רי"ף על הש"ס/שבת/דף ה עמוד ב

הלכות רב אלפס

תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום רשב"ג: אין פוסקין צדקה על הצבור אפילו ליתום ויתומה, ואין משדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, ואין מנחמים אבלים ואין מבקרין חולים בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין. תנו רבנן, הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. ר' מאיר אומר: יכולה היא שבת שבזכותה תרחם. ר' יהודה אומר: המקום ירחם עליך ועל כל חולי ישראל. ר' יוסי אומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל. שבנא איש ירושלים אומר: בכניסתו שלום, וביציאתו אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו לשלום. כמאן אזלא הא דתניא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל? כמאן? כר' יוסי. אמר ר' יוחנן: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, פירוש: שמא יבא לזעוק בשבת. אמר רבה בר רב חנא, כי הוה אזלינן בתר ר' אלעזר לשיולי בתפיחה, זימנין הוה אמר ליה: המקום יפקדך לשלום, וזמנין הוה אמר ליה: רחמנא ידכרינך לשלמא, ואף על גב דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר ר' יוחנן: השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, שאני חולה דשכינה עמו, דאמר אביי: מנין שהקב"ה סועד את החולה? שנאמר: "ד' יסעדנו על ערש דוי". תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו של חולה, אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני שהשכינה למעלה ממראשותיו של חולה, שנאמר: "וישתחו ישראל על ראש המטה", וכתיב: "ד' יסעדנו על ערש דוי":

פיסקא: ולא יקרא לאור הנר. אמר רבא: אפילו גבוה ב' קומות ואפילו גבוה ב' מרדעות ואפילו י' בתים זו על גב זו. חד הוא דלא ליקרי אבל ב' קורין, והני מילי בעניין אחד, אבל בשני ענינים אפילו ב' אין קורין. אמר רב הונא: ובמדורה אפילו י' בני אדם כאחד אסור לקרות. אמר רבא: ואדם חשוב שאין דרכו להטות את הנר, מותר. תני חדא: שמש בודק קערות וכוסות לאור הנר, ותניא אידך: לא יבדוק? לא קשיא, כאן בשמש קבוע, כאן בשמש שאינו קבוע. ואיבעית אימא הא והא בשמש שאינו קבוע, ולא קשיא, כאן בדמשחא כאן בדנפטא. איבעיא להו: שמש קבוע בדמשחא מאי? אמר רב הונא: הלכה ואין מורין כן, ורב ירמיה בר אבא אמר: הלכה ומורין כן, אביי אמר: הלכה ומורין כן. שמעינן השתא דבין שמש קבוע ובין שמש שאינו קבוע בודק קערות וכוסות לאור הנר, ודוקא בדנפטיא דמאיס ונפיש נהוריה ולא בעי לאצלויי, אבל בדמשחא שמש שאינו קבוע ודאי אסיר ליה, שמש קבוע פליגי, והלכה בודק ואין מורין כן:

פיסקא: באמת אמרו החזן רואה וכו'. אמר רבה בר שמואל: אבל מסדר הוא ראשי פרשיות, אבל פרשה כולה לא, ותינוקות של בית רבן אפילו פרשה כולה קורין ומסדרין, מפני שאימת רבן עליהן ולא אתו לאצלויי שלא ברשות רבן:

פיסקא: כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. איבעיא להו: מהו שתישן נדה אצל בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה? תא שמע: "ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב", מקיש אשתו נדה לאשת רעהו: מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא

רבנו ניסים (הר"ן)

המתהווה מן העפר חיות יש בו כאילו פרה ורבה מזכר ונקבה וההורגו חייב וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק י"א מהלכות שבת ולפי זה הא דאמרי' בפרק שמונה שרצים (דף קז ב) והרי פרעוש דפרה ורבה הכי קאמר שדינו כפרה ורבה אבל הרמב"ן ז"ל כתב דפרעוש שאסור בגמרא מין אחר הוא והוא פרה ורבה אבל שחורה זו הקופצת הנקרא בערבי אלברגו"ת כיון שאינה פרה ורבה לכתחלה מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הוא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ולפי דעתי שזו קולא יתירה:

תניא ר"ש בן אלעזר אומר אין הורגין את המאכולת בשבת: כינה:

וב"ה מתירין: כדמפר' טעמא בשמונה שרצים מאילים מאדמים דמשכן מה אילים שפרים ורבים אף כל שפרה ורבה וכנה אינה פרה ורבה אלא מבשר אדם היא שורצת וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר דבהני מילי פליגי ב"ש וב"ה:

אין משדכין: מלשון שקט ומנוחה שהאשה מוצאת בבית בעלה כדכתיב (רות א) ומצאן מנוחה אשה בית אישה ומתרגמינן (שופטים ה) ותשקוט הארץ ושדוכת ארעא ואסור משום ממצוא חפצך:

וב"ה מתירין: דקסברי חפצך ולא חפצי שמים:

ואין מנחמין: משום דמצטער עם המצטערים:

אומר שבת היא מלזעוק: פירוש אינו יכול לבקש רחמים עכשיו שעל ידי כן יעורר בכי ויצטער אלא אומר להם דברי תנחומין שלא יצטערו:

יכולה היא שתרחם: אם תכבדנה מלהצטער בה:

בתוך חולי ישראל: שמתוך שכוללו עם הרבים תפלתו נשמעת בזכותן של רבים:

שבנא איש ירושלים: אדם גדול היה בירושלים ושמו שבנא:

ורחמיו: של הקב"ה:

שבתו בשלום: נוחו בשבתכם בשלום:

בקושי התירו: מפני שמצטער:

בתפיחה: חולה:

זמנין א"ל בלשון הקדש וזמנין א"ל בלשון ארמי: והא לאו לענין שבת נקטה:

דשכינה עמו: ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד:

סועד: סומך בתשות כחו:

אלא מתעטף: מאימת שכינה כאדם היושב ואין פונה לצדדין:

וכתבו בתוספות דכי אמרינן לא ישב על גבי מטה דוקא כשהחולה יושב נמוך וכדי שלא ישב גבוה מראשותיו של חולה:

ואמר רבה ואפילו גבוה וכו': דליכא למיחש להטייה דכיון דגזור רבנן לא פלוג במלתייהו:

הא ב' קורין: שאם יבא להטות יזכרנו חבירו:

בשני ענינים: בשתי פרשיות הואיל וכל אחד מעיין לעצמו אין מכיר במעשה חבירו:

במדורה: מדורת אש גדולה אסור דהואיל ויושבין רחוק זה מזה ועוד שזנבות האודים סמוכין להם אין זה מכיר בבוא חבירו להבעיר ולהטות:

אדם חשוב הוא: שאינו רגיל להטות נר בחול מפני חשיבותו:

כאן בשמש קבוע: שרי מפני שאינו צריך עיון הרבה ואע"פ שאפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו שאינו צריך גם בם עיון מרובה אסרו מפני הנקיות הקלו כאן:

כאן בשמש שאינו קבוע: אסור מפני שצריך עיון מרובה:

הא בדנפטא: שהוא מסריח מותר לבדוק לאורו דלא אתי לאטויי ורש"י ז"ל גורס גירסא אחרת אבל גירסא זו הסכים הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שבת אלא שאסר לשמש שאינו קבוע אפי' בשל נפט ולא נתבררו לי דבריו:

מסדר הוא ראשי פרשיות: מריצן בפיו שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה:

דאימת רבן עליהן: ואין פושטין יד לשום דבר אפי' בחול אלא על פי רבן:

איבעיא להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו: מי חיישינן להרגל עבירה או דלמא כיון דאיכא היכרא מדכר דכירי:

מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור: לגבי אשת רעהו ודאי ליכא לספוקי דאסור. אף אשתו נדה וכי תימא כיון דמקשינן אשתו נדה לאשת רעהו נימא דכי היכי דאשת רעהו מיתסר ביחוד אף אשתו נדה נמי. איכא למימר דמדרשא דסוגה בשושנים נפקא לן דיחוד שרי כדאיתא בסנהדרין (דף לז א) ועוד דכל זמן שלא בעל דיצרו תקפו דומיא דאשת רעהו אפילו באשתו נדה אסור כדאיתא בפ"ק דכתובות (דף ד א):

וכתב בספר בעלי הנפש אמרו רבוואתא נדה כל ימי טומאתה אסור' למיכל על פתורא דגברא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה ואע"פ שאין הטעם מפורש בכאן לאסור אותה מן השולחן כי יש לומר עם הזבה דקאמר בקערה אחת אבל על שולחן אחד מותרת: יש לסמוך דבריהם ממה שאמרו בברייתא בגמרא כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו והתם ודאי על שולחן אחד נמי אסור דומיא דעוף וגבינה דאיכא למיגזר ביה עלייה אטו אכילה וקאמר כיוצא בו אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור על שולחן אחד כי הך. מיהא אתחזי לן שאם הפריש מפה אחרת לעצמו אף על פי שהיא אוכלת על השולחן מותר דהא איכא היכרא להרחקה והכי נהוג עלמא נמי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט