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה עָשְׂתָה הַשְּׁכִינָה יוֹשֶׁבֶת עַל הַר הַזֵּיתִים, סְבוּרָה שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְלֹא עָשׂוּ, וְהָיְתָה בַּת קוֹל מַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים (ירמיה ג, יד). שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג, ז). וְכֵיוָן שֶׁלֹא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, אָמְרָה: אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי (הושע ה, טו). עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ (ירמיה יג, טז). בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ לָכֶם מִדִּבְרֵי תוֹרָה, בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ לָכֶם מִדִּבְרֵי נְבוּאָה, וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף (ירמיה יג, טז), וְקִוִּיתֶם לְאוֹר בְּבָבֶל, וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת בְּמָדַי, וְשִׁית לַעֲרָפֶל בְּיָוָן, וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בֶּאֱדוֹם].
אפשר לומר שנסתלק מן הבחי' הפנימית שהיא ירושלים וציון כחדא אזלין, ועמדה על הר הזתים אשר מכלל א"י תחשב, ולא יותר שהיא בחי' החיצונה שבמל', ואפשר שבחרה לעמוד במקום הזה לזכור זכות תחית המתים, שאז יבקע הר הזתים, כמש"ה ועמדו רגליו וכו' (זכריה יד, ד). וכמשז"ל. ועמדה שם ג' שנים ומחצה, כי כן שיעור קומת המלכות היא אחורי נה"י וחצי ת"ת, סבורה שמא ישראל יעשו תשובה, ויגלה אור הבינה עליהם וישובו הדברים לקדמותן, והיתה בת קול מכרזת ואומרת שובו בנים שובבים, שובו אלי ואשובה אליכם. ובודאי כי הבת קול הזאת היתה ע"י הנביאים, וגם ע"י שהיו האויבים צרים על העיר ומתקרבים בכל יום אליה, והחרב והרעב והדבר היה גובר בכל יום. ומ"מ אילו היו עושים תשובה היו מתקנים, וכיון שלא עשו תשובה אמרה אלכה ואשובה אל מקומי. ונסתלקו כל י' ספירותיה ונעלמו בתוך ז"א. והנה בגמ' חשיב ג"כ מהר למדבר, דכתיב טוב שבת בארץ מדבר. ואפשר שהמדרש לא חשיב ליה כיון שהוא מקום הקליפות, הוה ליה כאילו נסתלקה לגמרי, ועל אותה שעה נאמר תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך. נ"ל שזה יובן במה שאמ' בס' אוצרות חיים, בענין דרוש המקיפי' ז"ל, והנה בימי החול הדעת החצון שבמל' שהוא סוד אחור באחור, הוא שם ע"ב כזה: י' י"ד יד"ו ידו"ד הנק' (פנימי), והדעת הפניני של החול הוא שם הוי"ה דמילוי ההין: יו"ד ד"ד ו"ו ד"ד שהוא ב"ן והוא פנים בחול, אבל בשבת הדעת החצון של החול הוא יורד למטה להאיר בתחתונים כמ"ש בעו"ה, ונמצא כי שם ב"ן שהיה נק' פנימי בחול, עתה הוא בשבת נק' חצון, ואז מתגלה דעת פנימי אחר יותר גדול, והוא שם ס"ג יו"ד ד"י וא"ו ד"י עכ"ל. ובסוף כתב עוד ז"ל, ודע כי זהו שאמרו בזוהר פ' בראשית דף ח', בכל יומי שתא "אל" אקרי, והשתא אקרי "כבוד אל" וכו'. פי' כי בכל ימות השנה אין לה אלא שם אל, אבל עתה יש לה דעת יותר פנימי כנודע, והוא שם ס"ג שהוא בגי' כבוד אל, והדעת הזה אין לה רק בעת הזווג שהוא יום השבת, או ביום השבועות שאז הוא דוגמת השבת כנודע עכ"ל לענייננו. וכבר הבאנו למעלה מ"ש במקום אחר, כי כאשר נבנה בית ראשון ע"י שלמה ניתוסף בה וכו', כי בין בשבת בין בחול היתה עמו פנים בפנים בבחי' ו', היינו שהיא עלתה עד חכמה שלו, ובזה יובן כונת הכתוב תנו לה' אלקיכם כבוד. שהוא כבו"ד הנז', שיהיה נק' כבו"ד א"ל בכל עת, היינו שתהיה המלכות פנים בפנים עם הז"א בכל עת כמו שהיה בזמן בית ראשון, וזה בטרם יחשיך כמ"ש. ואמנם אומרו לה' אלקיכם, כי הרבה מקומות נאמ' על זו"ן, אפשר לומ' גם על הז"א שיש בו שם ס"ג כנזכר, אלא שבחול הוא פנימי ובשבת הוא חצון, והפנימי הוא שם הוי"ה דע"ב דיודי"ן כנז' שם, וכאשר נתחבר ע"ב ס"ג, פנימי דז"א ופנימי דנוק' בשבת יעלה קל"ה, וה' אלקיכם הוא בגי' קל"ב ועם הב' תיבות וכללותם יעלה קל"ה ג"כ, גם אלקיכם כבוד בגי' חק"ל, שהיא המל' שכך נק' בשבת, לה' אלקיכם כבוד בגי' קצ"ד כמנין א"ל מלא כזה: אל"ף למ"ד עם ב' אותיות וב' תיבות והכולל, גם במלת תנ"ו נרמז שעולה כמנין ג' אדי"ד במילוי אלפי"ן יודי"ן וההי"ן עם הכולל, והם בדעת דאי' פנימי וחצון כנז' באוצרות חיים במקום הנז'.
ונחזור לענין כי הכתוב אמ' תנו לה' אלקיכם כבוד כנז', שיהיה נק' כבוד אל ויתמיד היחוד בכל יום תמיד, וזה בטרם יחשיך, שיסתלק האור מכל וכל, ואמ' בטרם יחשיך לכם מדברי תורה, אם כפשוטו כי בעו"ה נסתלק אור התורה ואפילו לפי פשוטן של דברים אין מי שיבין ד"ת בהלכה ברורה, וכ"ש להבין סודותיה הנסתרי', וגם לפי דרך האמת, ר"ל בטרם יחשיך ויסתלק אור החכמה מתוך ז"א, וגם יסתלק אור הז"א עצמו הנק' תורה שבכתב, בטרם יחשיך לכם מדברי נבואה שיסתלק גם אור נו"ה המתראים במל', במראה אליו אתודע (במדבר יב, ו) כמ"ש בזוהר, ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף, שבעו"ה רגליה יורדות מות, וקויתם לאור בבבל, כי בבבל עדין היה להם נביאים, דניאל חגי זכריה מלאכי, מלבד כי ידוע היה להם כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה יגאלו בדברי הנביא, וזהו וקויתם לאור בבבל, אבל במדי ושמה לצלמות, במדי שהיה שם גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד לולי ה' שהיה לנו כידוע, ושית לערפל ביון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהם, וכמשז"ל שהיו אומרי' כתבו לכם על קרן השור וכו'. ואם לא תשמעוה באדום. זה יובן במ"ש בס' הכוונות ובשאר מקומות, כי השכינה בכל לילה מחצות לילה ואילך הנה היא בוכה על גלות ישראל ועל חרבן ב"ה ועל הרג הצדיקי' ועל חלול שמו יתברך. וצריך לקום ולהשתתף בצרתה ולבכות על כל אלו הדברים, ועי"ז נקראו חבירים מקשיבים, וכן פי' הכתוב אם תבעיון בעיו שובו אתיו (ישעיה כא, יב). כי צריך תשובה גדולה בגלות הזה, ולהתמרמר בבכי כדי להשתתף בצרת השכינה שהיא גולה ומצטערת בצרת ישראל, ואשר לא שת לבו אל הדבר הזה, נק' דמהדרי אנפייהו מן שכינתא עכ"ל. ועתה אומר הכתוב ואם לא תשמעוה. פי' שלא תשמעו בקול השכינה, היינו שתעשו עצמיכם כאילו אינכם שומעים לקול צעקתה, אז במסתרים תבכה נפשי, שישפיע כח הדין ממקומו מלמעלה ח"ו בגזרות המתחדשות לבא בעולם, כי ידוע כי עיקר תיקון חצות הוא למתק מדה"ד, ואם אין מי שימתק את הדין אז הדין הוה ח"ו,
בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מִפְּנֵי גֵוָה, אֵלּוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁהֵם מִתְגָּאִים וְאוֹמְרִים: אֵי אֱלֹקֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ (דברים לב, לז).
זה יובן במה שכבר אמרנו מ"ש בדרוש ז' בחי' הנוק', כי בחרבן בית שני נפלה המל' תחת היסוד, בסוד נקודה בלבד מאחוריו, וט' ספירות שלה ירדו אל הקליפות, והאריכו בזה, והוא סוד (מגילה ו.): אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב), לא נתמלאה צור וכו' עכ"ל. והנה בס' דרך אמת בהגהות התקוני' דף ל"ו ע"א ז"ל, ואם ח"ו לא מקיימין אורייתא ופקודין דיליה, יהיב י' כתרין בידוי דס"מ, ולא צריך מזונא לא מידא דקב"ה כ"ש משליחא דיליה, ודא לפרעה דאמ' לי יארי ואני עשיתני (יחזקאל כט, ג). בגין דחזא כתרין נוכראין, דבקדמיתא כד הוו כתרין תתאין בידא דקב"ה, מה כתיב בישראל, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י). ובזמנא דאינון כתרין נוכראין בידא דס"מ, לא דחלין אומין דעלמא ועבדין בהו כרעותייהו, עד שעתא דפורקנא דיתקיים בהו ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב). עכ"ל. ועתה כיון שבעו"ה ירדו ט' ספירות אל הקליפה, לפיכך הם מתגאים ואומרי' אי אלקימו צור חסיו בו. כי בעו"ה הקליפה עשתה עצמה אלוק, וא"ה כופרים בעיקר ויתנו את כבודו לאחר ותהלתו לפסילים, עד ירחמנו עושנו ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, וזה יהיה בבי"א:
דָּבָר אַחֵר, מִפְּנֵי גֵוָה, מִפְּנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהֵם מִתְגָּאִים וְאוֹמְרִים: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וגו' (תהלים ח, ה).
אפשר דדייק אומרו מפני גוה, שהיל"ל מפני גאה, ולפיכך פי' לשון גאות ג"כ כמ"ש, ומלבד זה הנה לפי דרכו רמז שהגאות הוא מפני גוה, לשון פנימיות, מלשון דברים בגו, וגם לשון לגו שבא בגמ', וזה כי ידוע מ"ש בס' אוצרות חיים ובשאר מקומות ג"כ, כי המלאכים הם מבחינת החצוניות, ונשמות הצדיקים נבראו מבחי' הפנימיות וכו' ע"ש. ועתה שחטאו והפילו עצמם אל הקליפות, הנה מ"ה מתגאים ואומרים מה אנוש כי תזכרנו, והגאות הוא שרוצים להשתרר על הפנימיות, וזה פגם גדול, ולפיכך במסתרים תבכה נפשי, להשפיע דין על בני אדם, כדי לזכך אותם ולכפר להם כל עוונותיהם, למען יתוקן בזה הפנימיות וישוב כבראשונה, ובזה לא יתגאו עוד מ"ה כנזכר.
וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה' (ירמיה יג, יז).
אפשר דקשיא ליה הג' דמעות הללו למה, שאומ' ודמוע א', תדמע ב', ותרד עיני דמעה הם ג', ולכך פירש כי לפי האמת הם ג' עדרים כהנים לויים ישראלים, וכנגדם ראוי להוריד ג' דמעות על כל א' וא' בפני עצמו, וכלם לתועלת ישראל, וכמ"ש כהנים בעבודתם לויים בדוכנם ישראל במעמדם. כל א' מעכבים את הכפרה, ובפרט עם מ"ש לעיל בפ' וזכור את בוראך, עד שברית כהונה קיימת וכו'. שכל א' היה עושה תיקון בפני עצמו, וכלם לתועלת ישראל, ועתה נסתלק ונשארו רק בחי' א', ואפילו אותה בחי' נשבית, כי נשבה עדר ה'.
אַתָּה מוֹצֵא עַד שֶׁלֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲשׂוּיִים עֲדָרִים עֲדָרִים, עֶדְרֵי כְּהֻנָּה לְבַד, עֶדְרֵי לְוִיָּה לְבַד, עֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַד, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ נַעֲשׂוּ עֵדֶר אֶחָד, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה', כִּי נִשְׁבּוּ עֵדֶר ה' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'.
אפשר לדייק אומ' "אַתָּה מוֹצֵא" מה היא מציאה זו, ואפשר לומר אם נפרש מציאה זו על היותם ג' עדרים, כהונה לוייה ישראל, יפורש כי זו היא מציאה לישראל ולא אצל אחרים, וזהו "אַתָּה מוֹצֵא" ולא אחר. ואם נפרש על היותם בזמן הגלות רק עדר א', גם זו מציאה היא לגבי ישראל היינו שלא שלטו א"ה רק על בחי' היותם ישראל, אבל על בחי' כהונה לוייה לא שלטו, כי נסתלקה קדושתם ונשארו כלם רק בחי' עדר א', ובזה יצדק לומר אתה מוצא, ובזה מדוייק ג"כ אומרו כי נשבו אין כתיב כאן אלא כי נשבה, והוא ע"ד מ"ש רש"י ז"ל על פי וישב ממנו שבי (במדבר כא, א). אינו אלא שפחה א'. והנה עשר מסעות שנסעה שכינה בשעת החרבן וירדה י' מדרגות, ה"נ ירדה בענין עון אדה"ר, וגם נסתלקה בעון דור אנוש, וגם דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום כמאמרם ז"ל, והנה עלתה אח"כ ע"י הצדיקים ע"י אברהם יצחק ויעקב, ואח"כ ביציאת מצרים ע"י מרע"ה, וכמו כן ע"י כניסת ישראל לארץ, ואח"כ ע"י דוד ושלמה ובנין ב"ה חזרה ונבנית והאירה עד שהיתה בבחי' ו' כמשז"ל, וכמ"ש ג"כ פעמים רבות, והנה כל זה נרמז בזהר חדש שיר השירים דף ה' ע"א ז"ל, כתיב והבית בהבנותו (מ"א ו, ז). כד הוו דכר ונוקבא כחדא מתחבראן, כדין אבן שלמה אשתלימת כמה דאצטריך, ולא אשתלימת עד דהות מסע, דנסר לה קב"ה ואתקיף לה וקשיט לה ואייתי לה לגבי דאדם, וכדין נבנית ואשתלימת מכלא, וכד אתחברו דא עם דא, כל רוחין אחרנין וכל זינין בישין אתעברו מתמן, ולא אתקרבו למקדשא, הה"ד ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, דהא כלהו עאלו גו נוקבא דתהומא רבא, כיון דאתבני בי מקדשא לתתא ואתתקן היכלא על בורייה, כדין אתגלי שיר השירים דאצטריך לחברא מקדשא במקדשא, כד הוה משה במדברא בגין חוביהון דישראל זווגא הות מתחברא ביה באחורא, והוו דכר ונוקבא מתחברן כחדא, כדין והבית בהבנותו. בהבנותו זעיר זעיר, כד עברו ישראל ית ירדנא ומשה אתכניש, קב"ה נהר ליה ואתקין לה במשכן שילה, עד דאשתלימת בבי עלמין ואתחברת למלך שלמה, והוו עלמין אנפין באנפין, כדין אבן שלימה מסע נבנה, מסע דלא הות באתר חד קביע אלא אתעקר ואזיל, וכדין נבנה כקא יאות, וכל זינין בישין וכל רוחין בישין כדין אתעברו מעלמא ולא שליטו כלל, הה"ד ומקבות והגרזן כל כלי ברזן לא נשמע בבית בהבנותו. בההיא שעתא כד אתעברו מעלמא ואשתארת אתתא בבעלה אפין באפין, כדין אתגלי שיר השירים, ודא איהו שיר השירים אשר לשלמה. בלא ערבובייא כלל. אשר לשלמה אפין באפין. אשר לשלמה, דאתער ואשתיל באתר דשלמא כלא דיליה עכ"ל. ודבריו הם מובנים, כי בתחלה הוקשה לו מה שהוקשה להם לרז"ל אמרו בהבנותו מעצמו, ולפיכך והבית בהבנותו, כמו ו"ה שהם זו"ן, בית שהיא מל', בה' עליונה בנותו, ופי' כד הוו דכר ונוקבא כחדא מתחבראן שהם זו"ן, כדין אבן שלמה אשתלימת כמה דאצטריך, היינו שנעשית בת י' ספירות, והנה המלכות נקראת בית בבחי' היות בה ב' פעמים אור כמנין בית, היינו ב' פעמים ז"ר, ואבן נקרא בסוד שם של ב"ן עם א' של ז"א, כזה: יו"ד ד"ד וא"ו ד"ד. וכבר אמרנו מ"ש כי מעת יציאת מצרים עד שבנה שלמה בית ראשון, בכל ימות החול היתה המלכות בחי' פרצוף מי' ספירות, מן החזה ולמטה, וגם אור ה' ראשונות דז"א האירו בה תמיד ע"כ, ובודאי כי בכלל זה האירו בכתר שלה הב' אורות הנז', ולפי זה יאמר והבית שהם ב' אורות שלה כנז', בהבנותו שנבנית ונעשית בת י' כמו הז"א מחכמה שלו ולמטה, כמשז"ל שזה היה כל ימי בית ראשון, אבן שלמה וכו'. שחזרה בסוד שם ב"ן ונכנס בה הארת הא' שהוא הז"א, ונעשית בת י' שלימות, והיינו אשתלימת כמה דאצטריך, ולא אשתלימת עד דהוה מסע, דנהר לה קב"ה ואתקין לה. היינו שהשפיע ונתן בה כל הדינים כמבואר בסוד הנסירה, ואח"כ וקשיט לה בסוד החסדים, ואח"כ הביאה פנים אל פנים, וזהו ואייתי לה לגבי אדם, וכדין נבנית ואשתלימת מכלא כמ"ש. ובזה נסתלקו הקליפות, וז"ש כל רוחין אחרנין וכו' ולא אתקריבו למקדשא דא, הה"ד ומקבות והגרזן כל כלי ברזל. פי' ומקבות שהם כחות המתפשטות מאחוריים של שם שד"י, אשר הוא בא"ת ב"ש בק"ם, ואחוריים שלו מק"ב, ואמר עתה "ומקבות" שהם כחות המתפשטות כנזכר, והגרזן שהוא המשחית, כמאמר הכתוב היתפאר הגרזן על החוצב בו (ישעיה י, טו). וכל כלי ברזל שהם כלים הבאים מן ערש ברז"ל, שהם תרין צפרין ובנות לוט כמבואר בדרוש מרכבת יחזקאל. שום א' מדברים אלו לא נשמע בבית בהבנותו, דהא כלהו עאלו גו נוקבא דתהומא רבא, כיון דאתבני בית מקדשא לתתא כמ"ש, ואתתקן היכלא על בורייה, שנברר מתוך הקליפות, אז כדין אתגלי שיר השירים, שהוא שיר חד, השירים תרין. והוא קה"ק. ושם הוא זווג בסוד הנשיקין בהיכל קה"ק, וישק יעקב לרחל. א"נ נ"ל יותר עיקר והוא כי עיקר השיר הוא בגבורה, וכאן הוא על גבי שאר השירים שהם בינה ומלכות, היינו בינה שורש הגבורה, ומלכות כמ"ש הרבה פעמים מ"ש ז"ל בסוד: אלקים אל דמי לך (תהלים פג, ב). וכן למען יזמרך כבוד וכו' (תהלים ל, יג). וז"ש אח"כ ואצטריך לאתחברא מקדשא במקדשא, כמ"ש כי בית ראשון היה בסוד ה' ראשונה, היינו כמ"ש בדרוש הנז' כי בינה נתפשטה עד הוד הב' דז"א ומלכות ששם מקומה, והיתה יונקת ממנה, וכמבואר שם בארוכה. וזהו לאתחברא מקדשא במקדשא כד הוה משה במדברא בגין חוביהון דישראל, זווגא דמשה הות מתחברא ביה באחורא וכו'. הנה בשעת מתן תורה היה הזווג פנים בפנים, כמש"ה פנים בפנים דבר ה' עמכם. כך כתוב בשם האר"י בהגה"ה בס' עץ חיים, ואפשר שהיה בבחי' הו', ואילו זכו לקבל לוחות ראשונות, אז היה עולה בבחי' הז', וכתרו וכתרה היו שוים, ואז היה חרות על הלוחות, חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות וכו'. כך אפשר לומ', אמנם במקום אחר כתב האר"י זלה"ה וז"ל, ואלמלא לא חטאו ישראל במעשה העגל היו ראויים שיחזרו זו"ן פנים בפנים כבזמן ב"ה עכ"ל. ואפשר לומ' כי מבחי' הו' לבחי' הז' היה נקל לעשותו כנר' מדברי מהר"א אזולאי זלה"ה, ממ"ש מהבחי' שהיה בעת בנין בית ראשון, למה שהיה ראוי בימי רחבעם אילו לא חטאו שלמה וכו'. ונחזור לענין אמנם מפני עון העגל חזרה ונתמעטה, ואעפ"י שתקנו פגם העגל במקצת ע"י מרע"ה, וע"י המשכן מ"מ לא חזרה פנים בפנים עד בנין ב"ה, והרואה בזוהר פ' פקודי דף רמ"ב כמו שציין המגיה בזוהר חדש הנז', יראה איך דבריו מסכימי' למ"ש כי היתה אחור באחור מן החזה דז"א ולמטה, ומרע"ה שהוא בסוד הדעת הנעלם מחצי ז"א ולמעלה היה מאיר בה ומתקנה, והן הן דברי הזוהר חדש עד בהבנותו זעיר זעיר, והנה היה אפשר לפרש מ"ש בזוהר כנז' זווגא דמשה שהוא על בחי' לאה דור המדבר אשר בה היה הזווג בהיותם במדבר כמבואר בס' אוצרות חיים, אבל לפי המשך דברי הזוהר הנז' נ"ל כמ"ש בתחלה, ונחזור לדברי הזוהר הנז' כד עברו ישראל ית ירדנא ומשה אתכניש ולא היה מאיר אל המלכות, קב"ה נהיר לה ואתקין לה במשכן שילה, היינו קב"ה שהוא ז"א ע"י מה שנכנסו לא"י שהם סוד לאה ורחל, וע"י משכן שילה בגי' משה אתקין לה כנז', עד דאשתלימו בבי עלמין, ואתחבר שלמה שהוא בסוד חכמת ז"א, וגם זכה שלמה לההוא רוחא דמוחא סתימאה, וע"י השיר היה מעלה השרשים, היינו מוחא סתימאה ששם הדינין מסתבכין כחמר טב על דורדייא, ולכן היה שלמה ושלו' בימיו, וכמ"ש מהר"ר הרמ"ז נר"ו ביודעי בינה שלו, ואז הוו עלמין שהם זו"ן אפין באפין, שעלתה עד החכמה דז"א, כדין אבן שלמה מסע נבנה, מסע ולא הוה באתר חד קבוע, נ"ל פי' שבא לומר שלא עלתה הכתר ששם היה מקום קבוע, ולא היתה זזה משם לעולם רק עדיין היא מסע שעולה ויורדת אלא אתעקר ואשתיל, וכדין נבנה כדקא יאות והוא כמ"ש. וכל זינין בישין ורוחין בישין, כדין אתעברו מעלמא. שהוא מלכות ועאלו גו נוקבא דתהומא רבא, ובזה לא שליטו כלל, הה"ד ומקבות והגרזן וכו'. כמו שפי' לעיל. בההוא שעתא כד אתעברו מעלמא היינו שהקליפות נסתלקו מהקדושה, ובזה אשתארת אתתא בבעלה שעלתה למעלה עד החכמה אפין באפין כמ"ש, כדין אתגלי שיר השירים. ופי' בו ג' פירושים, א' ודא הוא שיר השירים אשר לשלמה, בלא ערבובא כלל, היינו שנסתלקו הקליפות מן זו"ן כנז', וזה ע"י שיר השירים כמש"ה זמירות היו לי חקיך, כי ע"י שיר השירים והמזמורים אדם כורת ומסיר הקליפות, ועתה נסתלקו מכל וכל, וזהו שיר השירים אשר לשלמה, שנשארה שלימה בלי תערובת ופגם כלל, וזהו אשר לשלמה. וכבר אמרנו למעלה מ"ש הרמ"ז נר"ו כי שלמה בסוד השיר היה מעלה הגבורות לשרשם, דאיהו מוחא סתימאה והמל' ג"כ שרשה משם. גם משם בא כח הבירור אל כל הדברים בכח בוצינא דקרדינותא. וזהו שיר השירים אשר לשלמה בלא ערבובא כלל. אח"כ אמר אשר לשלמה אפין באפין. זה יובן כמ"ש בתיקונים דף כ"ג ע"ב, תניינא בשיר דא חכמה שר י', ותלת יודין אינון י'י'י' ואינון רישא וסופא ואמצעיתא דאת א', ואינון רמיזין בשמא סתים יו"ד ד"י וא"ו ד"י, באילין תלת שבח דוד מלכא לברתא דמלכא, הה"ד שיר למעלות. ל' מעלות אינון ודאי, אינון תלתין דרגין דבהון ברתא סלקא לגבי בעלה וכו' עכ"ל. והנה כבר אמרנו הרבה פעמים כי בבית ראשון עלתה עד חכמה ז"א אפילו בחול, דמיון למה שהוא עתה ביום השבת, והנה ביום השבת הנה חכמת זעיר בעת מוסף שבת בחזרה, שזעיר עולה עד כתר דאבא ועד בכלל, ונוקביה עולה בג' ראשונות דאי', ושם מזדווגים כמבואר בס' הכונות. והנה כאשר נחשוב עליית המל' עד ג' ראשונות דאי', נמצא שעלתה המל' ל' מדרגות, היינו י' דידה כי בתחלה לא היתה רק נקודה א' ועתה נעשית בת י', וכ"ש בהיותה בראש הבריאה שלעליה תחשב לה בעלותה באצילות, ואח"כ היותה נעשית בת עשר, ואח"כ בעלותה כל ארך ז"א בהיותו במקומו, הרי י' אחרים שהם עשרים מעלות, ואח"כ בעלותה כל י' דאי', הרי ל' מעלות הרמוזות בשיר למעלות, ולפי דעתי נ"ל לומר דרך דרש שזהו ג"כ מה שאמרו ז"ל (מס' אבות ו, ו): והמלכות נקנית בל' מעלות. פי' המל' נוק', נקנית אל הז"א בעלותא ל' מעלות וזה כמ"ש. עוד כבר אמרנו למעלה כי בשבת דעת הפנימי דמל' הוא שם ס"ג, וז"ס כבו"ד א"ל. ובזה נבא לבאר דברי התקוני'. וכבר אמרתי כי כל זה הוא דרך דרש, אמר כי שיר זה הוא בחכמה, והגם כי כל שיר הוא בגבורה, ובכאן פירש שר י', אפשר לומ' שר י' שהיא החכמה כמ"ש, בעלות זו"ן עד שם נק' שר מהמלכות שהיא י' קטנה בהיותה בסוד נקודה כמין י'. ואפשר שקראה שר כי בעלות זו"ן עד או"א כמו שאמרו במוסף שבת, הנה ז"א עולה עד הכתר דאבא ונוק' עד חכמה דאי', באופן שבז"א מאירים ג' ראשונות כח"ב דאבא, ובנוק' ח"ב דאי'. וזה יפורש ג"כ ע"ד מ"ש באידרא, דנהירו דתרין מוחין גליפין בה. ואמר אח"כ תלת יודין אינון י'י'י', שכן שם ס"ג הוא באי' ויש בו ג' יודין, ואינון רישא וסופא ואמצעיתא דאת א', פי' אעפ"י שאמרנו שהמל' מצד אי' אין לה רק חו"ב, מ"מ הם ג' יודין והם רישא וסיפא דוקא כסדר הזה, ואח"כ ואמצעיתא היינו שהם תחלה חו"ב ואח"כ דעת שהוא אות א'. וזה נרמז באי"ה מקום כבודו. שאמרו שהוא דעת דאו"א המיחד י"ה, כמבואר בכונות איה מקום כבודו במוסף שבת בקיצור. ואמר אינון רמיזי' בשמא סתים דאיהו יו"ד ד"י וא"ו ד"י, שכן הנה הוא הפנימי דמלכות בשבת קדש, בסוד כבוד אל, כמ"ש באילין תלת שבח דוד מלכא לברתא דמלכא. קראה עתה ברתא דמלכא, בסוד ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט). ל' מעלות אינון בחכמה, כמ"ש (שיר) השירים, שמעלה כל שאר השירים, שהם סוד העליות העולות ע"י השירים שהם בגבורה, כי כן טבע האש לעלות, וכל אלו הם אשר לשלמה אפין באפין, כי עי"ז עולה המלכות הנק' שיר עד הבינה הנק' אשר, ועי"ז מתחברת לשלמה שהוא ז"א בסוד הדעת הנעלם, שכן הוא למש"ה ושלמ"ה, אותיות דדין כאותיות דדין כמ"ש המקובלים ז"ל. ואפשר שניתוסף הל' בשלמה לרמוז למה שאמרנו, כי המל' עולה ל' מעלות כמ"ש לעיל. עוד אפשר לומ' שיר דא חכמה, שהיא חכמה סתימאה, וזה ע"ד מ"ש כי שלמה ע"י השיר היה מעלה המלכות עד שרשה שהוא מוחא סתימאה כנז', ששם עיקר הבירור. וז"ש אח"כ שר י'. פי' בחכמה סתימאה כנזכר, נמשך ממנה שם אלקים דההי"ן העולה רצ"ה, ועם ה' אותיות העולים ש' בין הכל, ומהרח"ו זלה"ה כתב וז"ל, אפשר ג"כ שם אלקים דיודין העולה ש', והגם כי אין אני כדאי להכניס ראשי, אמינא לפי מ"ש בעץ חיים כי מכאן נמשכין תקוני דקנא, ותחלתם הם בפיאות הראש, והם מצפ"ץ בגי' ש' שעולה בגי' אלקים דיודין, והנה האחוריים דאלקים דההין עולה אלף וא', ואחוריים פשוט עולה ר', באופן כי במוחא סתימאה יש אלקים העולה ש', ואחוריים דאלקים העולה ר' מלבד המילוי. ולכן יאמר עליה ש"ר כמ"ש, לי' שהיא החכמה במקומה, ואמר ותלת יודין וכו' עד שמא סתים דאיהו יו"ד ד"י וא"ו ד"י. שכן יש בה ג"כ שם ס"ג, וממנה נמשכין תלת יודין, היינו תלת שמהן דע"ב, כמ"ש הרב האר"י זלה"ה בפי' מקורא דתלת שמהן וכו'. ובס' עץ חיים ג"כ בשער ג' ח"ב פ"ה. ומ"ש רישא וסיפא ואמצעיתא דאת א'. אפשר לומ' כי הג' יודין הם א' בתחלה שהיא יו"ד, וסיפא היא הי' אחרונה, ואמצעיתא היא הי' ראשונה, ואח"כ היא אות וא"ו שבתוכה יש אות א'. א"נ לרמוז ג"כ שבמוחא סתימאה הנז' יש מילוי אלפין, ואמר ואינון רמיזין בשמא סתים דאיהו יו"ד ד"י וא"ו ד"י. אמר שמא סתים לרמוז שאינו שם ס"ג שהוא למטה באי', רק הנה הוא סתום ונעלם והוא במוחא סתימאה כמשז"ל בס' עץ חיים הנז', שהוא עליון משם ע"ב. ואמר באילין תלת שבח דוד מלכא וכו'. שכן מג' יודין אלו נמשכים ג' הויות דע"ב במילוי יודין, ונעשים אח"כ י"ג תקוני דקנא, ומהם נמשכים י'חוד ב'רכה ק'דושה אל המלכות, ובפרט בהיותה למעלה באי' כמ"ש, כי אז נק' ברתא דמלכא כמ"ש ל' מעלות וכו', כמ"ש (ל' מעלות) לעיל. עוד אמרו בזהר חדש הנזכר ז"ל, אשר לשלמה. דאתעקר ואשתיל באתר דשלמא כלא דיליה. הנה יסוד הז"א יקרא מלך שהשלו' שלו, בשעה שמתפשט בתוכו יסוד אבא הנק' שלו', אך אינו מתפשט בתוכו רק עטרת יסוד הנז' שמגעת עד שם, אמנם בעלות זו"ן עד או"א, אז מקבל הארה מכל היסוד דאבא, ויותר מזה. וז"ש דאתעקר. פי' שנעקר הז"א ממקומו ועלה למעלה ואשתיל באתר דשלמא כלא דיליה. שהוא נטוע במקום שכל השלום שהוא יסוד אבא כנז' הוא דיליה. העולה מכל זה כי ע"י התגלות שיר השירים עלתה השכינה ממסע למסע, כמה מעלות טובות עד כי נק' ג"כ כבו"ד א"ל. וא"כ הוא גם עתה אעפ"י שעשר מסעות נסעה שכינה ונתמעטה בעו"ה, מ"מ ע"י שיר השירים עוד תשוב תעלה במעלות אשר ירדה, ויותר מזה עד שתעלה במדרגה הז', והיה אור הלבנה כאור החמה וכו'. עד שאין הפה יכול לדבר וזה יהיה בבי"א: