רמב"ם על ידיים ב
ראו גם נוסח המשנה ידים ב רמבם
ידים פרק ב
עריכהכבר נתבאר בחגיגה (דף כד:) כשנטמאת ידו האחת לא תטמא האחרת [לעניין תרומה], וכן כשנטמאו הידים יחדיו מטהרין אחד אחד וזה מותר לתרומה.
וכאשר נטמאו ידיו שניהם ורחץ אותם בשפיכה אחת, אמר רבי מאיר, כי לא יצא ברחיצה הזאת לפי שהמים מטמאים בידו האחת ואז תרחץ האחרת, וכאילו רוחץ השניה ברחיצה האחרת, ועל כן צריך שירחץ אותה אחר כך ברביעית ואז תטהר. והוא מצריך במים שניים רביעית, כיון שמים ראשונים היו שטיפה אחת לשתי ידים. [אלא שאם נפל כיכר של תרומה במים האלו השניים הרי הוא טהור כמו אילו נפל במים שניים דעלמא כמו שיתבאר.
ורבי יוסי אומר, שהמים השניים הללו מטמאים כיכר של תרומה כמו מים ראשונים שהם תחילה, הואיל ומים ראשונים היו שטיפה אחת לשתי ידים].
והלכתא כתנא קמא, אשר יאמר כי אפילו היו שתי ידיו משטיפה אחת יצא, ורחץ מים ראשונים כמצוותן:
כבר הודעתיך בהקדמה אשר קדמתי כי מים הראשונים תחילה, וכשנגע בהן ככר של תרומה חזר שני כמו שנשתרש, אמנם מים שניים הם טהורים.
וכאשר טהר ידיו במים ראשונים ומצא על ידיו עץ או אבן היא חציצה, ואין ידיו טהורים והם נשארים בטומאתן, ולא יהיו מים שניים אשר ירחץ בהם טהורים ולא יטהרו הידים, לפי שאין כוונתו במים שניים שיטהרו הידים ויסירו טומאתם, ואמנם הכוונה בהם שיסירו מה שנתלה ביד ממים הראשונים אשר הם משקין טמאים כמו שביארנו, וזה עניין אמרו שאין המים האחרונים מטהרין, אלא המים שעל גב היד, והבן זה.
ואמרו כל שהוא מבריית המים טהור - רוצה לומר שהוא אינו חוצץ, ואם נפלו על ידיו במים ראשונים דבר מן הרמשים המתילדים במים העומדים, ידיו טהורות.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
ובתוספתא (פ"א) "כל החוצצין בגוף, חוצצין בידים ובקדוש ידים ורגלים בבית המקדש". וכבר ביארנו חציצת הגוף במקואות:
כשנטל את הראשונים חוץ לפרק, חזר מה שנכנס מן המים חוץ לפרק משקין טמאים כמו שהקדמנו, וכן המים אשר על ידיו, וכשנטל מים שניים הם מטהרים כל מה שנטל ידיו ממים ראשונים. אמנם מה שנכנס מן המים הראשונים חוץ לפרק אין המים השניים מטהרין אותן, לפי שאין מטהרין אלא עד הפרק, ועל כן כשחזר מן המים אשר חוץ לפרק לידים טמאו אותם, לפי שהם משקין טמאים כמו שבארנו. ועל כן כשטהר ידו אחת ואחר כך שפך מים שניים על שתי ידיו הרי נטמאו ידיו שניהם, לפי שהמים השניים יטמאו בידו האחרת אשר לא נטהרה במים ראשונים, וישובו המשקין טמאין ויטמאו היד האחרת אשר כבר טהרה.
וכן אם נטל ידו אחת במים ראשונים ונגב ידו הטהורה בידו האחרת או חכך אותה עם ידו האחרת טמאה, לפי שהמים אשר עליהם הם משקין טמאין ומטמאים את הידים, עד שישפוך עליהם מים שניים. ואם חכך אותה בראשו ידו טהורה, שכבר ביארנו שמשקין טמאין ואוכלין טמאין אמנם יטמאו הידים לא שאר אברי הגוף.
והתיר שירחצו אנשים רבים ידיהם קצתם על קצתם ואם היו טמאין, ולא נאמר כי המים היורדין מידיו העליונים הם משקין טמאים, לפי שהם מים ראשונים והידים אשר תחתיהן לא יטהרו במים ההם כיון שהוא טמא, לפי שהם כולם במדרגת יד אחת אנו חושבין אותם, ובתנאי שלא ידחקו ידיהם שלא יכנסו בהם המים כדי שלא תהיה חציצה:
כבר ביארנו ברביעי של טהרות כי ספק ידים מכלל ספקות שטהרו חכמים. וכבר קדם לך במסכתא הזאת כי מים שנעשה בהם מלאכה פסולים לנטילת ידים. וידוע הוא כי אוכלין טמאים מטמאין את הידים, וכן ידים טמאין פוסלין את התרומה.
וזה העניין מבואר, וזה כי הוא שם כל ספק שנפל בטומאות הידים או בטמאם לזולתם הכל טהור, ונשאר הדבר בחזקתו שהיה, והוא אמרם הידים כמות שהיו, והככרים כמות שהיו. וכן מבואר כי כשיפול הספק אם טהרו את הידים הטמאים כראוי או לא טהרו, הרי הן טהורות.
ואין הלכה כרבי יוסי:
משנה ידיים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב