רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/ד

ד'עריכה

רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח: לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלוֹז (ירמיה טו, יז). אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַב"ה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מִיָּמַי לֹא נִכְנַסְתִּי בְּבָתֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת וּבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת שֶׁל אוּמוֹת הָעוֹלָם וְשָׂחַקְתִּי עִמָּהֶם וָאֶעְלֹז. מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי, נָגְעָה בִּי יָדוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וְלֹא יָשַׁבְתִּי בָּדָד, נָגְעָה בִּי יָדוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב וְלֹא יָשַׁבְתִּי בָּדָד, וְכֵיוָן שֶׁנָגְעָה בִּי יָדְךָ - בָּדָד יָשַׁבְתִּי. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

אפשר דהוקשה לו אמרו איכה ישבה וכו'. ולמה ישבה בדד, והלא מטבע האדם כאשר יארע לו דבר מן המאורעות ילך לו להשתעשע ולגור באשר ימצא בני אדם ישיחו זה עם זה, כדי לפכורי פחדיה ולהסיר דאגת לבו, וא"כ הוא למה ישבה בדד, ולזה הביא פ' לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז. ודקדק שהיל"ל לא עלזתי בסוד משחקים. והשיב אמרה כנסת ישראל וכו'. כי אפילו אם היתה הולכת לא היתה שמחה, והטעם נראה לי דאפשר לומר אעפ"י שאמרו (ע"ז יח:) הולכין לאצטדנין (פירש הערוך: מושב ששוחקין לפני המלכים, שמביאים בהמות מלומדים למלחמה, כגון: אריות ונמרים ונחשים ושורים, ומשסים זה על זה להלחם אלו עם אלו, וכולם עם אדם ואדם עם כולם), מפני שצווח ומציל. מכל מקום לא שמחתי עמהם. והטעם כי כל המאורעות הבאות על האדם אשר יאמר עליהם מקרה הוא היה לו, בהם יצדק להשיחה מדעתו, אמנם כיון שהכירה כנסת ישראל כי זאת הרעה מאת ה' היא, אין לה תקנה כי אם להתמרר בבכי ולשוב עד ה', ולהיות כי הדבר הזה מסור ללב ואין מי שיכיר אלא אדון הכל, לכן אמר המדרש: אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה דוקא, כי לפניו נגלו כל תעלומות רבון העולמי', כי להיותו אדון העולם ומידו הכל, ואין אדם נוקף אצבעו וכו' (חולין ז:). וגם להיותו רבון העולמי' בשני עולמים עולם הזה ועולם הבא, ולכן מפני ידך וכו'. ומפני זה לא נכנסתי בבתי תאיטראות ובבתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עמהם ואעלוז, ואמר אח"כ מפני ידך וכו'. נגעה בי ידו של פרעה וכו', נגעה בי ידו של סנחריב וכו'. אפשר שהזכיר שנים אלו מפני שמצינו בהם לשון יד, בפרעה נאמר: ולא ביד חזקה (שמות ג, יט). כמ"ש רש"י ז"ל, ולא בשביל שידו חזקה. ולכן כנגד זה נאמר: ושלחתי את ידי וכו' (שם כ). ולבסוף וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד, לא). וכן סנחריב: ותמצא כקן ידי וכו' (ישעיה י, יד). והנה כוונת כל אלו היתה להכניס את ישראל תחת יד הקליפה, וכמ"ש בענין פרעה (שמות א, יא): ויבן ערי מסכנות לפרעה את פי"תום. "פי תהום". וכן סנחריב בלבל את העולם (יומא נד.), כמ"ש הרמ"ע מפאנו זצ"ל שהיתה כונתו כדי להביא את ישראל במקום הקליפה, והביא את הכותיים בשומרון כדי להכניס הקליפות בקדושה, והנה נגיעת היד ג"כ הוא רמז אל היסורין, וכמ"ש על שלח [נא] ידך וגע אל עצמו ואל בשרו (איוב ב, ה). וא"כ אעפ"י שנגעה בי ידו של פרעה ושל סנחריב, מכל מקום לא סלקו השכינה ממני, ואדרבה במצרים ירדה שכינה למצרים, ומלבד זה הנה היו שם י"ב שבטים, וגם שם היו החיילות והמלאכים של מעלה מסייעים את ישראל, וכמ"ש בזוהר פ' שמות על פ' איש וביתו באו (שמות א, א). וכמ"ש ג"כ מהר"ש אלקבץ בס' ברית הלוי על פ' כי גרים הייתם (שמות כב, כ). שהיו המלאכים מתלבשים בתוך בני ישראל עכ"ל. באופן שלא ישבתי בדד, וכן כאשר נגעה ידו של סנחריב לא ישבתי בדד, שהרי אמרו ז"ל (שהש"ר פ' א') שחורה אני: בעשרת השבטים, ונאוה אני: בשבט יהודה ובנימין. וסוף דבר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מ"ב יט, לה). אך כאשר נגעה ידו של הב"ה וממרום שלח אש בעצמותי, וכמ"ש ג"כ (סנהדרין צו:): גבה היכלא ודרכו בו מן השמים, וכמ"ש ג"כ קחי רחים וכו' (ישעיה מז, ב). אז מפני ידך בדד ישבתי, ונסתלקה שכינה בעו"ה, גם שאר כל החיילות, ונסתלקו כמ"ש: חלל ממלכה ושריה (איכה ב, ב). וכן: כל רעיה בגדו בה (איכה א, ב). אלו מיכאל וגבריאל שהציתו את האש בב"ה, ובזה ישבתי בדד, וכל שכן בחרבן בית שני נאמר: והתעותו אנשי החיל (קהלת יב, ג). שהם נשמות השבטים וענין עשרה הרוגי מלוכה, בגין דשכינתא לא הות תמן, וכמ"ש בזוהר איכה, ואין לך בדד יותר מזה, ועתה על ידי שיר השירים יחזור כל דבר לקדמותו ויתחברו ישראל עם המלאכים, וכמ"ש בזוהר פ' שמות על שיר השירים, האריך הרבה ובסוף כתיב (זח"ב י"ט ע"א) וז"ל: אר"י למה נקראת שיר השירים של מטה לויים, על שנלוים ונחברים למעלה כא', והשומע נלוה ונדבק נפשו למעלה עכ"ל. הנה שעל ידי שיר השירים נדבק נפש האדם למעלה עם מלאכי השרת ועם המשוררים למעלה, וגם על ידי זה נפש האדם תצא מן הקליפות ותדבק בשכינתו ית', תגלה ותראה מלכותו עלינו אכי"ר.