רי"ף על הש"ס/שבת/דף ב עמוד א

הלכות רב אלפס

איסור סקילה.

ת"ר: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, ובן עזאי פוטר, דקסבר מהלך כעומד דמי. אמר ר' יוחנן: מודה בן עזאי בזורק. תניא נמי הכי: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו, אחד המוציא ואחד המכניס ואחד המושיט ואחד הזורק חייב, ובן עזאי אומר: המכניס והמוציא פטור, והזורק והמושיט חייב.

ת"ר: ארבע רשויות לשבת, רשות היחיד ורשות הרבים, כרמלית ומקום פטור. איזהו רשות היחיד? חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, זו היא רשות היחיד גמורה. ואי זו היא רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין, זו היא רשות הרבים גמורה. ואין מוציאין מרשות היחיד זו לרשות הרבים זו, ואין מכניסין מרשות הרבים זו לרשות היחיד זו, ואם הוציא והכניס, בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת, בעדים והתראה נסקל. אבל ים ובקעה ואצטונית וכרמלית אינן לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ואין נושאין ונותנין בתוכן, ואם נשא ונתן פטור, ואין מוציאין מתוכן לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכן, ואין מכניסין מתוכן לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לתוכן, ואם הוציא והכניס פטור. חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין, עירבו מותרין, לא עירבו אסורין. אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו, ומן העני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, ומעני ויתן לבעל הבית, ואם נטל ונתן שלשתן פטורין. אבל ים ובקעה ואצטונית וכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. אטו הני כולהו לאו כרמלית נינהו? כי אתא

רבנו ניסים (הר"ן)

אלא לכבוד שבת כי התם א"נ כדי שלא יבא לידי איסור סקילה כי הכא (והתם) א"א לשנויי משנינן ואי לא אפשר רודה במרדה וכי אמרי' נמי דכי אפשר לשנויי משנינן ה"מ היכא שנאפה הפת באיסור דהתם בשכח הפת בתנור עסקינן שהשההו שם באיסור מפני שלא עמד שם כ"כ מבעוד יום שיקרמו פניה הא אילו עמד שם כל כך [נראה] דשרי כדתנן לקמן בפירקין [דף יט ב] אין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה וכו' אלא כדי שיקרמו פניה דמשמע הא כדי שיקרמו פניה נותנין בכי האי גוונא כיון דלא עבד איסורא וצורך שבת הוא רודה כדרכו דלא אשכחן דנבעי שנוי אלא בשכח פת בתנור דעבד איסורא וכן נראה לי מדברי הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות שבת וטעמא דמילתא משום דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול בעלמא וכל היכא דלא עבד איסורא ואיכא צורך היום שרו כי אורחייהו והיינו נמי דאמרינן בפרק בתרא דראש השנה [דף לב ב] גבי תקיעת שופר דמתעסקין עם התינוקות כדי שילמדו ואפילו בשבת ואי הוו שבות גמור לא שרינן ליה במקום מצוה דבשופר גופיה אמרינן [שם] אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה אלא ודאי מפני שאינו שבות גמור כל שהוא צורך היום מותר כדרכו וכל שאין בו צורך היום אסור אפילו בשינוי וכל שיש בו צורך היום ונעשה באיסור כי ההיא דשכח פת בתנור דבפרק כל כתבי וכן נמי ליכא צורך היום אלא דאיכא למיחש שלא יבא לידי איסור סקילה אם אפשר לשנויי משנינן ואי לא אפשר עביד כי אורחיה זהו הדרך הנכון בעיני בדברים הללו ואין זה דרך הרמב"ן ז"ל שהוא אוסר לרדות במרדה אפי' הדביק פת בתנור מבעוד יום בהיתר שיש שהות ביום כדי שיקרמו פניה:

תנו רבנן המוציא מחנות וכו': חנות רשות היחיד:

פלטיא: רחבה והיא רה"ר:

דרך סטיו: מקום אצטבאות שיושבין שם סוחרים ותורת כרמלית עליו דלאו להלוכא היא כרה"ר:

חייב: הואיל ולא עמד בסטיו לפוש אין כאן הנחה אלא בפלטיא:

ובן עזאי פוטר: כדמפרש דקסבר בן עזאי מהלך כעומד דמי ונמצא נעקר מרשות היחיד ומונח בכרמלית ונעקר מכרמלית ומונח ברה"ר ואם תאמר וכיון דס"ל הכי מעביר ד' אמות ברה"ר לבן עזאי היכי משכחת לה דחייב לימא כל היכא דאזיל כעומד דמי והרי היא כמי שהונחה על כל אמה ואמה בירושלמי [דפרקין הל"א] מקשו לה הכי ומשני דמשכחת לה בקופץ כדאמרינן בגמ' דילן א"ר יוחנן מודה בן עזאי בזורק כלומר דמודה בזורק מחנות לפלטיא דרך סטיו דחייב דהא לא נח בכרמלית מידי. ונראה מדברי רב אלפסי ז"ל שהביאה להא דרבי יוחנן דסבירא ליה דהלכתא כבן עזאי [כיון דרבי יוחנן מפרש מאי דמודה ביה בן עזאי] וליתא דרבי יוחנן פרושי הוא דמפרש ליה אבל לדידיה כרבנן סבירא ליה ותדע לך דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר [דף ה ב] המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ואילו לבן עזאי כי האי גונא חיובי מיחייב דכיון דסבירא ליה מהלך כעומד דמי כשנמלך עליהן להוציאן מיחייב כאילו עמד והכי אמרינן בהדיא בפרק אלו נערות (דף לא א) דאמרינן התם הכא במאי עסקינן כגון שנטלו על מנת להצניעו ונמלך עליו להוציאו ומקשינן וכי האי גוונא מי מחייב והא אמר רב ספרא אמר רבי יוחנן המפנה חפצים וכו' ומסקינן אלא הא מני בן עזאי היא אלמא רבי יוחנן לא סבירא ליה כבן עזאי והכא פרושי בעלמא הוא דמפרש הילכך כרבנן קיימא לן דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב וכן פסק הר"ם במז"ל בפ' ארבעה עשר מהלכות שבת:

תנו רבנן ארבע רשויות לשבת: כולהו מפרש להו:

גדר: כותל שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה הוי ראשו רשות היחיד:

סרטיא: מסילה שהולכין בה מעיר לעיר:

פלטיא: רחבה של עיר שמתקבצין בה לסחורה:

ומבואות המפולשין: מבואות של עיר שהן רחבים שש עשרה אמה שהן מפולשין משני ראשיהן לפלטיא:

ענוש כרת: בלא התראה:

ונסקל: בהתראה:

בקעה: שדות הרבה:

אצטוונית: שלפני החנויות שיושבין שם סוחרים:

והכרמלית: לקמיה פריך אטו כל הני ים ובקעה לאו היינו כרמלית דקאמר תנא לעיל ולשון כרמלית מלשון ארמלתא שאינה לא בתולה ולא אשת איש אף כאן אינה לגמרי כרה"י ולא כרה"ר אינו לא כרשות היחיד משום דדמיין לרה"ר שאין להם מחיצות ולא כרה"ר שאין דומין לדגלי מדבר דלאו להלוכא דרבים עבידי:

ואין נושאין ונותנין לתוכן כלומר אין מטלטלין בהן אלא בד' אמות משום דדמיין לרה"ר וגזור רבנן בה אטו רה"ר וזהו כרמלית האמורה למעלה:

חצרות של רבים: שפתוחין לחצר בתים הרבה וחצר פתוחה לרה"ר ובני בתים יוצאין דרך החצר לרה"ר:

ומבואות שאינן מפולשין: שראשו אחד סתום וחצרות הרבה פתוחות לו ובני החצרות יוצאין דרך המבוי לרה"ר:

עירבו מותרין: עירבו כל הבתים בפת וכן לענין מבוי אם עירבו החצרות הפתוחות לו ביחד מותר להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי:

לא עירבו אסורין: להוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי (לא עירבו אסורין) מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות כולם ונמצא מוציא מרשותו לרשות חבירו וגזרו רבנן מרשות לרשות אע"פ ששתיהן רה"י דעשו סייג לתורה להרחיק האדם מן העבירה שלא יוציא מרה"י לרה"ר והא מילתא לאו מחילוק ארבע רשויות היא דבין עירבו בו בין לא עירבו בו רשות היחיד הוא והמוציא מתוכו לרה"ר חייב:

אדם עומד על האסקופה נוטל מן העני העומד בחוץ ונותן לו וכו': וזה מקום פטור המוזכר למעלה שאינו חשוב רשות לעצמו לפי שאינו רחבה ד' כדמפרש לקמן ובטל אצל רשות הרבים ואצל רשות היחיד:

ובלבד שלא יטול וכו': דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרה"י לרשות הרבים וגזרה זו דלמא אתי לאקולי ולאפוקי להביא מרה"ר לרה"י:

אבל ים ובקעה וכו': כענין אמר מר הוא:

אטו כולהו: הנך ים ובקעה ואצטווני' לא זו היא כרמלית הנזכרת במנין ארבע רשויות והא קתני אינן לא כרה"י ולא כרה"ר ואין מוציאין וכו' ש"מ זהו רשות שלישית:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט