רי"ף על הש"ס/שבת/דף יח עמוד א

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

רבנו ניסים (הר"ן)

משום דהנהו כל שעתא ושעתא מוספי הבלא מה שאין כן בגחלים קטומות שעוממות והולכות ולא די שאינן מוסיפות אלא שפוחתות וכתב הר"ז הלוי ז"ל שעל פי סברא זו נהגנו לאכול החמין הטמונין במקומותינו כמנהג הטמנתם:

מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם: קומקום של נחשת:

בשביל שתתגלגל: שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת:

ולא יפקיענה בסודרין: לא ישברנה על גבי סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה בחומו של סודר:

בחול ובאבק דרכים: שהוחמו מכח החמה ובגמ' פריך אמאי לא פליג ר' יוסי בהא:

איבעיא להו גלגל מאי: בתולדת האור במיחם מיבעיא לן אי איכא חיוב חטאת או לא ומסקינן דגלגל חייב חטאת:

חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנין: מתני' היא לקמן בפ' חבית [דף קמה ב] והכי קתני כל שלא בא בחמין בע"ש כלומר שלא נתבשל מדיחין אותו בחמין בשבת שאין זה גמר מלאכתו אבל לא שורין חוץ מדג מליח ישן או קוליס האספנין דג שקורין טונינא:

שהדחתן זו היא גמר מלאכתן: מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו בישולו וחייב:

והא דתנן [נותנין] את הצונן בחמה בשביל שיחמו לימא ר' יוסי היא: דקס"ד דרבנן דאסרי תולדות חמה כ"ש חמה עצמה:

בחמה כ"ע לא פליגי דשרי: דאין דרך בשול בכך וחמה באור לא מיחלפא דליגזור הא אטו הא:

בתולדות האור: כגון אם הוחם הסודר הזה באור כ"ע לא פליגי דאסור:

כי פליגי בתולדות חמה: שהוחם הסודר בחמה:

אטו תולדות האור: דמאן דחזי סבר תולדות האור נינהו:

אמר רבה (א"ר) גזירה שמא יטמין ברמץ דהטמנת חול ברמץ מיחלפא ומש"ה מודה ר' יוסי:

שמא יזיז עפר ממקומו: שמא לא יהיה שם חול עקור ככל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר והוא תולדה דחורש ואמרינן בגמרא מאי בינייהו עפר תחוח ופרש"י ז"ל דמאן דאמר שמא יטמין ברמץ איכא ולמ"ד שמא יזיז עפר ממקומו ליכא והקשו בתוספות דהא בפ"ק דיו"ט [דף ח א] משמע דאפילו בעפר תיחוח איכא משום גומא דעלה דמתני' דתנן התם ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמרינן בגמרא והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום ואקשינן והא קא עביד כתישה ומשני בעפר תיחוח ומקשינן תו והא קא עביד גומא אלמא אפילו בעפר תיחוח איכא משום גומא י"ל דהאי עפר תיחוח הוא תיחוח כל כך שכשהוא נותן הביצה על אותו עפר נכנסה מאיליה בתוכו ואיהו לא עביד מידי הילכך ליכא משום גומא מה שאין כן בההיא דכיסוי דליכא לתרוצה הכי. אבל רבינו האי גאון ז"ל פי' בהפך דלמאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ ליכא דעפר תיחוח ברמץ לא מיחלף אבל למ"ד שמא יזיז עפר ממקומו איכא והשתא אתיא ההיא דיו"ט שפיר אלא דהאי פירושא לא מיחוורא בגמרא:

מיהו לכ"ע אפילו תמצא לומר דבעפר תיחוח איכא משום גומא בפירות ובקמח וכיוצא בו ליכא משום גומא שאל"כ יהא אסור ליטול קמח ביו"ט ללוש אלא ודאי קמח וכיוצא בו אין בו משום גומא והכי אי' בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תמן אמרי' חמה מותרת תולדות חמה אסורה ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדות חמה מותרת אמרי' מתני' פליגא על רבנן דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ופרקינן שניא הוא שהוא עושה חריץ [אלו אמר] בקמח יאות אלמא בקמח אין בו משום חריץ ולא משום גומא:

ומדאמר רבה גזירה שמא יטמין ברמץ שמעי' דאסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריא מערב שבת אבל להניח על גביו בלא הטמנה מע"ש מותר ובשבת אסור דקיימא לן כרבנן דגזרי תולדות חמה אטו תולדות האור וכן כתב ה"ר יונה ז"ל:

מתני' והביאו סילון של צונן: מבעוד יום והמים נמשכין ובאין כל השבת לתוך האמה של חמי טבריא:

בשבת: אותן שבאו בשבת:

גמ' אמר עולא הלכה כאנשי טבריא: דסבירא ליה לעולא דאף על גב דקי"ל כרבנן דתולדות חמה אסירי וחמי טבריא לא גרעי מתולדות חמה אפילו הכי הני מילי במחמם לכתחלה בשבת אבל בגורם מערב שבת שיבואו המים בשבת שרי ולית ליה שיהא אסור מטעם הטמנה:

וא"ל רב נחמן כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו: כלומר ששמעו לדברי חכמים שאסרו להם ומדאמר ליה רב נחמן הכי ולא אהדר ליה מידי משמע דהכי הלכתא ולפיכך כתב הריא"ף ז"ל דהלכתא כרב נחמן וכן דעת הגאונים ז"ל:

גרסי' בגמרא [דף לט ב] ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף [הבל] אפילו מבעוד יום: ומהא שמעינן דמטמין בדבר המוסיף [הבל] התבשיל אסור אפילו בדיעבד וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בצונן שנתחמם או שנצטמק ויפה לו אבל בעומד בחמימתו כשעה ראשונה אין לנו ומדברי רש"י ז"ל נראה שסילון זה של צונן היה נשפך כל השבת כולה לתוך האמה של חמין ואם איתא דהכי הוא מה שאנו נוהגין ליתן בשבת מים מבושלים לתוך החמין נראה לי דאסור דכה"ג הטמנה קרינן ליה בשמעתין. אבל בתוספות אמרו דבר המעורב לא שייכא הטמנה אלא סילון זה היה עובר בתוך האמה ופיו יוצא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט