רי"ף על הש"ס/קידושין/דף יז עמוד ב

הלכות רב אלפס

לא כדרבא דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר מהא שמעינן דאין לקרקעות לא אונאה ולא ביטול מקח איתמר רב אמר אין שליח נעשה עד דבי ר' שילא אמרי שליח נעשה עד והלכתא שליח נעשה עד חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חבריה וכפר ביה אתא עובדא קומי רבי ירמיה ועשה שליח עד וחייבו שבועה על ידי הכתף אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות כגון שאמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הם אומרים נתננו והוא אומר לא נטלתי מגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכלי למימר פרענוהו למלוה והני מילי מקמי דליתקון רבנן שבועת היסת אבל השתא דאתקון רבנן שבועת היסת כיון דאי בעו למימר אהדרינהו ללוה

רבנו ניסים (הר"ן)

ודאמרי' אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. פירשו בו חוזר המקח ובטל והכי משמע לכאורה בפרק הספינה (דף צ א) גבי הא דאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות דאמרי' מ"ט אילימא כי היכי דלא ליהוי בטול מקח והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. כלומר ואפילו פחות משתות נמי בטל מקח. ואיכא למידק מדתנן בפרק בית כור עפר (דף קג ב) בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואמאי ליהוי ביטול מקח וכתב שם רש"י ז"ל דכי אמרי' דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפ' הספינה (דף צ א) דמקח טעות הוא הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה ומוכר נמי ה"ק ליה בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל ומה שאמר הרב ז"ל דה"מ במטלטלי אבל במקרקעי לא ליתיה דודאי רבא אפי' במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח דהא אמרי' בפרק הזהב (ד' נו ב) חטין שזרען בקרקע מהו כקרקע דמו ואין להם אונאה או לא ואמרי' היכי דמי אילימא דאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. כלומר ואפי' כקרקע דמו יש להם אונאה והכא נמי אמרי' בהדיא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא אבל פלוג במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' אלמא רבא אפי' במקרקעי אמרה אלא ודאי בגמר דבריו ז"ל תפש עיקר תירוצו דכיון שאמר לו מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר הא לאו הכי בטל מקח לגמרי וכדרבא ומיהו נהי דאמרי' דכל דבר שבמדה ושבמשקל בטל מקח דוקא כגון שאי אפשר להשלים הא אפשר להשלים משלים ואינו בטל כיצד מכר לו סאה פירות ונמצאה חסרה משלים אבל בשאי אפשר להשלים כגון בקרקעות בטל מקח לגמרי וכן כתב הר"ם במז"ל בפט"ו מהל' מכירה ומתניתין דתנן אפי' בקרקעות קנה ויחזיר היינו טעמא משום דא"ל מדה בחבל וכדכתיבנא ואחרים מכריעין כן דכל שאפשר להשלים משלים מדאמרי' בפרקא קמא דיו"ט (דף ז א) ההוא דאמר להו ביעי דפחיא למאן ביעי דפחיא למאן ויהבו ליה ביעי דשחוטה אתא לקמיה דרב אמי א"ל מקח טעות הוא והדר פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קא בעי להו והאי דקאמר דפחיא משום דצריבן למאי נפקא מינה למיתבא ליה דביני ביני קמ"ל והא התם כיון דאמר בפירוש דפחיא ואפי' לאכילה נמי מעליין טפי לא גריע מדבר שבמשקל ואפ"ה אמרינן דאי לאכילה הוה בעי להו לאהדורי ביני ביני סגי אלמא כל שאפשר להשלים משלים והרא"ה ז"ל דחה ראיה זו כפי מקצת גרסאות שגורסין שם אותבינהו ולא אפרוח ומ"ה סגי באהדורי ביני ביני משום דאי איתא דלאכילה הוה בעי להו וא"א לו להחזירן דהא אפסדינהו אין לו למוכר להחזיר לו כל המעות דלוקח לא הוה ליה לאותבינהו וכיון דאפסדינהו חייב ומיהו ביני ביני משלם אבל ודאי ה"ה דאי איתנהו לביעי דבטל מקח ויפה אמר לפי אותה גרסא אבל יש הרבה נוסחאות שאין כתוב בהן אותבינהו ולא אפרוח אבל נראה לי שאפי' לפי אותן גרסאות על כרחין עובדא הכי הוה ומן הטעם שכתב הרב ז"ל שאע"פ שאמר שכל שיכול להשלים משלים ה"מ במדה שחסרה שכיון שהשלים הרי יש לו ללוקח כל מה שנתכוון לקנות אבל מי שנתכוון לקנות דבר חשוב מעט שנאמר שיהא בידו של מוכר להשלים משלים לו בהרבה מן הגרוע או בדמים אינה תורה ומשנה שלימה שנינו [ב"ב דף פג ב] יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ובודאי אפי' רצה מוכר [ליתן] לו כפלים מן הרעות לא כל הימנו הלכך ודאי ההיא עובדא דפ"ק דביצה הכי הוה כגון דאותבינהו ולא אפרוח ואפשר שאותו הלשון הכתוב במקצת נוסחאות אותבינהו ולא אפרוח פירושן של ראשונים הוא מפני שראו שאי אפשר לקיים אותה שקלא וטריא אלא בענין זה ומן הטעם שכתבנו ומכל מקום אע"פ שאין הראיה ראיה הדין דין אמת שכל שאפשר להשלים כגון מדה חסרה של פירות משלים ואם אי אפשר להשלים כגון בקרקעות בטל מקח ומתנית' היינו טעמא מפני שכתב לו מדה בחבל ולפי זה המוכר שדה לחבירו ונמצאת שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו מכיון שבטל מקצתו בטל כולו ואם תאמר והא אמר שמואל בפרק בית כור (דף קו ב) גבי אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים דמקמצין. כלומר דנהי דבטלה מקצת חלוקתן לא בטלה כולה ואע"ג דס"ל דכלקוחות דמי וכדאיתא התם י"ל דנהי דכלקוחות דמו אינם כלקוחות גמורים דהא אקשינן עליה דשמואל לקמן מכור בשלשים אני מוכר לך ופרקינן התם עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח כלומר דדווקא גבי מוכר ולוקח הוא דאמרינן דכל שבטל מקצתו בטל כולו אבל באחין שחלקו ניחא להו שתתקיים חלוקתם בכל מה שאפשר לקיים אבל הרשב"א ז"ל סובר דכי אמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו ביטול מקח קאמר אלא אונאה חוזרת ושתות ופחות משתות ויתר משתות כולן שוין בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שאפשר להשלים לדבר שאי אפשר להשלים דאפילו בדבר שאי אפשר להשלים כבית או שדה קנה ומחזיר אונאה והיינו מתניתין דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי זה הלוקח שדה מחברו ומקצתה יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה מוכר המקח מתקיים בשאר:

איתמר רב אמר אין שליח נעשה עד דבי רבי שילא אמרי שליח נעשה עד: בין לקדושין בין לממון מי ששלח ממון לבעל חוב מצטרף שליח עם עד להיות שנים או אם שני שלוחים היו ביחד שניהם מעידין בדבר. ואמרי' עלה בגמ' מ"ט דמאן דאמר אין שליח נעשה עד אילימא משום דלא אמר ליהוי ליה עד אלא מעתה קידש את האשה בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי הכי נמי דלא הוו קידושין. כלומר הא ודאי ליתא דלא בעינן אתם עדי אלא בהודאה משום דאי לא אמר להו אתם עדי מצי אמר ליה משטה הייתי בו כדאיתא בסנהדרין (דף כט א) אבל אלו שראו עיקר המעשה למה להם למימר אתם עדי. ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דבעי' שיתנם לה בפני העדים ממש אבל אם הכמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהן אע"פ שפשטה ידה וקבלה קידושין אינה מקודשת דאיכא למימר דמשום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין קבלתן ורצתה לשחק בו. ומסקינן דטעמיה דמאן דאמר אין שליח נעשה עד היינו משום דכיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה ולא קיימא לן כוותיה אלא שליח נעשה עד:

ירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חבריה וכו' נ"ל שכתבו הרי"ף ז"ל ללמד דאפילו בשליח אחד בלבד אמרי' דנעשה עד לחייב שבועה על ידו ואפי' בשליח מושכר דכתף מסתמא הכי הוא אבל תמיהני דבתר דתיקון רבנן שבועת היסת אין לנו לחייב שבועה ע"י השליח ואפשר דנפקא מיניה אם פטרו משבועה מתחלה וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו: דשליח נעשה עד:

וכן בגירושין: אם שלח גט לאשתו ע"י שנים:

וכן בדיני ממונות כגון שאמר לשנים וכו': ודייקי' עלה בגמ' מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן דאי אמרי לא פרעיניה אמר להו פרעוני. כלומר והשתא כי אמרי פרעיניה נמצאו פוטרין עצמן שהרי פעמים שמוסרן להם בעדים והוה ליה כמלוה את חבירו בעדים שצריך לפרעו בעדים:

ואי קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים הני עדים למה לי: דקס"ד דכיון שהוא טוען ברי שנתן ביד שלוחיו וחזקה שליח עושה שליחותו והם גם כן אומרים נתננו הרי זה טוען ברי על פיהם ויכול לומר בברי שפרעו ומפרקינן ה"מ היכא דא"ל פרעינהו ניהלך הכי נמי הכא במאי עסקי' דא"ל ע"י שליח ואמטו להכי איצטריך עדים כלומר שאין אדם יכול לטעון ברי על פי אחרים. וה"ה דהוה מצי לאוקמה במלוה בשטר אלא דהא עדיפא ליה למימר דאפי' במלוה על פה צריך עדים כיון דלא אמר אנא פרעיתינהו ניהלך ועדים נמי מהמני דמגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה דהיינו משלח ואין עליהם אפי' שבועה שהרי אין כאן הודאה במקצת יכלי למימר פרעינהו למלוה ודבריהן קיימין בתורת עדות שאינן נוגעין בעדותן:

וה"מ מקמי דלתקון רבנן שבועת היסת אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת: שאפי' מי שאינו מודה מקצת הטילו עליו שבועה מעתה אפי' סבירא לן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אפ"ה נוגעין בעדותן הן דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעו לאישתבועי ולפיכך הם מעידים שקבלם מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה הלכך לא אמרינן בממון הן הן עדיו והוה ליה כדין חנוני על פנקסו וכו' כמו שהוא מפורש בפרק כל הנשבעים (דף מה א) והכא נמי משתבע מלוה ומשתבעי שלוחין מיהו לא בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלין דהא מלוה נמי נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השלוחים אינה אלא היסת ואינה שבועת המשנה כשבועת חנוני דהתם משום דליכא שבועת המשנה אלא בנשבעין

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט