רמב"ם על ידיים ג
ראו גם נוסח המשנה ידים ג רמבם
ידים פרק ג
עריכה[מה שאמר רבי עקיבא וכי היאך אפשר להיות תחילה, אלא אם כן נטמא גופו,] זה מבואר, וזה כי אי אפשר שיהיו תחילה אלא אם נגע באב מאבות הטומאות, וכל אב הטומאה מטמא אדם, וכשנגע בידו נטמא כולו, ועל כן אמר להם אל תבקשו ממני שאמצא לכם ידים תחילה חוץ מזה, והוא בית המנוגע שאם הכניס ידיו לא נטמא כולו, ואדם שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו, אשר הוא חשוב אב הטומאה בעניין שהוא יטמא ראשון ושני, והוא עם כל זה לא יטמא אדם כמו שביארנו בסוף זבים, וכן גם כן כשנוגע בידים חוזרין תחילה.
וידוע כי אוכלין שנטמאו במשקין חוזרין שניות, וכן הכלים. ואמר רבי יהושע, כי ידים שנגעו באוכלים שניים או בכלי שני, מטמאין וחוזרין שני. וחכמים אומרים, כי אוכל ראשון וכלי שני הוא אשר יטמאו את הידים ומחזירן שניות.
והלכה כחכמים בשני המאמרים:
כבר ידעת כי השני הוא אשר הוא פוסל את התרומה, וכבר ביארנו כי הידים טמאות הם שניות.
ולפי שאמר רבי יהושע, כי מי שנגע בידו בדבר שהוא פוסל את התרומה אשר הוא שני נטמאו ידיו וחוזרין שניות, וכן מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגעה בידו האחרת טמאתה וחזרה שניה כמותה, וחלקו עליו חכמים ואמרו לו אין שני עושה שני.
והביא להם ראיה מכתבי הקודש, אשר הם במדרגת השני שהן פוסלין התרומה כמו שביארנו בסוף זבים, ועם זה כשנגע אדם בכתבי הקודש חזרו ידיו שניות ופוסלין את התרומה, כמו שנבאר אחר ההלכה הזאת, והרי שני עושה שני.
והשיבוהו, כי היות הספרים וידים הבאין מחמתם מטמאין את הידים הוא הדבר מדברי סופרים, לפי שהם משמונה עשר דבר שגזרו, וכן טומאת ידים כולן כשאר הטומאות גם כן מדברי סופרים כמו שכתבנו, כי שלמה תיקן ערובין וידים, וכיון שהדבר כן, אין למדין דברי סופרים מדברי סופרים עד שנאמר כמו שהספר פוסל את התרומה ומטמא את הידים כך כל פוסל מטמא את הידים, אבל נאמר "מאי דתקון תקון, מאי דלא תקון לא תקון", ולא נלמוד דבר מדבר.
ואין הלכה כרבי יהושע:
כבר ביארנו בסוף זבים, הסיבה אשר בעבורם גזרו על כתבי הקדש שהן פוסלין את התרומה כשנגעה בהם. ולפי שרצו לקיים ולהעמיד הגזירה, גזרו גם כן שידים הבאים מחמת הספר פוסלין את התרומה, ושהאדם כשיגע בכתבי הקדש יהיו ידיו שניות ופוסלין את התרומה, ועל הגזירה הזאת מדבר בכל הפרק הזה באמרו מטמא את הידים ואינו מטמא את הידים.
ואחר הגזירה הזאת גזרו זו הגזירה יותר כוללת ממנה, ועזבו העניין הזה כולו, והוא שכל הידים שניות פוסלות את התרומה בין נגעו בספר בין לא נגעו. וזאת היא הנמנית בסוף זבים, באמרו "והידים מכלל הדברים אשר פוסלין את התרומה", והיא הנמנית בשמונה עשר דבר כמו שבארנו בסוף זבים, וכן ביאר התלמוד (שבת דף יג:). וטעמם בגזירה האחרונה, מפני שהידים עסקניות.
ואין הלכה כרבי שמעון:
גליון - הוא אשר ישאר בלא כתיבה, על הכתיבה ותחתיה, ובין הדפין, ובתחילת הספר ובסופו.
ורבי יהודה אומר, כי אשר ישאר בסוף, כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר ותכלול אותו קדושת הספר עדיין הוא חול, לפי שאפשר שיחתוך מה שנשאר בלא כתיבה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
בידינו עיקר כי פרשת "ויהי בנסוע הארון וגו' ובנחה יאמר"(במדבר י, לה) וגו', הפסוקים כולם הם ספר בפני עצמו. אמרו "חכמות (נשים) בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה"(משלי ט, א), אלו הן שבעה ספרי תורה". אכן הם שבעה, באמרם כי מתחילת הספר עד "ויהי בנסוע הארון" ספר בפני עצמו, "ויהי בנסוע הארון" ספר בפני עצמו, ומן "ויהי בנסוע הארון" עד סוף הספר ספר בפני עצמו, ויהיה מדבר סיני שלשה ספרים וארבעה חומשים הנשארים, הרי שבעה.
ואמרו מגלה שכתוב בה - רוצה לומר כי היריעה של ספר, כיון שנכתב בו זה המניין מן האותיות, נתקדשה והיתה מכתבי הקודש.
משנה ו [נוסח הרמבם]
עריכה(רבי יהודה אומר) [והלכה] כבן עזאי:
משנה ידיים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב