רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/ח

ח'עריכה

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ (ירמיה ט, יח). וְכִי יֵשׁ עֵצִים בּוֹכִים וְיֵשׁ אֲבָנִים בּוֹכוֹת שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן, אֶלָּא מִמִּי שֶׁהוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּצִיּוֹן. אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ, אֵיךְ הֲוַות לָן מְבַזּוֹנִים. בּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ (ירמיה ט, יח). זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ (דברים יא, יב). וְכִי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ אֵלּוּ כָּתְלֵי בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.

דָּבָר אַחֵר: "בּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ" זוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר וּמֵחֵיק הָאָרֶץ (וְ)עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה (יחזקאל מג, יד). וְכִי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי.

דָּבָר אַחֵר: בּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ (איוב יא, ט). "וְכִי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ" - אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה.

אפשר דהוקשה לו מנין לו אל המקונן להפליג בתמרורו ולומר איכה ישבה בדד לומר שנסתלקה שכינה, ולזה הביא פסוק כי קול נהי נשמע מציון. והוקשה לו שהיל"ל כי קול נהי נשמע "בציון" או "מבני ציון" או "מאנשי", ולפיכך צריך לפרש 'מציון' ממש, ואם הכוונה על העיר בעצמה היל"ל אח"כ איך שודדתי, ובאמרו "איך שדדנו" מלשון רבים מורה על העצים ועל האבנים, ולזה הקשה וכי יש עצים בוכים ויש אבנים בוכות, כי אעפ"י שמצינו שהכתוב אומר: כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה (חבקוק ב, יא). הנה פירשו המקובלים ז"ל כי אין הכונה על האבנים בעצמם רק על אותם המגולגלים באבנים, בדומם בעצים בצומח וכיוצא אשר עליהם נאמר: ידמו כאבן (שמות טו, טז). וכן פירשו ג"כ על: ונדמה שם (ירמיה ח, יד). לשון דומם. וא"כ הוא יצדק לומר וכי יש אבנים בוכות, שאם הכונה על האבנים בעצמם אי אפשר, ואם נאמר על המגולגלים בתוכם מאי שנא 'מציון' משאר מקומות, אדרבה ביותר היה להם לצעוק ולבכות המגולגלים בשאר מקומות ובשאר אבנים שאין בהם קדושה כלל, יותר מאבני ציון הקדושות שאם יש מגולגלים בתוכם יקבלו איזה תיקון מצד הקדושה שבהם, ולפיכך חזר ואמר שאומר כי קול נהי נשמע מציון, שנראה כי גדלה הצעקה והנהי מצד היותה ציון וזה אי אפשר כמ"ש. גם אפשר לומר שהוקשה לו מלת קול שנראה דבר שאינו נרגש לעין, כמו שאמר הכתוב: ותמונה אינכם ראים זולתי קול (דברים ד, יב). והיל"ל "כי נהי נשמע מציון". ולפיכך פירש אלא ממי שמשרה שכינתו בציון. וידוקדק ג"כ אמרו "קול נהי", כי נה"י בגימטריא אדנ"י שהיא שכינה, וזה כי ידוע כי לא זזה שכינה מכותל מערבי[1]. והעזרה והלשכות וירושלים וציון בקדושתם הם עומדים, ומכל מקום גרמו העונות ונחרב הבית והב"ה מראה כבודו ע"י זדים ארורים, ודבר זה נחשב לגלות שכינה, ובהיותו משפיע דין ח"ו על ישראל יתואר בשם בכיה כמ"ש מהר"ם אלשיך זצ"ל ושאר מפרשים ג"כ, ומה גם כי צר לה עד מאד בהיותה מתלבשת בגבורות הקשות, ועל זה אמר הכתוב: "כי קול נהי נשמע" ממי שמשרה שכינתו בציון, ומפני שלפי האמת לפי דרך זה יקשה אומרו "איך שדדנו". שהיל"ל שודדתי כמשז"ל, ועוד שלא יצדק בשכינה לומר "שודדתי" יען לפי האמת בל ישלוט זר במעין חתום רק בשפע היוצא ממנה אשר ניתן לחצונים ח"ו, לזה תרגם ואמר איך הוות לן מבזונים. לשון בזוי. ואעפ"י שהכתוב אומר 'שודדנו' הכונה על השפע הניתן לחיצונים שיש בזה חלול שמו ית' ובזוי ג"כ וגם עמו ישראל. והוא ע"ד משז"ל[2]: על גאותן של ישראל שניטל מהם וניתן לא"ה. רב פפא על גאותה של מלאכי שרת וכו'. וזהו איך שודדנו שכינה וכנסת ישראל היינו ישראל עצמם, שניהם יחד "בשנו מאד כי עזבנו ארץ" - זו ארץ ישראל, שנאמר ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה (דברים יא, יב). "וכי השליכו משכנותינו" - אלו כתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות. אפשר לומר כפשוטו שעל יציאתם מארץ ישראל מקום הקדושה על זה בושנו מאד. ואפשר שהוא על דרך מ"ש בזוהר פ' שמות[3]: כד הוו בגלותא חשיבו דקב"ה לא יוקים לון לעלמין וכו'. ועיקר הבושה ג"כ הוא על דרך מאן דאכיל דלאו דיליה וכו'[4]. וישראל הם בגלות הם ניזונין על ידי השרים, ולא כאלה חלק יעקב ולכן בושנו מאד וכו'. "וכי השליכו משכנותינו" - אלו כתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות. דקדק באומרו "כתלי" לומר דווקא הכתלים השליכו, אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות עצמן בקדושתם הם עומדים.

אבל בדבר אחר דקדק אומרו "כי עזבנו" מעצמנו, ולכן פירש על ביטול תורה, וכיון שעברו על ביטול תורה אז אפילו בתי כנסיות ובתי מדרשות עצמם ונסתלקה הקדושה מהם, וז"ש אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. והנה לכל הפירושים שפירש המדרש יקשה, פתח בציון וסיים בארץ ישראל, ולפיכך פירש על חרבן בית המקדש, דציון וירושלים כחדא אזלי ובית המקדש כא' מהם. והנה כל זה גרמו העוונות שלא יכלה קדושת ארץ ישראל לסבול טומאת עונותיהם ולפיכך גלו, וז"ש כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה. לומר איך ה' ישבה בדד מישראל, ובדד גם כן מקדושת ב"ה וחרבן ב"כ וב"מ, והעולה מכל זה שהשכינה צועקת בקול מר על חלול ה' ועל ההיכל שנשרף וגלות ישראל ג"כ, כמ"ש כי קול נהי נשמע מציון. וכן אמרו ג"כ על פסוק קול ברמה נשמע (ירמיה לא, יד). וכן הוא בכל לילה ולילה, ואח"כ הב"ה נכנס בג"ע ומשתעשע עם נשמות הצדיקים, ואז הוא עת רצון והשכינה משוררת תמיד, וכמ"ש בס' הכונות על פסוק אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל (תהלים פג, ב). וא"כ הוא אעפ"י שישבה בדד וכו' וקול נהי נשמע מציון כנזכר, מתוך כעס רצון ומתוך בכיה שחוק[5], ומתוך קינה ונהי השכינה תבוא בשיר השירים לפניו ית', וע"י מה שהיא משוררת תמיד לפניו ית', זמירות יהיו לנו חקיו ית' לכרות הזלזלים במזמרות ולהכרית הקליפות, ויאבדו רשעים מפני אלקים:


  1. ^ שמו"ר ב, ב; שהש"ר ב, ד.
  2. ^ ילקוט שמעוני ירמיה, רמז רצ"ב.
  3. ^ זח"ב ב' ע"ב.
  4. ^ ירושלמי ערלה פ"א ה"ג, דף ו' ע"א.
  5. ^ ילקוט שמעוני מיכה ז, רמז תקנ"ח.