רי"ף על הש"ס/שבועות/דף ג עמוד ב

הלכות רב אלפס

אלא אלף אלא ריבוא וכשאתה אומר ימים שנים פתחת א"ר מונא משום ר' יהודה ימים שנים יכול ימים הרבה אם מרובים הם והלא כבר נאמר (ימים) רבים הא לא דבר הכתוב אלא בימים מועטים וכמה הן הוי אומר שנים רבים שלשה יכול רבים עשרה אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים הא כיצד הרבים הללו יהו מרובים על השנים וכמה הן הוי אומר שלשה:

(ברייתא שלהי נדה) יכול הרואה שלשה בתחלת תהא זבה ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה ברואה יום אחד אבל ברואה שלשה בתחלה תהא זבה ת"ל על נדתה אחר נדתה היא מיטמא ואינה מיטמא בתחלה אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין ת"ל ויקרא טו או כי תזוב על נדתה אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד מנין שנים וג' וד' חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה מה מצינו ברביעי שהוא ראוי לספירה וראוי לזיבה אף אני אביא אלו שהן ראוין לספירה שיהו ראוין לזיבה פי' מה מצינו ברביעי שהוא ראוי לספירה וראוי לזיבה שאם ראתה ג' ימים אחר נדתה הוחזקה זבה ומתחלת לספור מיום רביעי ואם לא ראתה ביום ראשון הסמוך לנדתה אלא שראתה דם ביום שני ובשלישי וברביעי נעשית זבה וסופרת מיום חמישי הנה הרביעי ראוי לספירה וראוי לזיבה אף אני אביא את הששה שהן תשלום י' שיהו ראוין לזיבה ומנין לרבות את י"א ת"ל בלא עת נדתה או יכול שאני מרבה את י"ב אמרת לאו מאי ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את שנים עשר מרבה אני את אחד עשר שראוי לספירת או כי תזוב ומוציא אני שנים עשר שאין ראוי לספירת או כי תזוב פירוש אם ראתה תשיעי ועשירי ואחד עשר הרי היא זבה גמורה וצריכה ספירת שבעה כענין שנאמר או כי תזוב וגו' אבל אם לא ראתה אלא עשירי ואחד עשר ושנים עשר אינה זבה גמורה ואינה צריכה ספירת שבעה ששנים עשר אינו מצטרף לאחד עשר לפי שאינו מימי זיבה אלא תחלת נדה הוא ולפיכך אינו מצטרף עמהן להיותן שלשה אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה גדולה מנין לרואה שנים שתהא זבה קטנה ת"ל ימי ומנין אפי' יום אחד ת"ל כל ומנין ששומרת יום כנגד יום תלמוד לומר טמאה היא יכול כשם ששומרת אחד לאחד כך תשמור שנים לשנים ודין הוא ומה הזב שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשני ראיות זכה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שנים לשנים ת"ל יהיה לה אין לה אלא יום אחד ואם טהרה מזובה כשתפסוק מזובה וספרה לה לעצמה שבעת ימים יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל ואחר תטהר אחר אחר לכולן ר"ש אומר אחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אכל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק (ע"כ בספרא מצורע פרשת זבים בפרק ד' ובפרק ה) :

והאי דמרבינן להני י"א יום שבין דם נדה לדם נדה מקראי לאו דברי הכל הוא דקי"ל י"א יום שבין דם נדה לדם נדה הלכה למשה מסיני כללא דנקטינן מהני מתניאתא דנדה דאורייתא היכא דאתחילא וחזיא דמא חד יומא ההוא יומא קמא דחזיא ביה תחלת נדה ומשלמת עליה שבעה יומי לא שנא חזיא דם בכולהו שבעה ול"ש לא חזיא אלא חד יומא וכד נפקן שבעה יומי טבלה ליל שמיני ומשתריא לבעלה ואי חזיא דם יום ח' הרי עיילא לה בתוך י"א יום שבין דם נדה לדם נדה שהן ימי זיבות וכיון דחזיא בהו חד יומא הויא לה זבה קטנה וחיישינן דלמא אתיא למיחזי למחר הלכך בעיא שימור יום תשיעי ואי לא חזיא יום ט' טבלה לערב ומשתריא ואי חזיא ביום ט' בעיא שימור יום עשירי ועדיין זבה קטנה היא ואי לא חזיא ביום י' טבלה לאורתא ומשתריא ואי חזיא גם ביום י' הויא לה זבה גמורה דהא חזיא תלתא יומין רצופין ובעיא למיתב ז' נקיים הכין דינא בהלין יומי זיבות אי חזיא דם חד יומא ואי חזיא תרי יומי משמרת להו חד יומא לבר מיומא דחד עשר דלא בעי שימור הואיל ונפקן יומי זיבות וה"ל יום י"ב תחלת נדה ואי חזיא ביה מידי הויא לה נדה כל הדין הוא דינא דאורייתא דהוו עבדן בנות ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי וקלשא לה דעתייהו ולא הוו יכלי לאפרושי בין דם טמא לדם טהור כדאמרי' (נידה כ:) א"ר יוחנן חוכמתיה דר' חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא מטמאנא מטהר מטהרנא מטמא:

וא"ר זירא טיבעא דבבל גרם לי דלא אחזי דמא ומה רבא דידע בטיבעא לא חזי אנא אחזי וחזו נמי דלא ידעי נשי תיקון וסתות חשו רבנן דלמא

רבנו ניסים (הר"ן)

מרובים הם והלא כבר נאמר רבים וא"ה היינו ימים היינו רבים אלא ודאי לא דבר הכתוב אלא בימים מועטים:

יכול הרואה כו' בת"כ היא ומייתינן לה בסוף נדה:

יכול הרואה ג' ימים בתחלת נדה רצופים תהא זבה לספירת ז' נקיים ולקרבן כדכתיב ימים רבים וקא מצריך לה ספירה וקרבן:

ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה האמור בפרשה ראשונה שלא הצריכה ספירת נקיים וקרבן:

ברואה יום אחד אבל ראתה ג' תהא זבה:

תלמוד לומר בפרשה שניה:

על נדתה איני אומר לך אלא ברואה שלשה ימים אחר ימי נדות:

סמוך לנדתה דעל משמע סמוך:

ואין לי אלא שראתה יום ראשון אחר שבעת ימי נדתה וראתה שמיני תשיעי עשירי [תשיעי ועשירי ואחד עשר מנין] ת"ל או כי תזוב אין לי אלא מופלג מנדתה יום א' כגון שראתה תשיעי עשירי ואחד עשר:

מנין לרבות שנים וג' וכו' שכולן דין א' להם לזיבה:

מה מצינו ברביעי לימים שאחר הנדה:

שהוא ראוי לספירת נקיים אם ראתה ראשון ב' וג' ופסקה:

וראוי לזיבה להצטרף עם שני ושלישי אם לא ראתה בראשון דהא אתרבי מופלג יום אחד מקרא דאו כי יזוב דהיינו ב' ג' וד':

אף אני ארבה לכל אלו עד עשירי ועשירי בכלל:

שהם ראוים לספירה שאם ראתה ג' ראשונים משכי ז' נקיים עד עשירי שיהו נמי ראוים לזיבה באי זה מהן שתראה שלשה רצופים:

ומנין לרבות את י"א שיצטרף עם ראשונים לזיבה לשלשה רצופים ואע"ג שאינו ראוי לספירת נקיים של זיבת שלשה ראשונים:

יכול שאני מרבה את שנים עשר דבלא עת נדתה אפי' מופלג ימים רבים משמע:

מרבה אני אחד עשר שראוי לספירת זיבה כלומר דכיון דזיבת רביעי איתרבי מאו כי יזוב לאותה זיבה משכה ימי ספירה עד י"א ותו לא ולפיכך מוציא אני את י"ב ת"ל ימי כל ימי זוב טומאתה:

ומנין ששומרת יום כנגד יום כלומר מנין דאי ראתה ב' ימים או יום אחד שתהא שומרת יום אחד בלבד ואחר כך תטהר:

ת"ל טמאה היא כלומר דכיון דכבר כתב כימי נדתה תהיה משמע דהויא טמאה כנדה ומה ת"ל טמאה היא למעוטי שאינה משתמרת אלא יום אחד בלבד:

ומה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד דמדכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ילפינן [בספרא סוף פ' מצורע] דזב שראה ראייה אחת אינו אלא כבעל קרי וטובל ואוכל פסחו לערב:

סופר שבעה לשתים דהכי תניא התם:

אינו דין שתספור שנים לשנים ובסוף נדה גרסינן שבעה לשנים:

ת"ל כל ימי זוב טומאת כמשכב נדתה יהיה לה דלכתוב כל ימי זוב [טומאתה] כמשכב נדתה יהיה לה למה אלא להכי כתב יהיה לה דמשמע מיעוטא דאין לה אלא יום אחד:

יכול בין סמוכים בין מפוזרים דאע"ג דראתה בינתים מצי משלמת שבעת נקיים אע"ג שהם מבחוץ:

אחד אחד לכולן כלומר שלא יהא לנקיים שלה אלא אחר אחד בלבד ואילו ראתה בינתים ומשלמה בתר הכי שבעה נקיים הוו להו תרי אחר הלכך ילפינן דאי ראתה בינתים סותרת מנינה ואחר כך מונה שבעה רצופים כדי שלא תהיה להן אלא אחר אחד:

אחר מעשה תטהר אחר שטבלה ביום שביעי היא טהורה לאלתר לטהרות ולביתה דכל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת:

שלא תבא לידי ספק שמא תראה לאחר תשמיש ואיגלי מילתא למפרע שלא נטהרה ונמצא ששמש עם הזבה:

לאו ד"ה היא דקי"ל כו' הכי מסקינן בסוף נדה דקרא לר"ע והלכתא לרבי אלעזר בן עזריה:

כללא דנקטינן כו' ולא שנא דלא חזיא אלא חד יומא כדילפינן לעיל:

טבלה ליל שמיני דנדה טבילתה בלילה לבד מיום אחד עשר דלא בעי שמור הכי מסקינן בסוף נדה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט