רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/ז
ז'
עריכה, (איכה ב׳:י׳): יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְמוּ זִקְנֵי
רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא פָּתַח: וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ (ישעיה ג, כו). אֲנִינָה מִבִּפְנִים וַאֲבִילָה מִבַּחוּץ. פְּתָחֶיהָ, חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְחֻרְבָּן שֵׁנִי. וְנִקָּתָה. נְקִיָּה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נְקִיָּה מִדִּבְרֵי נְבוּאָה, נְקִיָּה מִצַּדִּיקִים, נְקִיָּה מִמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, לְפִיכָךְ לָאָרֶץ תֵּשֵׁב. יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְמוּ זִקְנֵי וגו' (איכה ב, י).
יש להקשות שהרי ר' אבהו בשם ר"י בר חנינא כבר פתח לה פתחא בפ' נבואת יחזקאל, אוי עיר הדמים (יחזקאל כד, ו) כמ"ש למעלה, ומה הוקשה לו לעשות לה פתחא אחריתי, ונ"ל דהוקשה לו לפי שפי' למעלה, ולמה לא הועילה צדקת הצדיקים הן להחזירם בתשובה או להצילם מרעתם, ותירץ ואמר ואנו ואבלו וכו'. שהיו כמו האונן והאבל שאסור בד"ת, יען עליהם נאמר ולרשע אמר אלקים וכו' (תהלים נ, טז). וכיון שנתמלאה סאתם הרי הם בכלל רשעים גמורים אשר עליהם נאמר בזוהר חדש פ' לך לך[1]: שאסור להתפלל עליהם. וגם לזה כיון מרע"ה[2]: כשא"ל הב"ה ארך אפים אף לרשעים, אמר מרע"ה רשעים יאבדו, ע"ד שא"ל הב"ה וכו'. וזהו "ואנו ואבלו" בין בחרבן ראשון בין בחרבן שני, כ"ז אפשר לומר לפי פשוטו לפי הבנת כללות המדרש.
אבל להתיך מלות המדרש ולבאר יותר היאך הפתיחה הזאת היא תירוץ לפתיחה של מעלה, צריך להקדים כי ע"י העונות ובפרט עון ש"ד גורם פגם בנוקבא דז"א, וגם גורם שיסתלקו החסדי' דאימא מז"א כמו שנראה מדרושי פסח, והוא סוד שופך דם האדם. שמסתלקת א' של אהי"ה המתלבשת בשם מ"ה ונשאר דם, והם ב' דמים, כמ"ש על פ' שופך דם האדם וכו' (בראשית ט, ו). והעולה מזה כי העונות פוגמים באי' ובנוק', וזהו "ואנו ואבלו פתחיה", אנינה מבפנים שהיא אי' ובפרט בא' של אהי"ה כנזכר הנכנסת בז"א, שזהו "אנינה מבפנים" שמסתלקת כנזכר. ומלבד זה כבר הבאנו למעלה מ"ש הרמ"ק זלה"ה[3] בענין בתי גוואי ובתי בראי, כי עיקר התעוררות הדין הוא מצד הבינה בתי גוואי, ובתי בראי שהוא בבתי דינים תחתוני' שהוא במלכות ובעולמות שתחתיה הדין נחלש, ובימי החרבן אפי' מלאכי שלו' בכו, שהיה בהם התעוררות והתגברות הדין, וכמו שמביא ראיה מפ' ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וכו' (ישעיה כב, יב) עכ"ל בקצור. ולקמן בפתיחות הבאות נאריך עוד מזה בעה"ו. והנה זהו שאמר עתה ואנו ואבלו וכו'. כי בין מבפנים שהוא בבינה, ובין מבחוץ במלכות היתה התעוררות הדין, האי כדאיתיה והאי כדאיתיה, וזהו אנינה מבפנים שהיא בבינה, ואבלה מבחות שהוא במלכות. וזהו ג"כ "פתחיה" חרבן ראשון וחרבן שני, וידוע כי חרבן בית ראשון הוא הסתלקות אור הבינה, וחרבן בית שני הוא הסתלקות אור המלכות, גם לא היה שם זכות המועיל, וז"ש "ונקתה" נקיה מד"ת וכו'. כי הוקשה כי מלת 'ונקתה' הוא טעם לסתור מ"ש ואנו ואבלו פתחיה, לפיכך פי' נקיה מד"ת, ולפיכך לא היה כח להמשיך מיסוד אבא המתלבש בתוך ז"א שהוא סוד התורה, באופן כי על כל פשעים לא כסתה אהבה של תורה. נקיה מדברי נבואה שלא שמעו בקול הנביאים, באופן שגם נצח והוד שמשם הנבואה באה לא יוכלו להגין ולהציל מן הפורענות, וכן ג"כ נקיה מן הצדיקים, ובזה יסוד דז"א לא נכנס במלכות למתק דיניה, וכן ג"כ נקיה ממ"ט. ופגמו במלכות שהמצות ומ"ט תלויים בה, לפיכך לארץ תשב. ארץ עיפתה כמו אופל (איוב י, כב). מקום הקליפות והחצונים, וז"ש איכה ישבה בדד. מל' בגדי בדדין, בגדים צואים ולבוש החצונים, וכמ"ש למעלה בשם מהר"א גלאנטי. והנה כנגד זה מלבד מ"ש הרבה פעמים שיר השירים מל' שיראין, אפשר ג"כ לומר ע"ד משז"ל[4]: כל הכתובים קדש ושיר השירים ק"ק. ואפשר לומר כי כל הכתובים אעפ"י שיש בהם סודות גדולים, וסוד לסוד, ונסתר לנסתר, מ"מ הלבוש החצון כפי פשוטו אפשר לפרשם כפשוטם, והרוצה להכחיש הסוד מה שאינו הגם כי לא טוב עשה מ"מ יכול להכחיש באמרו שאין לו עסק בנסתרות, אבל שיר השירים קדושתו כ"כ גדולה עד שאפילו הלבוש החיצון לפי פשוטו הרי הוא אומר דרשני, וכמ"ש רש"י ז"ל (שיר השירים א, א) שכולו קבלת עול מלכותו ויראת שמים עכ"ל. וא"כ הוא אעפ"י ש"אנו" מבפנים ו"אבלו" מבחוץ, מ"מ ע"י שיר השירים שהוא קדש מבחוץ וקדשים מבפנים יתוקן הכל, וישמחו ישראל בעושם בני ציון יגילו במלכם אכי"ר.
- ^ זהר חדש מדרש הנעלם פ' לך לך (דף ל"א ע"ב): דאמר רבי יהושע בן לוי זמנא חדא חזי הוית וערעית סמוך לתרעא דגיהנם, ושמעית קל חייביא דהוו טרידין בגיהנם בדינא רבא דדיינין לחייביא בעלמא דאתי, והוו אמרין פותקנא סייפנא, שמענא ולא אוריכנא אודננא, ווי לן מילתא דצדיקיא לא עבדנא. בכינא, שמעית ההוא קלא דאמר בר ליואי בר ליואי, סק סיקתך וסתים פומך, לית לך רשותא לצלאה עלוהי (נ"א עלייהו), ואת וחברייא כתיב בכו ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם (מלאכי ג).
- ^ סנהדרין קי"א ע"א.
- ^ פרדס רמונים ח, יב.
- ^ תנחומא פ' תצוה אות ה'.