רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/יז

י"זעריכה

ר' אַבָּהוּ פָּתַח, יָשִׂיחוּ בִי ישְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר (תהלים סט, יג). אֵלּוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי תַּרְטִיאוֹת וּבְבָתֵּי קַרְקְסִיאוֹת. וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר, מֵאַחַר שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִשְׁתַּכְּרִים וּמְשִׂיחִי' בִּי וּמַלְעִיגִים בִּי, וְאוֹמְרִי' בְּגִין דְּלָא נִצְרוֹךְ לְחָרוֹבָא כִּיהוּדָאֵי. וְהֵן אוֹמְרִי' אֵלּוּ לְאֵלּוּ, כַּמָּה שָׁנִים אַתְּ בָּעֵי מְחֵי, וְהֵן אוֹמְרִי' כַּחֲלוּקָא דִּיהוּדָאי דְשַׁבַּתָּא, וּמַכְנִיסִים אֶת הַגַּמָּל לַטַּרְטִיאוֹת שֶׁלָּהֶם, וְהַחֲלוּקִין שֶׁלּוֹ עָלָיו, וְהֵן אוֹמְרִי' אֵלּוּ לְאֵלּוּ, עַל מָה זֶה מִתְאַבֵּל, וְהֵן אוֹמְרִי' הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ שׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית הֵן וְאֵין לָהֶם יָרָק, וְאָכְלוּ הַחוֹחִים שֶׁל זֶה וְהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. וּמַכְנִיסִי' אֶת הַמֵּתִי' לְתֵי[אַ]טְרוֹן שֶׁלָּהֶם וְרֹאשׁוֹ מְגוּלָּח, וְהֵן אוֹמְרִי' אֵלּוּ לְאֵלּוּ, עַל מָה רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מְגוּלָּח, וְהוּא אוֹמֵר הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּתוֹת הֵן, וְכָל מַה שֶּׁהֵן יְגֵעִי' כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת אוֹכְלִין בְּשַׁבָּת, וְאֵין לָהֶם עֵצִים לְבַשֵּׁל בָּהֶן, וְהֵן שׁוֹבְרִים מִטּוֹתֵיהֶם וּמְבַשְּׁלִין בָּהֶן, וְהֵן יְשֵׁנִין בָּאָרֶץ וּמִתְעַפְּרִים בֶּעָפָר, וְסָכִין בְּשֶׁמֶן, לְפִיכָךְ הַשֶּׁמֶן בְּיֹקֶר. דָּבָר אַחֵר, יָשִׂיחוּ בִי ישְׁבֵי שָׁעַר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר, מֵאַחַר שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין וּמִשְׁתַּכְּרִים בִּסְעוּדַת תִּשְׁעָה בְּאָב, יוֹשְׁבִין וְקוֹרְאִין קִינִין וּנְהִי וְאֵיכָה.

והנה המאמר הזה כלו מקשה וכמעט אין לו הבנה, ועוד וכי ליצנותא דעע"ז אתא לאשמועינן ודבריהם הבטלים, ועוד כמה וכמה דברי' ידברו עמים בגאוה ובוז יותר מזה ומאי אתא לאשמועינן, וגם מה שייך אם על כללות איכה, ואם על פ' איכה ישבה בדד. ונראה שבא להודיע רשעת א"ה היאך מונין את ישראל ואת אביהם שבשמים, לומר עזב ה' את הארץ. והוא ע"ד מ"ש למעלה הזקינו הדברים. והנה מצינו (מגלה יג:) בהמן הרשע, דליכא דידע לישנא בישא כותיה, הוה אמר שיניהון רברבין. ופי' מהר"ש אלקאבץ בס' מנות הלוי, כי כונתו היתה לומר שהן אוכלין מיטב השפע ויושבין ראשונה במלכות, וזה ע"י שמירת השבתות וי"ט וכו'. וכמו שהאריך מהר"ש בס' מנות הלוי הנז' בהקדמה ע"ש. ועתה כונת האומות להיות מונין את ישראל בהפך מזה, וזהו מאחר שהן יושבין ומשתכרין הן יושבין ומשיחין והן אומרי', בגין דלא נצטריך לחרובא כיהודאי. וכונתם לומר כי עתה הם אוכלים מיטב השפע, והיהודים אין להם אפי' התמצית רק בדוחק. אמנם למה הזכיר החרובין יותר מכל דבר, זה יובן במ"ש (ברכות יז:) בענין חנינא בני די לו בקב חרובין. שהן הק"ב שנשארו חרובין ומתים, וזהו הקב חרובין הוא החיות שנשאר בתוך הקליפות וכו'. כמבואר בס' עץ חיים. והנה כי ישראל ע"י תפלותיהם ותורתם ומצות ומ"ט מעלים מ"נ מן בירורי המלכים הנז', ועי"ז מורידים מ"ד והשפעה לכל העולמות, ועתה שאין ישראל מעלים מ"ן, אדרבה ע"י עונותיהם מורידים השפע אל מקום הקליפות, הנה א"ה אוכלים ושותים ומשתכרי', שנוטלים עיקר השפע, והם נותנים כח אל קליפותיהם, והן אומרי' בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי. כי הנה הם שמחי' במה שיש להם, שאינם צריכים להוציא ניצוצות ולברור בירורי' כמו שצריכי' ישראל שמעלים ניצוצות מק"ב חרובין הנז', ובעו"ה אין מי שיוכל כנ"ל ומתים ברעב, וכל זה בענין ההשפעה התמידית וכיוצא. ועוד עושים ליצנות אחר לומר איך בעו"ה נתלבשו ישראל בתוך הקליפות, ע"ד מ"ש בתיקונים (תיקון כ' וכ"א) על פסוק ותבאנה אל קרבנה וכו' (בראשית מא, כא). והליצנות הוא זה, והן אומרי' אלו לאלו כמה את בעי מחי, והן אומרי' כחלוקא דיהודאי דשבתא. וכונתם לומר כי הגם כי אין לבושם של ישראל בימות השבת כמו של חול, מפני שבשבת זוכים להארה עליונה ולנשמה יתירה, מ"מ הנה בתחלה צריך להסיר מעליו לבוש של חול, וכן הוא כונת הטבילה א', לאעברא מאנין דחולא, וא' לקבל תוספת קדושה. וידוע כי אין הקדושה שורה זולתי בהסיר מעליו הטומאה, וסמך לזה סור מרע ועשה טוב (תהלים לד, טו). וכן הוא אומר הסירו הבגדים הצואים וכו', ואח"כ הוא אומר והלבש אותך מחלצות (זכריה ג, ד). והנה הם אומרי' כי להכין גופו של איש הישראלי כדי שיהיה מוכן לקבל קדושה צריך הכאות גדולות, ע"ד מ"ש האר"י זלה"ה בענין חיבוט הקבר, שהוא כמו הבגד שמכין אותו כדי לנערו מן האבק וכו' עכ"ל. וזהו כמה את בעי מחי, כמה הכאות אתה רוצה, והן אומרי' כחלוקא דיהודאי דשבתא. שצריך רחיצה גדולה והכאות גדולות כדי ללבנו וכולי האי ואולי, ומכניסין הגמל לטרטיאות שלהן והחלוקין שלו עליו, והן אומרי' אלו לאלו על מה זה מתאבל, והן אומרי' היהודי' הללו שומרי שביעית הן, ואין להם ירק, ואכלו החוחין של זה והוא מתאבל עליהם. זהו ליצנות אחר להראות שאפי' בשמירת המצות אין להם לישראל הנאה ולא שכר טוב ח"ו, כי אפי' בשמירת שביעית אשר על זה אמרו במדרש (ויקרא רבה פ' א'), גבורי כח עושי דברו (תהלים קג, כ). אפי' הכי מוכרחים הם לאכול מאכל בהמה. זה נוכל לומר לפי פשוטו לכללות ענין זה, אמנם אם נדייק למה גמל וכל שאר הדברים, נוכל לומר לפי כונת האומות רעה במאד מאד, וזה כאשר נקדים משז"ל כי הגמל הוא כנגד קליפת זעיר (ערכי הכינויים להרמ"ז.), והנה בענין השביעית אמרו כי שש ספירות ז"א מקבלים השפעה מן הבינה וזה מצד הקדושה, ועתה מתלוצצים האומות באמור שלא די שלא קבלו מן הקדושה אלא אפי' הקליפה שקבלה מה שראוי לישראל, לא נתנה להם רק מה שאינו מאכל אדם, וזהו מביאין את הגמל שהוא רמז לקליפת זעיר כמ"ש. והחלוקין שלו עליו, שנתחלק לשלשים דמיון הז"א, להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא וכו' (ויקרא י, י). אמנם הוא כקוף בפני אדם, שרוצה להתדמות לאדם. והנה אעפ"י שבעו"ה נתפשט לשלשים כנז', ויש בו י"ס דמיון ז"א מ"מ אין בו רק ששה אורות כידוע, ועיין בדרוש הקליפות בענין יותרת הכבד. והן אומרי' אלו לאלו על מה זה מתאבל, אין לו הארת ג' ראשונות, והוא כדמיון האבל וכמ"ש בדרוש האבילות. והן אומרי' היהודי' הללו שומרי שביעית ואין להם ירק. פי' שרוצים לקבל שפע מהבינה ואין להם אחיזה אפי' בש"י עולמות דאינון תחות עלמא דאתי, שהם בגי' יר"ק. והם נמשכין מכח כ"ב אתוון דאורייתא כמבואר במקומו, ואכלו החוחים של זה, כי תחת חט"ה שעולה כמנין כ"ב, יצא חו"ח כמנין הנזכר, ואכלו החוחין כנז' אשר הוא מאכל בהמה, ונטלו תמצית הקליפה, ואף על זה הנה הוא מתאבל כנז'. והנה מה שאמר שתחת חט"ה אוכלים חו"ח בעו"ה, וגם מ"ש בגין דלא נצטרוך לחרובא כיהודאי. אפשר לחבר דרוש זה עם מ"ש מהר"ם זכותו נר"ו בס' יודעי בינה, על מה שאמרו בזוהר פ' חיי שרה (דף קכ"ב ע"ב) על פ' מלך לשדה נעבד (קהלת ה, ח) ז"ל. אית שדה דכל ברכאן וקידושין בה שריין, כד"א כריח שדה אשר ברכו ה' (בראשית כז, כז). ואית שדה דכל חירוב ומסאבו ושיצאה וקטולין וקרבין בה שריין, והאי מלך זמנין דאיהו נעבד להאי שדה, דכתיב תחת שלש רגזה ארץ וכו' (משלי ל, כא). תחת עבד כי ימלוך (שם כב). ושפחה כי תירש גבירתה (שם כג). והאי מלך אתכסייא נהוריה ואתחשך עד דאתדכי ואתחבר לעילא עכ"ל הזוהר. ופי' הרמ"ז נר"ו הנז', והאי דקרי לס"א בשם שדה הוא מפני שכשאין כחה גדול אז הוא שקר שאין לו רגלים, שהוא ממש כנגד שדה דקדושה כנז' בס' כונות בתחלת כונות שבת, אבל אם ח"ו שפחה תירש גבירתה אז נק' שדה, ובמקום ה' מיני דגן הנזרעי' בשדה המבורך, הלא נזרעי' בשדה הארור והמקולל חירוב ומסאבא ושיצאה וקטולין וקרבין עכ"ל. ועתה כי בעו"ה נתקיים תחת עבד כי ימלוך וכו'. הנה זה השדה המקולל נוטל את כל השפע, וכל מיני דגן נותן לבניה הארורים, ובני ישראל אין להם רק חירוב ושיצאה ח"ו רחמנא ליצלן. וז"ש שהן אוכלי' ושותי' ומשתכרי'. היינו אחרי שנטלו עיקר השפע כמ"ש, אז הנה הם אומרים בגין דלא נצטרך לחרובא וכו'. מל' חרבה כמ"ש שנזרע בשדה המקולל הזה, וכמו כן תחת חט"ה שלוקחים ואוכלים א"ה יצא חו"ח לישראל, כי אפי' אותו המועט שאוכלי' ישראל הנה הוא בטורח ובצער גדול כידוע. ונחזור לפי' המדרש ז"ל, ומכניסין את המתים (נ"א מומוס). וה"ג בעל מתנות כהונה ופי' שר"ל מאסקור"י בלע"ז (מסכה). והוא פרצוף משונה, ופי' ג"כ כי הפרצוף הזה עושים בדמות יהודי, והוא להלעיג על היהודים וראשו מגולח וכו'. הנה אמרו במשנה (שבת ו, ח), אנקטמי' טהורי' ואין יוצאים בהם. וא' מן הפי' שפירשו ז"ל הוא שהוא פרצוף אדם וכו'. ואסור לצאת בו בשבת, זהו לפי פשוטו. ונוכל לומר דרך רמז כי אעפ"י שבחול לפעמי' ע"י העונות שאדם חוטא משתני' פניו בפרצוף משונה, והנה אז הוא טמא, סורו סורו קראו למו (איכה ד, טו), מ"מ בשבת הנה הוא טהור. ואמר טהורין בל' רבים לרמוז כל מיני שינוי, כי בשבת ע"י נשמה יתירה לזוכין אליה, הנה כלן טהורין ואין יוצאין בהם, אעפ"י שהאדם בחול ע"י אלו הפרצופין יוצא מרשות היחיד שהוא מקום הקדושה הנק' רשות היחיד כידוע, והולך לרשות הרבים שהוא מקום הקליפות. וזה ע"י שמשתנים פניו נמשל כבהמות נדמה, וכמש"ה משנה פניו ותשלחהו (איוב יד, כ). אבל בשבת אין יוצאי' בהם. רק האדם בקדושתו עומד, ועל כל פשעים תכסה נשמה יתירה, והנה האומות הללו מ"ה מכניסים את המומו"ס הנז' בתיטרון שלהם, לרמוז כי נשתנו פניהם של ישראל, וראשו מגולח לומר שאין להם אחיזה ולא השפעה מצד השערות, והן אמת כי לפי האמת על יעקב נאמר ואנכי איש חלק (בראשית כז, יא). אבל מ"מ מקבל האדם הארה משערות א"א, וזה פשוט ואין להאריך בזה עתה שאינו לענייננו, והעולה שהן עושין להוכיח ולהראות שאין להם השפעה כנז', והן אומרי' אלו לאלו על מה ראשו מגולח, והוא אומר היהודי' הללו שומרי שבת, וכל מה שהם יגיעים כל ימי השבת הן אוכלים בשבת. להורות כמ"ש, ההפך עלי בלהות וכו' (איוב ל, טו). כי לשעבר ע"י שמירת שבת ממשיכי' שפע לכל ימי השבוע, ועתה הוא להפך כי כל ימי השבוע משפיעים ליום השבת, וזה לפי דברי האומות ושיטתם, כי לפי האמת קדושת שבת גדולה וכל הוצאותיו קצובים חוץ מהוצאות שבת וכו' שאם הוסיף מוסיפים לו כמ"ש ז"ל (ביצה טז.), גם אומרו ואין להם עצים לבשל. כונתם לומר שאין להם הארה מעץ החיים. גם ההשפעה הבאה מידי יום ביומו נק' בשם עצים, וכמ"ש בפ' עצינו במחיר יבואו (איכה ה, ד). וכונתם לומר כי אפי' מה שיגעים כל ימות השבוע אין להם כח בזה לבשל מזונותיהם עד שיהא ראוי לבשול, ואפשר לפרש אין להם עצים. בהקדים מ"ש מהר"ם קורדווירו על מאמר שאמרו בר"מ פ' שופטי' (דף רע"ד ע"ב), לדון בשריפה לס"מ, עצים לאדלקא בהון נורא, זכאה איהו גופא וכו'. ופי' מהר"ם בארוכה ואני אקצר כונתו, כי עצים יבשים באש יוצתו הם הקליפות עצמם, ועצים לחים דאית בהון אורייתא, הם המוסרים עצמם על קדוש השם קרבן לה' ודאי. והאריך מאד ויש שאין שולט בהן האש כאברהם וחנניה ומישאל ועזריה וכיוצא, ועל זה נאמר והסנה איננו אוכל (שמות ג, ב) עכ"ל. ולפי דרך זה יאמר אין להם עצים לא מסטרא דס"מ, כי לא כאלה חלק יעקב, וגם לא עצים לחים דאית בהון אורייתא אין להם, באופן כי הנה הם קרחים מכאן ומכאן, ואין להם לבשל ולהוריד ההשפעה הראויה כמ"ש. והן שוברים מטותיהם, מל' מטותיו ושבטיו (שה"ש רבה פ' ג'). וידוע שמסרו עצמם אל הקליפות כדי להעלות בנשמתם מ"נ, וכן ג"כ עושי' בכל דור ודור כמשז"ל. וזהו שאנו אומרי' אל נקמות וכו' (תהלים צד, א). כנז' בס' הכוונות. וזהו שהם אומרי' ושוברי' וכו'. כדי לבטל השפע ולהוריד מ"ד מידי יום ביומו, וסכין בשמן בסוד השפעת החכמה, כמ"ש כך עלה במחשבה. וזהו ג"כ ומתעפרים בעפר. בסוד נפילת אפים. ואינו מועיל להם כלום. א"נ והן שוברי' מטותיה' ומבשלי' בהם. כי הנה סוד המטה העליונה, הנה מטתו שלשלמה (שה"ש ג, ז). שוברים אותה, שאין להם כח ליחד המטה העליונה שבבריאה באצי' הקדוש. ומבשלי' בהם, ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי על פ' ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן (איכה ד, י). וזה מכח הדין הקשה. והן ישנים בארץ. ארץ עיפתה וכו' (איוב י, כב). ומתעפרי' בעפר. מן העפר אשר בקרקע המשכן, שהוא כח הגבורות החזקות, וסכין בשמן שרוצי' לקבל שפע והארה מן החכמה ששם השמן, לפי' השמן ביוקר. שאפילו זה אינם מקבלים, ואפי' אם יקבלו הארת החכמה ע"י השבת, כי קדש היא. הנה הוא ביוקר ולא כל אדם זוכה, וקרא אל האומות יושבי שער. אפשר שהוא ע"ד מ"ש בזוהר על משעול הכרמים (במדבר כב, כד), שיש אל האומות אחיזה שם, והשער הזה הרמוז כאן הוא סוף הקדושה שבמלכות דעשיה, והוא הלבוש החצון שממנו ניזונים החיצונים ונהנים מה' דמים טמאים והבן. והנה כל דברי ליצנות אלו אומרים א"ה כדי לאבד לבן של ישראל, ולומר כי הנה הם רחוקים מישע ואבד סברם ח"ו, אמנם חלילה להם לישראל ולא יעלה הדבר ולא יבא אפי' במחשבה לחוש לדברי ליצנות שלהם, כי כבר אמר הכתוב אכן אתה אל מסתתר (ישעיה מה, טו). והנה הוא מסתתר בתוך בני ישראל בשמו הגדול המשותף בשמנו ולא מסתלק ח"ו, ואפי' בהיותו מסתתר הנה הוא אלקי ישראל מושיע, וכבר ביארתי במקום אחר החילוק בפ' זה בין אל לאלקי, כי בשם אלקי ניתוסף שם י"ה כחותם המתהפך, שהוא עדות לישראל כמשז"ל (פסיקתא פ' בשלח) החנוכי וכו' (במדבר כו, ה). באופן שאין לחוש וכ"ש שאין להקפיד על דברי ליצנות של אומות העולם ח"ו, ולכן בא הכתוב אחריו ואומר ואני תפלתי לך ה' עת רצון וכו' (תהלים סט, יד). לומר אדרבה מפני שהם שוחקים ומתלוצצים, בשביל זה ואני תפלתי לך ה' עת רצון, ובחסדו הגדול יענני משמי קדשו ויקנא אל כבוד שמו הגדול המחולל בין הגוים בעו"ה, וכמו שרמז זה הרמ"ז נר"ו הנזכר בשיריו הנפלאים ז"ל (בפיוט אני מפקיד יחידתי), ואיכה לא תקנא צור עלי יקרת שכינתך ועל חילול הדר דתך ועל הרג חסידך עכ"ל. וזו היא כונת חצות כידוע, ואז הוא עת רצון ובאותה שעה ואני תפלתי לך ה' עת רצון על כל הנזכר. עוד אומר במדרש ד"א ישיחו בי יושבי שער, אלו ישראל שהן יושבין בב"כ ובב"מ. ונגינות שותי שכר, מאחר שהן יושבין ואוכלי' ושותי' ומשתכרי' בסעודת ט' באב, יושבין וקוראי' קינין ונהי ואיכה. אפשר דהוקשה לו מה שהוקשה ג"כ לרז"ל בגמרא (סנהדרין צז:), שאמרו מאחר שהוא ית' מצפה ואנחנו מצפים א"כ מי מעכב, ותירצו מדת הדין מעכבת. וכן ג"כ בכאן מאחר שואני תפלתי לך ה' והוא עת רצון וראוי להיות מקנא לשמו הגדול כנז' א"כ מי מעכב. לזה אמר ד"א וכו'. לומר אילו כך היה שכל ישראל היו ממרים בבכי כנז' אולי היה הדבר נתקן וממהרין הגאולה, אבל ישיחו בי יושבי שער, אלו ישראל שהן יושבין בב"כ ובב"מ ישיבה בעלמא ואינם עוסקים בד"ת ותפלה רק ישיחו בשיחה בטילה, ואפי' אם נפרש כי השיחה הנז' היא בד"ת, מ"מ היא דרך שיחה בעלמא בלי כונה. וכבר הזהיר בזה ר' אבא בר כהנא למעלה, צהלי קולך בד"ת ותפלה. על הדרך שפי' רז"ל לא זולת. זאת ועוד אחרת ונגינות שותי שכר. מאחר שהם יושבים ואוכלים ומשתכרי' בסעודת ט' באב יושבין וקורין וכו'. כי אפי' בערב ט' באב שהיה להם לזכור חרבן הבית ולשוב בתשובה ולבכות ולהתאונן על החרבן אינם חוזרים ואינם שמים על לב רק אוכלים ושותים וכו'. ואח"כ הן יושבין וקוראי' וכו'. קריאה בעלמא קינין ונהי ואיכה. וזהו כמ"ש מהר"ם קורדווירו ז"ל, כי כמה וכמה בעו"ה שב להם הגלות טבע ואינם רואים איך בעו"ה הנה אנחנו מעותדים בכל יום לכמה מקרים רעים, ובפרט גזרת השמדות וחרב ורעב ושבי, ובזה ויותר מזה עד כי ירחמנו עושינו. ולכן ראוי לנו למרר בבכי בכל יום ובכל עת ולשוב עד ה' בצום ובכי ומספד, ולדאוג על עונותינו ועונות אבותינו שגרמו להם ולנו כל הצרות האלה, וכאשר בזכרון דברי' אלו נשוב להטיב ונשוב עד ה' בצום ובכי ומספד, אז נשוב להעלות הבריאה שהיא סוד המטה העליונה באצי' ובזה יסכר פי דוברי שקר אלינו, ויקויים מקרא שכתוב הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע וכו' (תהלים קכו, ו). וכמ"ש בזוהר (חדש) שיר השירים (דף ע"ז ע"א) על פ' זה ז"ל, ת"ח בשעתא דישראל זכאין, כורסא יקירא דלעילא אסתליק לעילא לעילא וכו', עד בקדמיתא הלוך ילך ובכה על חוביהון דישראל, כד תב בא יבא ברנה עכ"ל. ואפשר לפרש אותו דרך דרש בהקדים מ"ש בס' הכונות ובס' אוצרות חיים בענין סוד הכסא הכבוד ומעוט הירח, כי סוד הכסא הוא תנה"י דמלכות דאצי' היורדים למטה בהיכל ק"ק דבריאה, וסוד מיעוט הירח שירדה המלכות כל שעור קומתה שלה, וכל כללותיה בכל י"ס שלה הם מתלבשות תוך ד' אמות אותם שנתהוו מתנה"י שלה [הנק'] כסא (עכ"ל בקיצור (עץ חיים היכל ז' (היכל אבי"ע) שער מ"ו פ"ב.)). ונמצא כי מה שהיה תחלה מקומה בד' ספירות דז"א כנ"ל, עתה כלם תוך הכסא הזה מתלבש בתוך הד' היכלות הנכללים בזה בהיכל ק"ק, וא"כ שיעור קומת המלכות היא בכל ג' ראשונות שבהיכל העליון הזה דבריאה עכ"ל. והנה ידוע ג"כ כי ע"י מצות וזכיות עולה המלכות למעלה, וזה פשוט בכמה מקומות. עד כי במוסף שבת עולה המלכות עד או"א, והנה היא שוה אל הז"א, היינו כתר שבה כנגד חכמה שבו, וכן היה ג"כ בזמן שנבנה ב"ה ראשון אפי בימות החול, וכ"ש בדרושי הנוק'. ובזה נבא לפי' דברי הזוהר של שיר השירים, ת"ח בשעתא דישראל זכאין כורסא יקרא דלעילא, שהיא המלכות שירדה למטה, ואינה נק' כסא הכבוד סתם רק כורסא יקרא דלעילא. והנה ע"י זכיותיה' של ישראל אסתלק לעילא לעילא, כי לא בלבד עולה עד תנה"י דז"א ששם מקומה, רק יותר מזה עד חכמה, ול"ל תעלה עד הכתר. וזה אסתלק לעילא לעילא בכמה חדוון בסוד הגבורות המתוקנות, בכמה רחימו בסוד החסדי'. ומתחברן עלמין שהם זו"ן וכל העולמות ג"כ בחדווא, שהם הגבורות הנז' שהם עיקר הזווג, וכלהו אתברכאן מעמיקא דנחלין, שהוא מיסוד או"א, ועלמין כלהו אישתקיין ואתברכאן ואתקדשן מצד אבא קדש עליון, וקב"ה כאן יפורש באי', חדי עמהון בחדווא, שנמתקו הגבורות בשלימו. שהנה זו"ן הם שוים בקומתם ושלמים, ובשעתא דישראל לאו אינון זכאין כולא איהו בהפוכא. והוא כמ"ש כי זהו סוד מעוט הירח, שהמלכות יורדת למטה בבריאה, ועכ"ד רחימו דקב"ה לא אתמנע מינייהו, וכורסייא דיליה יתבא עלייהו כאמא על בנין, שהיא יורדת למטה בגלות כדי להגין על ישראל, ולא אתמנעת מלמתבע עלייהו רחמי, כי כן עליה נאמר אלקים אל דמי לך וכו' (תהלים פג, ב). וזה אחר חצות כמשז"ל. ועי"ז היא עולה אח"כ ביום באצי', וזהו ובהאי קלא סלקא לעילא, בגין דרעותא דיליה וכו' עד כגוונא דא מובן. כתיב הלוך ילך ובכה על חוביהון דישראל, מאן נושא משך הזרע דא רזא דכרסייא דיקרא, דאיהו נטיל משיכו דזרע קדישא עילאה למעבד פירין ואיבין בהאי עלמא. הנה כלל הוא כי כל רז הוא ביסוד, א"כ רזא דכורסייא יאמר על יסוד דנוק'. ואפשר לומר כי הכסא הוא הארה הנמשכת מתנה"י דנוק', ורזא דכורסייא הוא תנה"י דנוק' עצמה, אבל העיקר נ"ל שהוא יסוד דנוקבא דאיהו נטיל משיכו דזרע קודשא עילאה, שהוא יסוד דז"א הנכנס בתוכה ומזריע ע"י מה שהוא נוטל וממשיך השפע מיסוד אבא הנכנס בתוך ז"א, וזהו קודשא עילאה שהוא יסוד אבא הנק' קדש כמ"ש. וכ"ז הוא למעבד פירין ואיבין בהאי עלמא, וכד אסתליק בקלא דישראל, היינו שהוא עולה ע"י תפלותיהם של ישראל, אע"ג דלאו אינון זכאין עכ"ד קב"ה אמלי לה, שנעשית בסוד פרצוף מלאה בת י"ס, ואשקי לה משקיו דנחלא עמיקא, שהם סוד החסדים הנמשכים לה מיסוד או"א, סוד נחלא עמיקתא, ואשתלים מכל סטרין כמ"ש, כדין בא [יבא] ברנה מצד הבינה, מגו ההוא שלימו וברכאן וקדושין דאשתלימת, שהם הארון או"א שבהם משתלמת המלכות כמ"ש, בקדמיתא הלוך ילך ובכה על חוביהון דישראל, כמ"ש על פ' אלקים אל דמי לך וכו'. א"נ כמשז"ל שעולים נה"י דז"א עד נה"י דאו"א, בסוד תינוקות של בית רבן, שנים כרובים זהב (שמות כה, יח), וממשיכים משם מיתוק הדין בסוד הדמעות, וזהו הלוך ילך ובכה כמ"ש, נושא משך הזרע שהוא יסוד דז"א כד תב בא יבא ברנה, שהוא ממשיך סוד שפע הרנה שהיא הבינה, ומסיים הפסוק נושא אלומותיו. שהוא סוד שפע מכל הג' ראשונות החשובות כא'. ומסיים הזוהר הנז' ואומר בשעתא דבנה שלמה בי מקדשא דאשתלים עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה. שעלתה המלכות עד חכמת ז"א, ושניהם היו דוגמת מוסף שבת שעולים עד או"א, הנה אז ישראל ג"כ כולהו זכאין ואסתלקו בכמה דרגין עילאה, כדין אסתלק ביקרא, שהם סוד ג' ספירן דמתלבשין בבריאה, נתעלו באצי' בחדוון בכמה חדוון בכמה עילויין, שכל העולמות עלו גם הם ונתבסמו מדיניהם, וכדין שיר השירים כמ"ש, שהוא ק"ק והוא היכל ק"ק דבריאה שעלה למעלה באצי' בחדוון, אשר לשלמה שלימו בחדווא וכו'. כמו שמסיים בזוהר באופן כי ע"י מה שיעסקו ישראל בתורה ובתפלה, וכ"ש אם יצורף לזה תשובה הגונה, אז יראו אויבינו ויבושו, ואנחנו נשיר שיר חדש בשיר השירים עפ"י הדרך שפירשנו, וזה יהיה במהרה בימינו אמן.