רמב"ם הלכות חובל ומזיק ב


הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר נזקים · הלכות חובל ומזיק · פרק שני | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפרק זה
הרמב"ם באתרים אחרים: מכון ממרא עפ"י כת"י תימניים (כתיב או מנוקד), hebrewbooks.org , אתר על התורה

דפוסעריכה

הלכה אעריכה

החובל ב בחבירו חבלה שהוא ראוי לשלם החמשה דברים כולם משלם חמשה. הזיקו נזק שאין בו אלא ארבעה משלם ארבעה. שלשה משלם שלשה. שנים משלם שנים. אחד משלם אחד.

הלכה בעריכה

כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא עינו משלם חמשה נזק וצער וריפוי ושבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור. על עינו ומרדה וסופה לחיות. משלם ארבעה צער ורפוי ושבת ובושת. הכהו על ראשו וצבה משלם שלשה צער ורפוי ובושת. הכהו במקום שאינו נראה כגון שהכה על ברכיו או בגבו משלם שנים צער ורפוי. הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת בלבד.

הלכה געריכה

כוואהו בשפוד או במסמר על צפורניו במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה משלם הצער בלבד. השקהו סם או סכו סם ושינה מראה עורו משלם לו רפוי בלבד עד שיחזור מראהו כשהיה. אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד. וכן כל כיוצא באלו.

הלכה דעריכה

המגלח שיער ראש חבירו נותן לו דמי בשתו בלבד מפני שסופו לחזור. גלחו בסם או שכוואהו עד שאין סוף השיער לחזור חייב בחמשה דברים. בנזק בצער ורפוי שהרי יתחמם ראשו מן הכויה או מן הסם ונמצא חש בראשו. ומשלם לו שבת שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד דלת ראשו בשעת רקוד ונמצא בטל ממלאכה זו. ובושת שאין לך בושת גדול מזה.

הלכה העריכה

הא למדת שכל המחסר חבירו אבר שאינו חוזר חייב בכל החמשה דברים. אפילו הפיל שינו חייב בכל שאי אפשר שלא יחלה פיו שעה אחת. אע"פ שהשן אין לו רפואה בשר השינים צריך רפואה.

הלכה ועריכה

אפילו חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים. שהעור אינו חוזר אלא צלקת. לפיכך החובל בחבירו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בחמשה דברים.

הלכה זעריכה

ג המבעית חבירו אע"פ שחלה מן הפחד הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או שנתראה [לו] באפילה וכיוצא בזה. וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו. או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין.

הלכה חעריכה

יראה לי שהנחבל שאמר נתחרשתי או נסמית עיני והרי איני רואה או איני שומע אינו נאמן. שהרי אין אנו מכירין הדבר שמא יערים. ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואח"כ ישלם זה.

הלכה טעריכה

ב כמה הוא הצער הכל הוא לפי הניזק. יש אדם שהוא רך וענוג מאד ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט. ויש אדם שהוא עמלן וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה. ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער.

הלכה יעריכה

ג כיצד משערין הצער במקום שחסרו אבר. הרי שקטע ידו או אצבעו אומדים כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסייף או לקטוע אותו בסם אם גזר עליו המלך לקטוע ידו או רגלו. ואומדין כמה יש בין זה לזה ומשלם המזיק.

הלכה יאעריכה

כיצד משערין השבת. אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנו. ואם חסרו אבר או שקטע ידו נותן דמי ידו שהוא הנזק ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום ועושין חשבון כל ימי חליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו רואין אותו כאילו הוא שומר על הפתח. סימא עינו רואין אותו כאילו הוא טוחן ברחיים וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יבעריכה

הכה את חבירו על אזנו או אחזו ותקע באזנו וחרשו נותן לו דמי [א] כולו שהרי אינו ראוי למלאכה כלל.

הלכה יגעריכה

סימא את עינו ולא אמדוהו קטע את ידו ולא אמדוהו וקטע את רגלו ולא אמדוהו ואחר כך חרשו הואיל ולא אמדוהו לכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו. אמדוהו לכל נזק ונזק ואחר כך אמדוהו לכולו אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד. ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו.

הלכה ידעריכה

כיצד משערין הריפוי. אומדין כמה ימים יחיה זה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד. ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו. ודבר זה תקנה היא למזיק.

הלכה טועריכה

וכן השבת אומדין אותה ונותן הכל מיד. אם היה מתגלגל בחליו והולך וארך בו החולי יתר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום. וכן אם הבריא מיד אין פוחתין לו ממה שאמדוהו.

הלכה טזעריכה

במה דברים אמורים בשרצה המזיק שזו תקנה היא לו. אבל אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו שומעין לו.

הלכה יזעריכה

אמר לו הניזק פסוק עמי ותן על ידי ואני ארפא את עצמי אין שומעין לו שהרי אומר לו שמא לא תרפא עצמך ואחזק אני כמזיק אלא נותן לו דבר יום ביומו. או פוסק על הכל ונותן דמי הריפוי על ידי בית דין.

הלכה יחעריכה

אמר לו המזיק אני ארפא אותך או יש לי רופא שמרפא בחנם אין שומעין לו אלא מביא רופא אומן ומרפאהו בשכר.

הלכה יטעריכה

הרי שלא פסק עמו אלא היה מרפא יום ויום ועלו בו צמחים מחמת המכה. או נסתרה המכה אחר שחיתה חייב לרפאותו ולתת לו דמ.י שבתו. עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו. עבר על דברי רופא והכביד עליו החולי אינו חייב לרפאותו.

הלכה כעריכה

כשפוסקין בית דין על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד ואין [ב] קובעין לו זמן כלל. ואם נתחייב בבושת בלבד קובעין לו זמן לשלם שהרי לא חסרו ממון.

הגההעריכה

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.