רי"ף על הש"ס/שבועות/דף ד עמוד ב

הלכות רב אלפס

כדשמואל דאמר שמואל פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע"פ שמשיר צרורות:

איתמר בעל ולא מצא דם ובעל ומצא דם ר' חנינא אמר טמאה ורב אסי אמר טהורה ר' חנינא אמר טמאה אם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי רב אסי אמר טהורה דלמא איתרמי ליה כדשמואל דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם ואידך שאני שמואל דרב גובריה והלכתא כר' חנינא דספק איסור לחומרא אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון וה"מ דלא ראתה אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא:

ראתה ועודה בבית אביה ב"ש אומרים נותנין לה בעילת מצוה וב"ה אומרים כל הלילה שלה (נידה סה:) רב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש דתניא רבותינו חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש:

אמר עולא כי הוו בה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בתינוקות לא הוו מסקי מינה כדמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימו הכי בועל בעילת מצוה ופורש ירושלמי שמואל אמר כל ההיא הלכתא דרישא דפירקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ר' ינאי ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת בעון קומי רבי יוחנן מהו לתלות בדם המכה ולא הורה מהו לבעול בעילה שניה אמרין לתלות בדם המכה ולא הורה לבעול בעילה שניה הוא מורי וכו':

אמר רבא (נידה סו.) תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים ל"ש גדולה דשכיחי בה דמים ול"ש קטנה גדולה מ"ט משום דמחמדא קטנה נמי מחמדא:

תנו רבנן החמרין והפועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהן

רבנו ניסים (הר"ן)

דכתובות דמותר לבעול בתחלה בשבת:

ובפלוגתייהו דרב ולוי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מאיסורי ביאה כרב ובסמוך אכתוב אי נפקא לן מידי בכל הני דיני אי לא:

בעל ולא מצא דם פעם ראשונה:

וחזר ובעל ומצא דם פעם שניה:

אם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי הלכך אמרינן דדם נדות הוא זה והאי דלא אשתכח דם בתולים אפשר שהיה מועט ונסתר בשכבת זרע או שנבעלה קודם לכן:

יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם על ידי הטיה וזה גם כן אפשר שבפעם ראשונה הטה ולאו אדעתיה:

שאני שמואל דרב גובריה אבל להטיה לא חיישינן:

בוגרת נותנין לה לילה ראשון ותו לא אפילו לבית הלל לפי שהבוגרת נתמעטו בתוליה הלכך ודאי בלילה אחת כלו כולם:

אבל ראתה כיון דשכיחי בה דם טפי [מנערה] אין נותנין לה אלא בעילת מצוה:

הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש בין שהגיע זמנה בין שלא הגיע זמנה:

רבותינו חזרו ונמנו ואף על גב דשורת הדין הוי כמתניתין החמירו עליה בחומרא זו:

כי הוו רבי יוחנן וריש לקיש בתינוקת בפרק בתרא דנדה ששמו תינקות:

תעלא שועל:

מבי כרבא מן החרישה שאינו מוציא משם אלא אבק רגליו ה"נ לא ילפינן מפרקין דמתני' מידי אלא כרבותינו שחזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש:

ערק ברח כלומר פירש ממנה מביאה ראשונה ואילך:

ומסתברא שאע"פ שבעל הגמרא סידר מימרא דרב ושמואל בפסקא דראתה ועודה בבית אביה הה"נ דאפי' בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינו בועל אלא בעילת מצוה בלבד וראיה לדבר מדאותיב רב חסדא עלייהו בגמרא מדתניא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך יב"ח וההיא ודאי בלא ראתה דאי ראתה אין לה אלא כל הלילה אלמא דרב ושמואל לא אמרו למילתייהו דוקא בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה ואע"פ שבעל הגמרא סידרה בהך פיסקא אלא הוא הדין בלא ראתה וכיון שכן הוא הדין נמי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה והיינו דאמרינן דרבי יוחנן וריש לקיש לא הוו מסקי מהאי פירקא אלא בועל בעילת מצוה ופורש [משמע מכל מילי דתינוקת] וכן מוכיח הירושלמי אשר הביא הרב אלפסי דאמר שמואל כל ההיא הלכתא דרישא דבפרקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ואין דעת הרמב"ם כן שכתב בפרק ה' מהלכות איסורי ביאה גבי נשאת כשהיא נערה וראתה דם בבית אביה שאין לו לבא עליה אלא בעילה ראשונה ופורש ובלא ראתה כתב הדינים כמו שכתוב במשנה ובגמרא אלמא סבירא ליה דרבותינו לא חזרו ונמנו אלא אהגיע זמנה לראות וראתה:

והראב"ד ז"ל השיב עליו אמר אברהם כב"ש הוא זה עד כאן ולא מן השם הוא זה אלא כדכתיבנא ודאמרינן בועל בעילת מצוה ופורש אע"פ שלא מצא דם קא אמרינן דכיון שרוב נשים יש להם בתולים חוששין שמא ארתה טפת דם כחרדל ונאבד או שחפתו ש"ז ולא תלינן במילתא דלא שכיחא ולומר דבעל בהטיה ולא נבעלה קודם לכן דכיון דבחזקת בתולה היתה אין מוציאין אותה מחזקתה וכן דעת הגאונים ז"ל וכ' הראב"ד ז"ל דפורש דקאמרינן לא שיהא פורש לאלתר אלא ממתין עד שימות האבר ופורת וכדאמרינן בפרק ידיעות הטומאה במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי כדי שלא יהא יציאתו הנאה לו כביאתו אבל לנעץ צפרניו בקרקע כדאמרינן התם לא צריך שהרי התירו לו לגמור ביאתו כדאיתא בגמרא דאיל א לבו נוקפו ופורש ולא מסתברא שאם אמרו כן בנדה דאורייתא אין ללמוד ממנה לדם בתולים שהוא טהור אלא ודאי יכול לפרוש ממנה קודם שימות האבר דכל זה בכלל ביאה היא ואם אי אתה אומר כן אף הוא לבו נוקפו ופורש וכן כתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית:

תבעוה לינשא וכו' דמשום דמחמדא ומחמת חמוד יש לחוש שמא ראתה דם ואפילו בדקה ולא מצאה מתוך שהוא דם מועט ביותר חוששין שמא נאבד וגרסינן עלה בגמרא רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו ליום פלוני נכתוב כתובה איעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה לא סבר לה מר להא דרבא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' ימים נקיים אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים בקטנה מי אמר אמר ליה בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה גדולה מאי טעמא משום דמחמדא קטנה נמי דמחמדא והני ז' ימים נקיים איכא מאן דאמר שצריכה הפסק טהרה ובדיקה בימי ספירה כאשה הרואה דם אבל הראב"ד והרמב"ן ז"ל כתבו דאינה צריכה הפסק טהרה משום דרואה מחמת חימוד מועטת היא ובודאי שהפסיקה בטהרה ומיהו כיון דנקיים בעינן צריכה בדיקה בתחלתן ובסופן {גירסת ב"י או בסופן} והכי מוכח ההוא עובדא דרבינא דאיעסק לבריה בי רב חביבא ואיעכב שבעה יומי ובודאי דכיון שלא היתה היא סבורה דמשום ההוא איעכב לא הפסיקה בטהרה ואפילו הכי לא אשכחן ליה לרבינא דאצרכה ז' ימים אחרים אלא בדקה בסופן ואע"פ שלא הפסיקה בטהרה סגי ואין זה ראיה דאפשר דז' אחריני אצרכה אלא תלמודא לא חש לפרושי וז' ימים הללו מונין אותו משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אע"פ שלא נתקדשה עדיין והכי משמע ביבמות בפרק החולץ דאמרינן התם רב כי אקלע לנירדשיר אמר מאן הויא ליומא ורב נחמן כי אקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא ואקשינן והא אמר רבא תבעוה לינשא צריכה לישב ז' נקיים ופרקינן שאני רבנן דאודועי מודעי להו אלמא משעה שהיא סומכת שתנשא נותנת דעתה ומחמדה:

תנו רבנן החמרים והפועלים וכו' בסוף פרקא קמא דנדה ומוקמינן לה התם בשיש לה וסת משום דס"ל דבעסוקין בטהרות היא ומגו דבעי {בדיקה לטהרות בעיא} נמי בדיקה לבעלה ואפילו הכי שריא בלא בדיקה דאמרינן התם דכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו כלומר דסתם הבא מן הדרך דרכו לפייס ולרצות ולכי מרצה קמה ותבע רמיא אנפשא ואי הויא חזיא {מרגשא}וכי אמרינן דבעיא בדיקה ביושב ושוהה עמה שאינו צריך רצוי כל כך הלכך אצרכוה בדיקה דילמא השתא חזיא מגו דבעיא בדיקה לטהרות וישינה אע"ג דליכא למימר רמיא אנפשה הא אמרינן התם דיש לה וסת [הלכך] ערה דחזיא לאיעסוקי בטהרות בעינן בדיקה ואפילו לבעלה אבל ישינה דלא חזיא אפילו רגילה לעסוק בטהרות לא בעי בדיקה ומשום הכי לא מצינו לאוקמא באין לה וסת משום דאמרינן התם דאין לה וסת בין ערה בין ישינה בעיא בדיקה ובישינה ליכא תביעה ופיוס דליהוי כבדיקה:

וגרסינן בפרק כל היד עלה דמתניתין דתנן כל הנשים בחזקת טהרה הן לבעליהן והבאין מן הדרך נשותיהן להם בחזקת טהרה אמר ריש לקיש והוא שבא ומצאה מן תוך ימי עונתה ופרש"י ז"ל דהיינו תוך שלשים יום לראיה אבל לאחר זמן עונתה בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין בסוף עונה דנדה בינונית [עונתה] ל' יום אלא שלא ואמרו שכך נמצא במס' נדה ירושלמי אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה מותרת וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת וסתות דרבנן ופרש"י ז"ל דרב הונא קאי אבא ומצאה תוך ימי עונתה וקאמר דלא שאנו דכי מצאה תוך עונתה מותרת אלא כשלא הגיע עת וסתה בתוך אותם ימים שהיה בדרך אבל הגיע עת וסתה קודם בואו מן הדרך לא דאורח בזמנו בא ווסתות הלכה למשה מסיני ומחזקינן לה כטמאה ורבה בר בר חנה אמר מותרת וסתות מדרבנן והם הצריכוה לבדוק ביום וסתה שמא תראה מיהו היכא דבעלה לא היה בעיר ולא ידע אי בדקה אי לא [לא] מחזקינן לה כטמאה עד כאן ולפי פירושו אפילו באשה שיש לה וסת צריך לחוש לעונתה ולא נהירא שכל מיש יש לה וסת דמיה מסולקין עד זמן וסתה ולמה נחוש לעונה שקודם הוסת לפיכך נראה דמ"ד והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה קאי באשה שאין לה וסת שחושש בה לעונתה דמתניתין סתמא תנן כל הנשים ומשמע בין יש להן וסת בין אין להן ורב הונא דאמר לא שאנו אלא שלא הגיע עת וסתה קאי אאשה שיש לה וסת שחושש לה לוסתה ולא לעונתה כל לורבה בר בר חנה פליג ואמר [אפילו] יש לה וסת אינו חושש לוסתה דוסתות דרבנן ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל לרבה בר בר חנה דחוששת לעונה שאחר הוסת שאי אפשר לומר

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט