רמב"ן על במדבר כא
<< · רמב"ן על במדבר · כא · >>
פסוק א (כל הפסוק)
"וישמע הכנעני" - מצינו בכיבושי יהושע (יהושע יב יד) מלך ערד אחד ועוד כתיב במסעות (להלן לג מ) והוא יושב בנגב בארץ כנען והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם מעבר לירדן מזרחה כמו שאמר (להלן לד ב) ארץ כנען לגבולותיה ועוד כי היה ראוי שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל והכתוב יספר בכל מקום כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה ותשעת המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען ואולי נאמר כי החרימו ישראל את ארצם ולא ישבו בה כלל ואינו נכון וכן רש"י מפרש והחרמתי את עריהם (פסוק ב) שהקדיש שללם לגבוה והנכון בעיני כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם וזה טעם "וישמע" ולכך ספר הכתוב "והוא יושב בנגב בארץ כנען" כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל ונדרו ישראל נדר לה' שאם יתן אותו בידם שיחרימו כל אשר להם לה' וספר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונדרו נדר לה' ושלמו אותו כי הרגו אותם עתה בימי משה כמו שצוה (ויקרא כז כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת ונתנו כל שללם לאוצר בית ה' והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה והוא מה שנאמר בספר שופטים (א טז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד ושם כתוב (פסוק יז) וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה ושם נשלם הנדר הזה אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן וזה כענין הפרשה שאמרה ברדת המן (שמות טז לד לה) ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח (יהושע ה יב) וכן אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו' (להלן לד יז) נבואה שיהיו חיים וקיימים כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה גם נכון הוא לומר שהחרימו ישראל עתה בימי משה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב וקראו שם מקום המלחמה חרמה ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם ובני יהודה בבאם בעריהם החרימו אותם גם כן וקראו שם הערים חרמה כי השלימו את נדרם אשר נדרו אבותם " והחרמתי את עריהם " ולכך אמר כאן ויקרא שם המקום חרמה ושם כתוב ויקרא את שם העיר חרמה שם כל עיר שהיתה ממלך ערד כי השלימו נדרם והיה שללם מחרמי גבוה והנה כל הנזכר כאן היה בבת אחת זולתי שהזכיר " ואת עריהם " שהיה לעתיד בבואם בעריהם ולכך אמר והחרמתי את עריהם ולא אמר אתהם ואת עריהם כי הזכיר הנדר העתיד כי הם במלחמה ימותו ושם יתמו ולשון הכתוב נאות למה שפירשנו שהיה ראוי לומר ויתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם ויקראו שם המקום חרמה אבל חסר הכנויין לרמוז שנתן הכנעני ביד מי שנתנו מישראל מהם עתה ומהם לעתיד כי השם שמע את תפלתם והם קיימו את נדרם וטעם כי בא ישראל דרך האתרים על דעת אונקלוס כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב וחזרו להם הרגישו בהם יושבי הארץ ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב בנגב ובא בדרך שהלכו הם עד הגיעו למחנה ישראל ויפה פירש ורבותינו אמרו (ר"ה ג) מה שמועה שמע כי הוקשה להם הכתוב בפרשת המסעים (להלן לג מ) וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל שלא הזכיר שם המלחמה ולא שום דבר על כן אמרו שהשמועה היתה במיתת אהרן הנזכרת שם יזכיר כי שמעו אויבי ישראל במיתת הצדיק ונתעוררו בה להלחם עמהם וכן אמרו (במדבר רבה יט יא) שהכנעני הזה הוא עמלק ולא כבש ארצם ולא חלק אותה אבל החרים עריהם
"וישב ממנו שבי" - אינה אלא שפחה אחת לשון רש"י מדברי רבותינו נתעוררו החכמים בזה מפני דעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם כגון במלחמת עמלק הראשונה מפני שאמרו היש ה' בקרבנו (שמות יז ז) ובשניה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה (לעיל יד מא-מה) אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה ולפיכך פירשו הכתוב הזה וישב ממנו השבי שהיה בידו והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם כלשון בכור השבי (שמות יב כט) שהוא בכור השפחה כי לא אמר וישב ממנו אנשים או נשים וטף ועל דרך הפשט ענין הכתוב כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם אבל שבה מהם מעטים וכאשר נתן השם אותו בידם השיבו את הכל ולא נפקד מהם איש והזכיר הכתוב הזה להודיע כי מפני שראו ישראל מתחלה כי גבר הכנעני נדרו הנדר הזה להחרים כל שללם לה' וישמע השם בקולם ויתכן שנאמר עוד כי קצף השם על הכנעני הזה בעבור שבא מארץ מרחקים להלחם בישראל ולא ירא אלהים ורצה שיהיה לחרם על כן הגביר אותו מתחלה כדי שידרו להחרימו לה'פסוק ט (כל הפסוק)
פסוק יג (כל הפסוק)
פסוק יד (כל הפסוק)
ודרך הפשט ב"ספר מלחמות ה'", שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות, והניצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה', כי לו המה באמת.
והנה, גבורת סיחון במואב היתה נפלאת בעיניהם, וכתבוה בספר. ואמרו בה מליצות:
- "את והב בסופה" - וגו' ונשאו בה משל (להלן פסוק כז) "בואו חשבון" וגו', ושם עיר אחת מן הערים שהיו למואב וָהֵב.
- "ואשד הנחלים" - מדרון הנחל, שהנחלים נגרים ונמשכים מן אשדות הפסגה (דברים ג יז), וכן ההר והנגב והשפלה והאשדות (יהושע י מ).
- "בסופה" - מן בסופה ובשערה (נחום א ג).
והנה, כאשר לכד סיחון ערי מואב, כתבו המושלים בספר שקראו "מלחמות ה'": "את והב בסופה", או שכתבו "נלחם ה' את והב בסופה ואת הנחלים אשר לארנון ושפך הנחלים אשר נטה למושב ער ונשען האשד לגבול מואב, הכל השמיד ה' בסופה ובסערה, כי בא עליהם סיחון פתאום, פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה". וכן אמרו (להלן פסוק כח) "כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וגו'".
והנה, הכתוב מביא ראיה מספר המלחמות כי ארנון הוא גבול מואב ואסור לישראל, והנחלים וכל האשדות עד ארנון מותרין להם, כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל, ונשאר ארנון למואב והוא יגבול בו, כדכתיב (דברים ג טז) ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול;
וכן אמר יפתח (שופטים יא יח) ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב, כי ארנון גבול מואב.פסוק טו (כל הפסוק)
פסוק טז (כל הפסוק)
פסוק יח (כל הפסוק)
פסוק כא (כל הפסוק)
פסוק כב (כל הפסוק)
פסוק כו (כל הפסוק)
"כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי היא" - כלומר עתה כאשר נלחמו בו ישראל עירו של סיחון מלך האמורי היתה, כלומר עיר מושב המלך, כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך, או "הראשון" קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא, ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון.
וחשבון בתחלת גבול הכבוש, על כן תחשב לאמורי, ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה.
והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו "באו חשבון" וגו', כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב - לכד תחלה עיר חשבון, ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות. וזה טעם "אשר יושב בחשבון" (להלן פסוק לד). וכן נאמר בספר יהושע (יג י): "סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון". והיו המושלים אומרים לאמורי "באו חשבון ותשבו בה, תבנה ותכונן אחרי חורבנה עיר סיחון אשר המלך עליה". ואחר שישב סיחון בחשבון אסף שם את חילו, וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל, על כן אמרו המושלים "כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אשר יושב בה, ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון", שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ. ו"בעלי הבמות" כענין (יחזקאל לו ב): "ובמות עולם למורשה".
ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק, כמו שנאמר ביהושע (יג כד כה) "ויתן משה למטה גד וגו' יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער", והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח, כמו שאמר (שופטים יא יג): "כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק ועד הירדן".פסוק כז (כל הפסוק)
פסוק כח (כל הפסוק)
פסוק כט (כל הפסוק)
וטעם "אוי לך מואב אבדת עם כמוש" - כי היה עם מואב עובד לכמוש אלוהו, בונה במות ובטוח בו יותר מכל עם, ובעת צרתו אמר לו "קומה והושיענו".
וכן הכתוב מזכיר בהם בכל מקום, כמו שכתוב (ישעיהו טז יב): "והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל", ונאמר (ירמיהו מח ז): "ויצא כמוש בגולה כהניו ושריו יחדו"... (ירמיהו מח לה): "והשבתי למואב נאם ה' מעלה במה ומקטיר לאלהיו".
ולכך יאמרו המושלים דרך לעג, כי כמוש "נתן בניו פליטם", כלומר בורחים ונסים מפני חרב, "ובנתיו בשבית", כי המאמינים בו יקראו בניו ובנותיו כאשר יקראו עמו, וכן (מלאכי ב יא): "בת אל נכר" (ולא כדברי רש"י, שפירש "נתן הנותן בניו פלטים מחרב").
והיה כמוש נעבד גם לבני עמון, כמו שאמר יפתח (שופטים יא כד): "את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש" והיה להם עוד בארצם (מלכים א יא ה): "מלכום שקוץ עמונים"; או הזכיר יפתח לעמון כמוש בעבור מה שתפשו ישראל ממואב כאשר הזכיר להם (שופטים יא כה): "בלק מלך מואב", לומר שלא הציל כמוש אלהיהם ולא בלק מלכם את ארצם מיד ישראל.
והגון הוא מאד שנאמר כדברי רבותינו (במדבר רבה יט ח), כי "המושלים" - בלעם וכיוצא בו מן הקוסמים, שהיו נושאים משל בעתידות.פסוק לד (כל הפסוק)
"אל תירא אותו" - כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר בו (בראשית יד יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים לשון רש"י מדברי רבותינו (במדב"ר יט יט) נתעוררו גם בזה מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר כי עמו ה' אלהינו וכל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו והוא המזהיר את ישראל אל תיראו ואל תערצו מפניהם (דברים לא ו) והוא המאשים אותם ביראתם כענין שנאמר במרגלים (שם א כט ל) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם הוא ילחם לכם אבל נתירא משה מפני הזכות שידע לו ועל דרך הפשט לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון ועוג כאשר פירשתי (לעיל פסוק כא כב) והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה וילחם בם על כרחם אז הודיעו השם ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש (דברים ב לא) כי מכאן התחיל בכבוש שבעה עממים אבל עוג אסף כל חילו אדרעי והיא עיר בקצה גבולו והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו והשם אמר לו אל תירא אותו ולך אצלו והתגר בו מלחמה כי בידך נתתי אותו ובמדבר סיני רבה (יט לב) ראיתי למה נתירא אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה וכולה אגדה וכך היא יראת כל הצדיקים וכן ביהושע (ח א)
<< · רמב"ן על במדבר · כא · >>