רי"ף על הש"ס/שבת/דף ו עמוד ב

הלכות רב אלפס

אלא כדי שיטחנו מבעוד יום. ואוקימנא אליבא דבית שמאי, דאית להו שביתת כלים, אבל לבית הלל לית להו שביתת כלים ושרי. ואיכא מאן דאמר, אסור ואפילו לבית הלל, מפני שמשמעת את הקול.

תנו רבנן: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותרמוסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה. אם עשת כן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, ואם עשה כן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. מאי טעמא? גזירה שמא יחתה בגחלים. ואיבעית אימא מוגמר וגפרית מאי טעמא לא גזרינן שמא יחתה בגחלים? התם לא מחתה להו, דאי מחתה להו פסדי דקא סליק בהו קוטרא. ואונין של פשתן נמי לא גזרינן, דכיון דקשי להו זיקא לא מגלי להו. צמר ליורה נמי לא גזרינן, ביורה עקורה וטוחה, דליכא למיחש לא לאחתויי ולא למיגס בה. והשתא דאמר מר: גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדרה חיתה שפיר דמי, בשיל ולא בשיל אסיר, ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי, מאי טעמא? דאסח לדעתיה מניה, דאמר: השתא ודאי לא בשיל, ולא אתי לאחתויי. והשתא דאמר מר: כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה, האי בשרא דגדיא ושריק שפיר דמי, דברחא ולא שריק אסיר. דגדיא ולא שריק, דברחא ושריק, רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר. איכא דאמרי: דגדיא, בין שריק בין לא שריק שפיר דמי, דברחא ושריק נמי שפיר דמי, כי פליגי דברחא ולא שריק, רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר. וקא פסקי רבואתה כי האי לישנא בתרא וכרב אשי, ואיכא מאן דפסק כרב ירמיה מדפתי דאסר. ואנן נמי כרב ירמיה מדפתי סבירא לן, דחזינן סוגיא דשמעתא כותיה, דאמרינן, אמר רבינא: האי קרא חייא, כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי ושרי, מכלל דאי כברחא אסיר, ושמע מינה דברחא אסיר:

מתני'

בית שמאי אומרים: אין פורשין מצודות חיה ועוף ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום; ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים: אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ולא מגביהין

רבנו ניסים (הר"ן)

גבי העין מע"ש מכלל דבשבת אסור היינו דוקא בקילור שהוא עב דומיא דאספלנית הלכך להניחו בשבת איכא למיחש שמא ימרח אי נמי משום שחיקת סמנין אבל קילור רך וצלול אפילו בשבת מותר להניחו על גבי העין כדאמרינן לקמן פרק שמנה שרצים [דף קח ב] שורין קילורין מערב שבת ומניחין על גבי העין בשבת דכיון שהוא צלול אינו אלא כרוחץ עיניו במים וליכא למגזר משום שחיקת סמנים:

ת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין מיני קטניות הן וצריכין בישול יותר:

בכדי שיעשו: כדי שלא יהנה ממלאכת שבת:

יחתה בגחלים: למהר בישולם:

סליק בהו קוטרא: של עצים ומחממין את הבגדים שעשן העצים קשה להם:

לא מגלי להו: משטח פי התנור:

ביורה עקורה וטוחה: מכוסה בכיסוי שלה וטוח' בטיט סביב דכולי האי מדכר ולא אתי למיגס בה דבגמ' פרכינן הכי ודילמא מגיס ופרש"י ז"ל וחייב משום מבשל וה"נ אמרינן בפ' המביא (ד' לד א) אחד נותן את האור וא' נותן את העצים ואחד נותן את הקדרה וא' מגיס כולן חייבים כלומר דמגיס חייב משום מבשל. ומשנינן ביורה עקורה וטוחה:

ומדאמר ביורה עקורה וטוחה ש"מ דאפי' בעקורה איכא משום מגיס ואיכא משום מבשל אבל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי תו ליכא למיחש להכי ומיהו ה"מ בקדרה אבל בצמר ליורה לעולם אסור להגיס בו שאע"פ שקלטו העין דרך הצבעים להגיס בהם תמיד כדי שלא יחרכו והכי מוכח בירושלמי:

והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים האי קדרה חייתא שפיר דמי להשהות בתנור לכתחלה מבעוד יום דכיון דחייתא לאו אדעתא למיכלה באורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לו שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמוסין שאין כל הלילה וכל היום די להם:

ובשיל שפיר דמי: מבושל כל צרכה שפיר דמי להניחה דלא בעי חתויי:

שדא ביה גרמא חייא: דלאו אדעתיה למיכלה לאורתא:

והאי בשיל ולא בשיל דאמרינן הכא דאסור פירשו בתוספות דהיינו שהתחיל להתבשל ולא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי אבל כל שהגיע למאכל בן דרוסאי בשיל מקרי ותו לא חיישינן ביה שמא יחתה בגחלים וכדאמרינן לקמן [דף לו ב] תניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה וכך פירש רב האי גאון ז"ל בפרק כירה אבל לפי דעת הרב אלפס ז"ל בשיל ולא בשיל היינו משהתחיל להתבשל ועד שנתבשל כל צרכו ואפילו שנתבשל כל צרכו נמי כל שמצטמק ויפה לו אסור דהא דאמרינן לקמן גבי אין צולין בשר בצל וביצה [דף כ א] וכו' וכמה אמר ר' אלעזר אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי התם בשהן עצמן מונחין על האש דכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרוך אותן וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל לההיא דרב אף על פי שפסק בפרק כירה שאסור לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה כל שמצטמק ויפה לו ודלא כחנניא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות שבת וכן דעת הרמב"ן ז"ל ויש לר"ז הלוי ז"ל בדברים הללו דעת שלישי: ויתבאר הכל בפרק כירה בס"ד:

והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה דמשום הכי לא גזרינן לעיל באונין של פשתן האי בשרא דגדיא דקשי ליה זיקא וכו' ולא אתי לגלויי פי התנור ליטול לכיסויו ולחתות:

דגדיא [ולא] שריק דברחא ושריק בתרוייהו איכא חדא לאיסורא וחדא להיתרא: וכתב הרי"ף ז"ל דרבוותא ז"ל פסקו כי האי לישנא בתרא דרב אשי כלומר דאפילו בברחא ולא שריק שרי ולא גזרינן ביה שמא יחתה בגחלים ומקשינן בגמרא ולרב אשי דשרי והא תנן [דף יט ב] אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ומפרקינן בבשרא אגומרי. כלומר [שאינו] בתנור דאפילו כסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות וא"ת ולרב אשי דלא אסר אלא בבשרא אגומרי תקשי ליה מתני' דאין נותנין את הפת לתנור וכו' ותו דתנן [שם] משלשלין את הפסח וכו' ואמרינן טעמא בגמרא משום דבני חבורה זריזין הם משמע הא לאו הכי אסור י"ל דמיירי כגון שהתנור פתוח דהוי כבשרא אגומרי:

נמצא לפי דעת זה דכל שהוא בתנור והתנור מכוסה אף על גב דלא שריק אפילו בבשרא דברחא דלא קשי ליה זיקא שרי אבל הרי"ף ז"ל הכריע כדברי מי שפסק כרב ירמיה מדפתי הילכך כל מידי דקשי ליה זיקא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי לא קשי ליה זיקא שריק שרי לא שריק אסור והכי מוכיח סוגיין בגמ' דאמר גבי הא דתנן משלשלין את הפסח וכו' [דף כ א] מ"ט משום דבני חבורה זריזין הן אלמא טעמא דבני חבורה זריזין הן הא לאו הכי לא והא אמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי ומפרקינן התם מנתח הכא לא מנתח כלומר וכיון דלא מנתח לא קשי ליה זיקא ומשום הכי דוקא משום דבני חבורה זריזין הן ולרב אשי כי לא מנתח מאי הוי אע"ג דלא קשי ליה זיקא שרי אלא ודאי סוגיין כרב ירמיה מדפתי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות שבת ולפי שטה זו ברחא ולא שריק אפילו חי אסור ולא דמי לקדרה חייתא דאמרינן לעיל דשריא משום דבצלי עסקינן וכיון שהוא מתבשל מהרה אפילו חי לא מסח דעתיה מיניה ואתי לחתויי והיינו דמייתי עלה ההיא דאין צולין בשר בצל וביצה דמיירי בצלי וכ"כ ה"ר בעל הלכות ז"ל אבל הרז"ה ז"ל פוסק כרב אשי משום דבתרא הוא מיהו ס"ל ז"ל דבמידי דלא קשי ליה זיקא כלל כגון עוף או גדי שלם מודה רב אשי דאסור מסוגיא דלקמן דאמרינן התם לא מנתח:

מתני' ב"ש אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות אלא כדי שיצודו מבעוד יום: הך פלוגתא נמי לב"ה איצטריך דסד"א כי לית להו לב"ה שביתת כלים ה"מ היכא דלא עביד מעשה כי האי דלעיל אבל היכא דקא עביד מעשה כגון אוזלי ואוהרי שהפח נקשר ואוחז העוף סד"א דבכה"ג מודו בה קמ"ל דלא שאני להו לבית הלל בין היכא דקא עביד מעשה להיכא דלא עביד מעשה:

בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו [ואין מגביהין עליו משוי על כתיפו: דנראה (כהולך) בשבת אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט