רמב"ם על עדויות ג
עדיות פרק ג
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה עדיות ג רמבם
לפי שלמדנו שרבי דוסא אין מצטרף לפי דעתו חצי שיעור להשלים בו שיעור טומאה, בטומאת מגע ובטומאת משא בין במת בין בנבילה, ועוד יתבאר לך בהרבה מקומות ממסכת אהלות כי כשיאהיל האדם הוא עצמו על המת, או על מה שיטמא מן המת באוהל, שהוא טמא.
וכשיהיה האדם בבית שיש בו חצי זית מן המת, ויוציא אבר מאבריו חוץ לבית ויגע בחצי זית אחר, או יגע בחצי זית בקצת גופו, שהוא טמא לדעת חכמים. יראה מזה שנוגע ומאהיל כפי סברתם שווה, וכי אלה השני מינין משם אחד הם.
אחר כן אמר אבל הנוגע בכחצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, טהור - וזה יורה כי נוגע ומאהיל אינם משם אחד.
וכבר ביאר התלמוד פירוש זה המחלוקת כפי פשוטו ואמר, שנוגע ומאהיל שני שמות, כמו שנתבאר בכאן באמרו "אבל הנוגע בחצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, טהור".
ואולם אמרו בתחילה ובמת הנוגע בכחצי זית, ומאהיל על כחצי זית הוא כמו שאבאר, והוא שתהיה תיבה על דרך משל על גבה חצי זית מן המת, ותיבה שניה על גבי הראשונה, ובין זו לזו פחות מטפח, והוא מאהיל על אותו חצי זית אחר, וכי יגע חצי זית אחר מן המת באותה תיבה העליונה הנה היא נטמאת, לפי שיצטרף החצי זית שנגע בה לחצי זית שהאהילה עליו וכאילו נגע בה זית מן המת. ואמנם נתחייב דין זה לפי שהיא גבוהה מאותו חצי זית פחות מטפח שהוא פחות משיעור אוהל, כמו שיתבאר במקומות ממסכת אהלות. אבל אילו היה בין השתי תיבות טפח או יותר לא היתה נטמאת התיבה, ואפילו לדעת חכמים, לפי שנוגע ומאהיל שני שמות, וזה פירוש אמרם בטומאה רצוצה "בין שני מגדלין עסקינן, ואין ביניהן פותח טפח". [וכן] כשנגע חצי זית בתיבה התחתונה, ויהיה חצי זית בקרקע התיבה העליונה בעניין שיאהיל החצי על התיבה התחתונה, וביניהן פחות מטפח, הן גם כן מתטמאת על הדרך שזכרנו, לפי שנחשוב הכל נגיעה לקרבת החצי זית אחר התחתונה ואין ביניהן טפח הוא מן הדבר אשר הוא האהיל בו הוא האהיל עליו.
אבל מאהיל באוהל שלם ונוגע אינו מצטרף לדעת חכמים, כמו שהמשיל באמרו "אבל הנוגע בכחצי זית" וכו'. ורבי מאיר חולק ואומר, חכמים גם כן סוברין שאוהל ונוגע מצטרפין.
ואין הלכה כרבי מאיר.
והעולה בידינו מזה, שנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית טהור, אלא אם כן אין בינו ובינו טפח שחכמים מטמאים.
וכן אם היה החצי הוא המאהיל, ובינו ובין הדבר שהוא מאהיל עליו פחות מטפח, רבי דוסא מטהר לפי שהוא אצלו נוגע ומאהיל. וחכמים מטמאין, לפי שהוא אצלם כמו שנגע בשני חצאי זיתים, כיון שאין בינו ובין חצי זית אחר ריחוק אויר האוהל שהוא אינו פחות מטפח.
ואין הלכה כרבי דוסא בן הרכינס בכל.
ועוד יתבאר פירוש הלכה זו בפרק שלישי מאהלות:
אוכל פרוד - הוא כשאוכלים טמאים נפרדים החלקים הם צבורים במקום אחד. כגון אגוזים או פסתקי או אסתרובלין כשנטמאו והיו עשויין ערימה, ובאותה ערימה כביצה שהוא שיעור טומאת אוכלין, רוצה לומר שזה השיעור מן אוכלין טמאין מטמא זולתו. רבי דוסא אומר, הואיל והם פרודין, ואפילו בזמן שהגוף האחד מהם כביצה, אינן מצטרפות לכביצה ולא יטמאו אוכלין אחרים כשנגעו בהן.
ואסימון - כסף שאינו מצויר ואינו עשוי מטבע. והעיקר אצלנו שפירות מעשר אינן נפדין אלא בכסף מצויר, אמר רחמנא "וצרת הכסף בידך"(דברים יד, כה), ואמרו ז"ל דבר שעליו צורה.
ועוד בידים כשנטמאו בדברים שמטמאין את הידים בלבד וישאר הגוף טהור, כגון שיגע בידו אוכלין טמאין או משקין טמאין, הנה הוא יטבול ידיו במים ויטהרו ידיו כמו שיתבאר במסכת ידים, וכבר זכרנו מזה קצת במסכת חגיגה, ומותר לו להשתמש בקדשים כולן זולתי בפרה אדומה והיא הנקראת חטאת בהחלט, כדאמר רחמנא "חטאת היא"(במדבר יט, ט), כי כשנטמאו ידיו נטמא כל גופו וחייב לטהר. וכבר נתבאר זה בחגיגה, ועוד יתבאר היטב בעיקריו בפרק עשירי ממסכת פרה.
ורבי דוסא אומר, שהוא גם כן יטביל ידיו לחטאת ולא יטמא כל גופו.
ואין הלכה כרבי דוסא בכולם ממה שזכר:
מעי האבטיח - הזרע והרוטב שבתוכו.
וקניבת ירק - הקצוות שחותכים ומשליכים מן הירק, כשמחתכין אותו לבשל.
ואמרו מנה מנה ופרס - שיגוז מכל אחת מאה וחמישים דינרין, שהן שבעה ושלשים סלע וחצי.
ומה שאמרו חכמים ז"ל כל שהן - הוא שיגוז מן החמש רחלות ששים סלעים, ובלבד שיהא החומש שנים עשר סלעים מכל אחת. ועוד יתבאר זה בפרק שנים עשר ממסכת חולין.
ואין הלכה כרבי דוסא בשום דבר מזה:
חוצלות - המחצלות הנעשות מן הגמי וכיוצא בו. והיו עשויות מלאכה עבה, והיתה להם שפה סביב, כמו שנבאר בגמרא סוכה.
רבי דוסא אומר שהן נטמאות במת בלבד ואינן נטמאות במשכב הזב, לפי שאינן ראויות לשבת עליהן. וחכמים אומרים שהן ראויות למשכב, ולפיכך מתטמאות במדרס הזב גם כן, וחוזרים משכב.
וקליעות - הן חוטין מעשה עבות. וכן אמרו בתלמוד שכן עני קולע שלושה חוטין לתלות בצואר בתו הקטנה.
ורבי דוסא אומר, שאותה קליעה אינה כאריגה, ולא יהיו אותן חוטין כבגדים ולא יטמא, מלבד אותה קליעה שמכניסין במכנסיים בלבד כלומר האבנט, "פתיגיל" מלה מורכבת מן פתיל גיל.
וחכמים מטמאין אותן כולן, מלבד הקליעה שעושין מוכרי הצמר לקשור בה אגודות הצמר, לפי שזו אינה מכלל הכלים אבל היא במקום חבל או מיתר.
ואין הלכה כרבי דוסא:
הקלע - הוא כלי שזורקים בו האבנים. והוא לשון המקרא "יקלענה בתוך כף הקלע"(שמואל א כה, כט), וממנו נגזר קולע באבן.
וצורתו ידוע ומפורסם, ובשתי קצותיו שני יתרין ארוכין, אחד מהן בקצתו לול תכנס בו האצבע והוא הנקרא בית אצבע, והקצה האחר הוא שאוחזין ביד כשזורקין האבן, וכשמסבב הקלע באויר ורוצה להשליך האבן יתיר אותו מידו, וישמע ממנו צליל כמו שמכים בשוטים, ולפיכך נקראת פקיע, ההכאה בשוט, כמו שנתבאר בשקלים (פרק ה) באמרו "בן בבי על הפקיע". והמקום מן הקלע שמשימים בו האבן היא בית קבול שלה.
ואין הלכה כרבי דוסא:
כשאמרה נשביתי וטהורה אני - נאמנת על העיקר שבידינו הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ומה שחייב שתפסל כשנשבית, בשביל הגוי שבא עליה ועשאה זונה, כמו שבארנו בקידושין בפרק אחרון.
ואין הלכה כרבי דוסא:
הספק הראשון, שיהיה המצורע ראשון עומד תחת צל ויעבור איש טהור משם, ויסתפק אם נכנס תחת אוהל מן המצורע ונתטמא כמו שנתבאר בפרק שלושה עשר מנגעים, או לא נכנס עמו באוהל.
והספק השני שיהיה האיש הטהור תחת צל ויעבור המצורע תחת אותו הצל, ונסתפק אם עמד המצורע כשנכנס עמו תחת האוהל ונטמא, או לא עמד ולא טימא אותו, כמו שנתבאר באותו פרק מנגעים שכשיהיה הטמא עובר לא יטמא אלא אם עמד. ועל עניין זה אמר בסוף המשנה ספק האהיל ספק לא האהיל.
והספק השלישי שיהיה דבר טמא ברשות היחיד, ודבר טהור ברשות הרבים.
והספק הרביעי שיהיה העניין בהפך, כלומר הטמא ברשות הרבים וטהור ברשות היחיד, ונגע באחד מן השני דברים או הסיטו, ולא ידע אם בדבר טמא נגע או הסיט, או בדבר הטהור. רבי יהושע אומר, הואיל ואירע שיתוף עם רשות היחיד טמא, ומן העיקרים המוסכמים עליהם שספק טומאה ברשות היחיד טמא, הוא טמא. וחכמים אומרים, כיון שנשתתף בספק ברשות הרבים, וספק טומאה ברשות הרבים טהור, הוא טהור.
והלכה כחכמים בכל.
ועוד יתבאר הלכה זו ופירושה גם כן בפרק ששי ממסכת טהרות:
מסמר שלחני - השלחני יש לו מסמר בתיבתו, שתולה בו המאזנים שלו.
וגריס - הם פולים טחונים.
וגרוסות - הם שמוכרין הפול הטחון. והתיבה ששמין בה אותן הפולים אינו מתוקן המלאכה, והיה תבניתו אצלם בספק עד שחולקין בו אם הוא בתבנית הכלים או לא.
ואבן השעות - אבן רחבה וחלקה קבועה בקרקע, ומעגלין בה עגול, ובמוצק אותו עגול מסמר עומד על זויות עומדות, והוא נעשה על הרוב פחות מרובע האלכסון באורך, ורושמין באותו עגול קוים ישרים כדרך מלאכות הכלים, וכתוב על כל קו מהם שם השעה שנעשית בשביל אותו הקו, וכל שעה שיפול צל ראשו של אותו המסמר על קו מאותן הקוים, נודע כמה שעות עברו מן היום. ושם כלי זה מפורסם אצל האצטגנינין בלשון ערבי "אל בנאטה".
ואין הלכה כרבי צדוק.
ועוד יתבאר זה בפרק שנים עשר מכלים:
טני - הוא כלי מכיל חצי סאה ברזל או מנחשת, ויניחו אותו בעלי בתים לבשל בם הדברים הניגרים, והרופאים ישימו בהם הרטיות.
ומגרדות - שם לכלים עושין להתגרד בהם מברזל או מנחושת, תולין אותן במרחצאות, וכל הנכנס לרחוץ נוטל אחד מהן לגרוד בה רגליו. ויש לה שלשלת קטנה שהיא תלויה בה, ובאותו התלוי נפלה המחלוקת אם הוא מכלי מתכות ומקבל טומאה או לא.
וגלמי כלי מתכות - כלי המתכות שיש לה תבנית הכלי ואין מלאכתה מתוקנת כל צרכה, כגון שאירע לה שאינה שווה ומיושרת, או שאינה גרורה, או שאינה לטושה וכיוצא בזה, כמו שנבאר ונפרש בתכלית הביאור בפרק אחד עשר מכלים.
וטבלא - לוח.
ואין הלכה כרבן גמליאל.
ועוד תבוא משנה זו בפירוש בפרק שנים עשר מכלים:
בית שמאי אומרים, אין אופין מיום טוב לשבת אלא אם כן עירב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל, ואין טומנין את החמין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב.
ובית הלל אינן מחייבין זולתי עירובי תבשילין בלבד, וכן הוא מותר לו לאפות ולבשל ולהחם חמין.
ורבן גמליאל אומר כדעת בית שמאי, כי אסור להחם חמין ביום טוב ולהטמין אותן כדי שיהנה מהן בשבת, אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב כעין עירובי תבשילין.
והמנורה הנזכרת בכאן, היא מתפרקת פרקים פרקים. בית שמאי אוסרין להרכיב אותן ולחבר אותן חתיכות, לפי שנראה כבונה ביום טוב. ובית הלל אומרים, אין בנין בכלים.
ופירוש זוקפין - שמציבין ומעמידין תבניתה תרגום "וגם נצבה"(בראשית לז, ז) "אף אזדקפת".
וגריצין - עשויה ככרים עבים.
ורקיק - פת עשויה ככרים דקין. ואין הכוונה לא שיהיה הככר גדול ולא קטן, אבל הכוונה רוב הבצק ומיעוטו. שבית שמאי אוסרין שילוש אדם לישה גדולה ביום טוב. ובית הלל מתירין זה, זולתי בפסח בלבד, כי זה לדברי הכל אין לשין אלא שיעור חלה. וכבר פירשתי שיעור חלה בראש מסכת זו.
וחרי - מין מן הפת גדול הגוף, כמו "והנה שלשה סלי חרי על ראשי"(בראשית מ, טז).
ואין הלכה כרבן גמליאל בכל:
מכבדין בין המטות - ואף על פי שהקרקע עפר.
ומניחין את המוגמר - שורפין את הקטורת להריח בה. אבל לגמר את הכלים והבגדים לדברי הכל אסור.
וגדי מקולס - הוא שיהיה צלי ראשו על כרעיו ועל קרבו, כגון שה הפסח שהיו אוכלים בירושלם.
והלכה כחכמים:
פרתו - רצונו לומר שהתיר לצאת בה, לפי שהפרה היתה לאשה שהיתה בשכונתו, ולפי שלא מיחה בה יחסו אותו לו.
ורצועה זו, בין שהיא עשויה לנוי או לסימן כדי שלא תתערב עם אחרות הכל אסור, לפי שהוא משאוי, כמו שנתבאר בפרק חמישי משבת.
וקירוד - הוא הסרת הזבובים הקטנים הנאחזים בירכות הבהמות, והם מניחין המקומות פצועין כשעוקרין אותן.
וקרצוף - הוא הסרת הזבובים הגדולים, שאין פוצעין המקום שהן אוחזין בהם.
וחכמים אוסרין להסיר הגדולים שאין עושין חבורה, גזרה משום אותן שעושין חבורה, לפי שסוברין שדבר שאין מתכוין אסור כרבי יהודה (בן בתירה).
והלכה כרבי אלעזר, דאמר דבר שאין מתכוין מותר.
וכבר קדם פירוש הלכה זו עם השתי הלכות שלפניה בפרק שני מביצה:
משנה עדויות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב