משנה ידים ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת ידים · פרק ג · משנה א | >>
המכניס ידיו לבית המנוגעא, ידיו תחלות, דברי רבי עקיבא.
וחכמים אומרים, ידיו שניות.
כל המטמא בגדים בשעת מגעו, מטמא את הידים להיות תחלות, דברי רבי עקיבא.
וחכמים אומרים, להיות שניות.
אמרו לו לרבי עקיבא, היכן מצינו שהידים תחלה בכל מקום.
אמר להם, וכי היאך אפשר להן להיות תחלה אלא אם כן נטמא גופו, חוץ מזה.
האוכלין והכלים שנטמאו במשקין, מטמאין את הידים להיות שניות, דברי רבי יהושע.
וחכמים אומרים, את שנטמא באב הטומאה, מטמא את הידים. בולד הטמאה, אינו מטמא את הידים.
אמר רבן שמעון בן גמליאל, מעשה באשה אחת שבאת לפני אבא, אמרה לו, נכנסו ידי לאויר כלי חרש.
אמר לה, [ בתי ], ובמה היתה טומאתה, ולא שמעתי מה אמרה לו.
אמרו חכמים, מבואר הדברד, את שנטמא באב הטומאה, מטמא את הידים. בולד הטומאה, אינו מטמא את הידים.
נוסח הרמב"ם
המכניס ידיו לבית המנוגע -
- ידיו תחילה - דברי רבי עקיבה.
- וחכמים אומרין: ידיו שניות.
- כל המטמא בגדים בשעת מגעו -
- מטמא את הידים להיות תחילה - דברי רבי עקיבה.
- וחכמים אומרין: להיות שניות.
- אמרו לו לרבי עקיבה: באיכן מצינו שהידים תחילה בכל מקום?
- אמר להן: וכי היאך אפשר להיות תחילה, אלא אם כן נטמא גופו - חוץ מזה.
- האוכלין והכלים שנטמאו במשקין -
- מטמאין את הידים להיות שניות - דברי רבי יהושע.
- וחכמים אומרין:
- את שנטמא באב הטומאה - מטמא את הידים,
- בוולד הטומאה - אינו מטמא את הידים.
- אמר רבן גמליאל:
- מעשה באשה אחת שבאת לפני אבא,
- ואמרה לו: נכנסו ידי לאוויר כלי חרס.
- אמר לה: במה הייתה טומאתו?
- ולא שמעתי מה אמרה לו.
- אמרו חכמים: מבואר הדבר,
- את שנטמא באב הטומאה - מטמא את הידים,
- בוולד הטומאה - אינו מטמא את הידים.
פירוש הרמב"ם
[מה שאמר רבי עקיבא וכי היאך אפשר להיות תחילה, אלא אם כן נטמא גופו,] זה מבואר, וזה כי אי אפשר שיהיו תחילה אלא אם נגע באב מאבות הטומאות, וכל אב הטומאה מטמא אדם, וכשנגע בידו נטמא כולו, ועל כן אמר להם אל תבקשו ממני שאמצא לכם ידים תחילה חוץ מזה, והוא בית המנוגע שאם הכניס ידיו לא נטמא כולו, ואדם שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו, אשר הוא חשוב אב הטומאה בעניין שהוא יטמא ראשון ושני, והוא עם כל זה לא יטמא אדם כמו שביארנו בסוף זבים, וכן גם כן כשנוגע בידים חוזרין תחילה.
וידוע כי אוכלין שנטמאו במשקין חוזרין שניות, וכן הכלים. ואמר רבי יהושע, כי ידים שנגעו באוכלים שניים או בכלי שני, מטמאין וחוזרין שני. וחכמים אומרים, כי אוכל ראשון וכלי שני הוא אשר יטמאו את הידים ומחזירן שניות.
והלכה כחכמים בשני המאמרים:
פירוש רבינו שמשון
המכניס ידיו לבית המנוגע. בפ' שני דחולין (דף לג:) מייתי לה:
ידיו תחלה. ופוסל את החולין ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה ומטמא שנים ופוסל אחד לקדש וברייתא דחומר בזב מבטבול יום פרשתיה בפר' שני דמסכת טבול יום:
כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון זובו של זב וכל הני דתנן בפ' בתרא דזבים:
וכי היאך אפשר להם להיות תחלה. כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר:
את שנטמא באב הטומאה. כלומר אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה מטמאים את הידים ולא אוכלים וכלים שנטמאו במשקים דהוו שניים דאין שני עושה שני:
במה היתה טומאתו. של תנור:
באב הטומאה. א) במשקים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחילות - פוסל אחד בחולין, דראשון עושה שני בחולין. ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה. ומטמא שנים ופוסל אחד בקודש:
כל המטמא בגדים בשעת מגעו - כגון זובו של זב ורוקו, וכל הני דתנן בפרק בתרא דזבים, שהנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו:
וכי היאך אפשר להם להיות תחילה - שאין ראוי להיות תחילה ב אלא הנוגע באב הטומאה. ואם נגע בידיו באב הטומאה, נטמא כל גופו. הלכך אין בידי למצוא [לכם] ידים תחילה, חוץ מהמכניס ידיו לבית המנוגע, שאם הכניס ידיו לא נטמא כולו. והמטמא בגדים בשעת מגעו, שאף על פי שהוא חשוב אב הטומאה לטמא בגדים ולעשות ראשון ושני, אינו חשוב אב הטומאה לטמא אדם, אבל מטמא את הידים שנגעו בו להיות תחילות. ואין הלכה כר' עקיבא:
את שנטמא באב הטומאה - כלומר, אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה:
מטמאין את הידים - ולא אוכלים וכלים שנטמאו במשקין ג. דאין שני עושה שני. והלכה כחכמים: במה היתה הטומאה, של תנור, באב הטומאה או במשקה:
פירוש תוספות יום טוב
המכניס ידיו לבית המנוגע. וכל הני דבפרקין דמטמאים את הידים. לא מי"ח דבר הן. חוץ מכתבי הקדש. כמ"ש במתני' דלקמן. אבל גזירתן דאפילו ידים הטהורות בודאי. כשנגעו באלו נטמאו. ואלו ידים די"ח דבר בסתם ידים הוא כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת. והכי מוכחא לה מדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות אבות הטומאות. וכן חשיב נמי התם פגול ונותר דסוף פסחים ועוד שלא נשנו במשנה:
כל המטמא בגדים כו'. עיין בפירוש הר"ב דר"פ בתרא דזבים. דאדם אינו מטמא. להכי פליגי בידים:
בשעת מגעו. עיין מ"ש בר"פ בתרא דזבים:
וכי היאך אפשר כו'. כתב הר"ב שאין ראוי כו'. וז"ל הר"ש כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר [ומ"ש הר"ב שאם הכניס ידיו לבית המנוגע כו'. כדתנן במשנה י' פי"ג דנגעים:
[את שנטמא באב הטומאה כו'. כתב הר"ב ולא אוכלין וכלים שנטמאו במשקין. וכן ל' הר"ש. ולפי שאין כלים מקבלין טומאה מולד אלא ממשקין. כדתנן בפ"ח דפרה מ"ה. להכי הוצרך לפרש כן. ואגב נקט אוכלים. אע"פ שאוכלים מתטמאים בולד. שהרי בהן מונין ראשון ושני כו' כדתנן במסכת טהרות]:
אמרו חכמים מבואר הדבר כו' כלומר אינך צריך להסתפק. כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר"ם:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) המכניס כו'. כל הני דבפרקין, לא מי"ח דבר הן, חוץ מכתבי הקודש. דהני אפילו בידים טהורות מיירי ודי"ח דבר, בסתם ידים הוא:
(ב) (על הברטנורא) לשון הר"ש, כלומר מה שלא מצינו הוא משום דלא אפשר.
(ג) (על הברטנורא) לפי שאין כלים מקבלים טומאה מולד אלא ממשקין, ונקט נמי אוכלים אע"פ שמיטמאים מולד, שהרי מונין בהם ראשון ושני:
(ד) (על המשנה) מבואר. כלומר, אינך צריך להסתפק, כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
המכניס ידיו לבית המנוגע: חולין פ' השוחט (חולין דף ל"ג) והתוספתא שהביאו שם בגמרא הביאה הר"ש ז"ל בספ"ק דטהרות וכתבתי' אני בפ' בתרא דטהרות סי' ד'. ידיו תחלה גרסי' וכן הגי' הרי"א ז"ל:
מטמאין את הידים להיות שניות דברי ר' יהושע.: כתב הר"ש ז"ל אע"ג דפלוגתא דר"ע ורבנן במכניס ידיו לבית המנוגע לתרומה ולקודש כדאיתא בפ' שני דחולין סיפא דהאוכלין והמשקים דפליגי בה ר' יהושע ורבנן לקדש דוקא ולא לתרומה ע"כ:
אמר רשב"ג: ס"א אמר רבן גמליאל. אמר לה ובמה ס"א בתי ובמה וכו':
היתה טומאתה: ס"א היתה הטומאה ס"א היתה טומאתו:
מבואר הדבר: כך צ"ל. (א) ופי' הרא"ש ז"ל מבואר הדבר מאחר שהוצרך לשאול לה דאי אף נטמא בולד הטומאה מטמא את הידים לא היה צריך לשאול במה נטמא התנור:
תפארת ישראל
יכין
ידיו תחלות: ופוסלין עוד א' בחולין. ומטמאה א' בתרומה. שחוזר הנטמא לפסול שוב א' בתרומה. ועד ד' בקודש:
וחכ"א ידיו שניות: והכי קיי"ל [רמב"ם פט"ז ה"ח ופ"ח מאהט"ו ה"ב]. וטומאה זו וכן אינך טומאות ידים דחשיב בפרקין [ולהרמב"ם ולר"ב לבר מכתבי קודש שג"כ מטמאין הידים. כמשנה ב']. כולן מד"ס. וגזירות קדומות הן קודם שגזרו על הי"ח דבר [בפ"א דשבת]. רק שבהי"ח דבר גזרו גם על כל סתם ידים. שלא ידע בהן שום טומאה. שג"כ יהיו כשניות לטומאה. כשלא שמרן מטינופת. ופלוגתייהו דר"ע ורבנן הכא. מדגזרינן ידו אטו גופו. ר"ע סבר ידיו כגופו שוינהו רבנן. ולהכי הו"ל ראשון. ולחכמים הנך ידים כסתם ידיים דעלמא שוינהו. והו"ל שניות [כחולין ל"ג ב']:
כל המטמא בגדים בשעת מגעו: כגון הנוגע בזב או זבה וחבריהן. או במשכב ומושב שלהן. או במעיינותיהן. דכל הנוגע בחד מהנך מטמא בגדים וכלים שנוגע בהן אז [כפ"ה דזבים מ"ו וז']:
להיות תחלות: דאף דהנוגע הנ"ל אפילו קודם פרישתו מטומאה אינו מטמא אדם [וכ"ח]. עכ"פ מטמא את הידים שנגע בהן. אפילו לאחר שפירש מהטומאה [כרפ"ה דזבים]. ונ"ל דפלוגתייהו. דלר"ע כיון דהמגיע הי' קודם פרישתו אהט"ו. גזרו בכל הנוגע בו. אטו נוגע באהט"ו אחרת. ולחכמים דין הנך ידים ככל סתם ידים שהן שניות. וכדמסיק בתשובתן לר"ע. ומשום הכי פליג להו לב' בבי. משום דבכל חדא איכא טעמא אחרינא לר"ע:
חוץ מזה: ר"ל באמת אי אפשר בשום מקום שיהיו הידים ראשון. רק בנטמא גופו באהט"ו. ואז כל גוף הנטמא נעשה אהט"ו. חוץ מזה דמפלגינן בה. דטעמא אחרינא איכא גבה. במכניס ידיו לבית המנוגע גזרינן ידיו אטו גופו. וידים שנגעו במטמא בגדים. גזרינן אטו נוגע באהט"ו אחרת. משא"כ בשאר טומאות שגזרו בידים. ליכא למגזר כה"ג:
האוכלין והכלים שנטמאו כמשקין: והרי חכמים גזרו דכל הפוסל תרומה דהיינו שני. ואפילו סתם ידים שהן שניות. מטמאין משקין להיות תחלה [כפרה פ"ח מ"ז]. והיינו משום דמשקין עלולין לקבל טומאה בלי הכשר [כפסחים י"ח ב']. וגזרותו דמשקין טמאין לא די אוכלין. אלא גם כלי שנגע בהמשקין. יהיה שני. משום גזירת משקין זב וזבה. ושניהן מי"ח דבר [שבת דף י"ד ב']:
וחכ"א את שנטמא באב הטומאה: ר"ל כל דבר שנטמא באב הטומאה. שנעשה עי"ז ראשון:
מטמא את הידים: להיות שניות. בין שהיה הנוגע אדם או כלי או אוכל:
בולד הטומאה: ר"ל אבל כל דבר שנטמא מאב הטומאה בן שהוא כלי או אוכל אינו חוזר ומטמא את הידים כלל וטהורין לגמרי:
אמרה לו נכנסו ידי לאויר כלי חרש: הטמא. ואע"ג שבקל תרחץ ידיה. י"ל דמיירי שכבר נגעה אח"כ בטהרות:
אמר לה בתי ובמה היתה טומאתה: כלומר במה היה נטמא הכלי חרס. באב הטומאה או במשקין [דמשאר ולד אי אפשר לכלי לקבל טומאה]:
ולא שמעתי: ר"ל ומה השיב לה לפי תשובתה. מדהוכרחת לילך משם. ואח"כ שכח לשאול לאביו האיך דן:
אמרו חכמים מבואר הדבר: מאחר שהוצרך לשאל לה. דאי גם כשנטמא בולד הטומאה מטמא הידים. לא הי' צריך לשאל במה נטמא הכלי חרס. ואיהו סבר דעדיין יש ספק אולי שאלה אם היה טומאת הכלי מספק. דא"כ הו"ל בידים ספק דרבנן ולקולא. דאע"ג דבוודאי מגע וספק בהטומאה שורפין התרומה [כטהרות פ"ה מ"ה]. הכא בידים יש להקל. ולרבנן אין חילוק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת