רי"ף על הש"ס/קידושין/דף יט עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

שני ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה בלבד מאי אמרת תיבעי נמי מיאון גזירה שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה הכל יודעין דאחות חלוצה דרבנן דאמר ריש לקיש כאן שנה רבי אחות גרושה אסורה מדברי תורה אחות חלוצה אסורה מדברי סופרים וכל שאסורה מדברי סופרים תופסין בה קדושין וצריכה גט הלכך לא בעיא מיאון בהא עולא אמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינה צריכה הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהב ליה לחבריה אמר ליה מיקדשא ברתך לבראי אמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרו ליה רבנן ודלמא שליח שוייה לא חציף איניש לשווייה לאבוה שליח ודלמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק אמר להו רבא בר שימי בפירוש מר (צ"ל דלא ס"ל וכ"ה בגמ') לא סבירא ליה להא דרב ושמואל ומדאשכחינן לרבינא דהוא בתרא לא סבר ליה להא דרב ושמואל שמעינן מינה דלית הלכתא כרב ושמואל וכולהו רבוואתא קמאי ז"ל הכי פסקו כגון רב אחא משבחא ובעל הלכות גדולות ורבינו האי בתשובותיו הני כולהו פסקו הלכתא כרבינא ודחו להא דרב ושמואל בין קטנה בין נערה דהיכא דקידשה קטנה או נערה נפשה בלא דעתא דאבוה דלא הוו קדושיה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב (נ"א אבל ר"ח ז"ל חש להא) ואיכא מאן דחש להא דרב ושמואל משום דאשכח לאביי ורבא דשקלי וטרו אליבא דרב ושמואל דאמרינן איהי אמרה לקריבאי ואיהו אמר לקריבאי כפתיה ואמר לה תהוי לקריבך אדאכלו ושתו אתא קריביה באיגרא וקידשה אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מאי בינייהו איכא בינייהו דלא טרח ואנן מסתברא לן דלא שייכא הא דאביי ורבא אליבא דרב ושמואל אלא הכי קאמרי לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר ליה לקדשה בחשאי לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה ואי אפילו תימא ברב ושמואל שייכא הא רבינא דהוא בתרא לא סבירא ליה הא דרב ושמואל וקיימא לן הלכתא כבתראי:

נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי איכא מאן דאמר הלכתא כרב דהא לא אמרינן דהדר בה רב ואיכא מאן דאמר כיון דחש לה רב להא דרב אסי

 

רבנו ניסים (הר"ן)

נקט הכי דאפי' תמצא לומר דאחות חלוצה לא תפסי בה קדושי מדאורייתא אפ"ה איכא למיחש שמא לא נתרצה האב כלל ואע"ג דליכא מ"ד דתהוי אחות חלוצה דאורייתא כיון דלא איצטריך לא בעי לעיולי בהכי ומיהו איכא למידק והיכי אתו למימר דאין קידושין תופסין באחותה דהא איכא חליצה והכל יודעין דאחות חלוצה מדברי סופרים ואע"פ שיש עמה גט מ"מ כבר הם רואים שאין הדבר יוצא מידי ספק ולא יבואו להקל בקידושין יש לומר דחיישינן דלמא איכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה וכי תימא ניחוש נמי דלמא איכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה ומיאון לכולי האי לא חיישינן וכי תימא אי חיישינן דאיכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה יבמה גדולה דעלמא נמי שעשה בה מאמר היאך מתירים אותה בגט וחליצה ניחוש דאיכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה איכא למימר דשאני התם דלא אפשר [לתיקוני] דכיון דלא שייך מיאון ליבמה גדולה אין אוסרין אותה מפני חששא זו ולפי זה קטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת [המקדש] ונפלה לפני אחיו ליבום ועשה בה יבם מאמר מדעת אביה שצריכה גט וחליצה צריכה נמי מיאון דהא אפי' גדולה היתה צריכה למאן אלא שאי אפשר. ואחרים אומרים דיבמה שקדושיה הראשונים קדושין גמורין אינה צריכה מיאון דליכא למיחש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה דהתם הכל יודעין דגט יבמין הוא מדרבנן בעלמא שהרי אשתו גמורה של אחיו היתה אבל הכא דקדושי ראשון היו שלא מדעת אביה אין תולין גיטו של שני בקדושי מאמר משום דמאמר גופיה לא הוי אלא מדרבנן וסברי דכל שנעשה שלא מדעת האב לא אחמור ביה רבנן כולי האי להצריכה גט דקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה אלא אמרי קמו בהו רבנן בקדושי קמא דלא הוו קדושי לפי שלא נתרצה האב וקדושי שני קדושי תורה ויאמרו שאין קדושין תופסין באחותה ולפי זה אפילו היא קטנה כל שנתקדשה לדעת אביה אינה צריכה מיאון:

לא עבד בה מאמר וכו' הכל יודעים:    שאפילו חליצתה חליצה [גמורה] קדושין תופסין באחותה שאחות חלוצה אינה אסורה לו אלא מדברי סופרים:

כאן שנה:    ביבמות בפרק החולץ (דף מא א) שנינו החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת [הרי זו חולצת ולא מתיבמת המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת] הרי זו פטורה דהויא לה אחות גרושתו שהיא ערוה לו בחייה ועל משנה זו אמר ר"ש בן לקיש כאן שנה לנו רבי. כלומר ממשנה זו אנו למדים דאחות גרושה הויא לה ערוה מן התורה אבל אחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים וכ"ת אכתי תבעי מיאון שמא יאמרו שאין קדושין תופסין לאביו בה איכא למימר ליכא למיחש להכי דלא שכיח דמקדש לה אב דמבזז בזיז מינה. ולענין קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אמה ואחיה כתב בעל הלכות ז"ל דהדא מילתא אישתאילא קמיה רבנן ואמרי דשפיר עבדה אמה דנשואין תקינו לה רבנן ואם קבלה היא נקבל אבל לא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך לקטנה שהיא ברשות אביה וי"א דאדרבה אסורה לישב עמו שמא קדשה אביה במדינת הים [ור"ת ז"ל השיב דא"כ קטנה שמת אביה במדינת הים] תאסר לעולם שמא קדשה אביה שם אלא ודאי לשמא קדש לא חיישינן כי היכי דמסקינן בפרק כל הגט (דף כח ב) דלשמא מת לא חיישינן ואע"ג דהתם אמרינן דשמא ימות תנאי היא [וקי"ל כר' יוסי דאמר חיישינן] והכא איכא למיחש שמא יקדשנה שהרי בידו לקדשה אפ"ה כיון שלעולם אינה אסורה לישב תחת בעלה אלא משום חששא דשמא קדש [ולא] משום שמא יקדש ליכא למיחש להכי ולא דמי למאי דאמרי' התם [בגיטין דף כח א] בהאומר הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו שאסורה לאכול מיד שמא ימות דהתם כיון שאם מת נמצאת זרה למפרע איכא למיחש להכי אבל הכא כיון דליכא איסורא למפרע כלל גם לשמא יקדש לא חיישינן דאי לא תימא הכי בת כהן שהלך אביה למדינת הים לא תאכל בתרומה שמא קדשה אביה לישראל ומש"ה אמרינן נמי בפ"ק דגיטין (דף יב ב) דעבד כהן שברח מרשות רבו אוכל בתרומה ואין חוששין שמא מכרו רבו לישראל והאוסרין מחלקין ואומרין דגבי בת כהן ועבד ליכא למיחש שמא מכרו רבו או קדשה לישראל שכיון שהוא יודע שאוכלין בתרומה בחזקת שהן ברשותו לא מקלקל להו אבל הכא איכא למיחש לפי שאין לו לחוש שקדשוה אמה ואחיה שלא מדעתו ואע"ג דאי מת ודאי לא חיישינן התם לאו בידו מכאן ולהבא ודמי לההיא דאמרינן בגיטין דשמא מת לא חיישינן אבל הכא בידו הוא וראוי להחמיר:

הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי:    אילני צפצפה שהוא מין ערבה ועושין מהן מחצלאות והן נתונות ע"ג זיזין הבולטין ברשות הרבים לישב תחתיהן מפני החמה:

ברתך לברי:    בתך לבני:

אפי' למאן דאמר:    בבת שנתקדשה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב:

שמא נתרצה הבן:    בקדושין שקדש לו האב שלא מדעתו:

לא אמרינן:    דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל ברא דאיק ונסיב ובן אינו ברשות אב לקדש לו אשה שלא ברשותו ואפילו בדשדיך קאמר דלא חיישינן דמ"ד שמא נתרצה האב בדשדיך הוא דקאמר והיינו דאמרינן ודלמא שליח שוייה. דכיון דשדיך אית לן למיחש לכל מאי דאפשר:

ודלמא ארצויי ארצי:    הבן קמי האב וגלה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו:

מר:    רבינא:

בפי' שמעתי דלא סבר ליה לדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו כך כתב רש"י ז"ל:

והוא אמר לקריבאי:    מעשה שהיה שהאיש היה אומר לתת בתו הקטנה לקרובו ואשתו אומרת שתנשא לקרוביה:

כפתיה:    הכריחתו והודה לה לתתה לקרוביה ועשו סעודה לחבת חתון וזמנו את קרוביהם:

באיגרא:    בעליה וקדשה בסתר ועדיין לא קבל האב קדושין מקרוב של אשתו:

לא יעשו עולה:    ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה:

רבא אמר:    טעמא אחרינא ודאי לא נתרצה האב דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינו מפסידה:

דלא טרח:    לעשות סעודה לאביי מכיון דאודי לה תו לא הדר ולא חיישינן שמא נתרצה:

אוכלת בתרומה:    אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת אביה ואמור רבנן [כתובות דף נז ב] אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה זו