רי"ף על הש"ס/פסחים/דף כז עמוד ב

הלכות רב אלפס

כל מאי דצריך ומברך ברכת המזון והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתי אינהו כסא דקדושא ואגדתא ואכלי מצה וירקי ואיהו לא אכיל בהדייהו ולא מידי ושביק להו למגמר סעודתייהו ומברכי אינהו ברכת המזון והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכין וכן לכל ביתא וביתא ולבסוף אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי כסא דהלילא דגמרינן להא מילתא מהא דתניא (ראש השנה כט, א) כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת הפירות שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא ובעי רחבה ברכת הלחם של מצה שהיא המוציא וברכת היין של קידוש היום שהיא בפה"ג מהו כיון דחובה הוא מפיק או דילמא ברכה לאו תיבה ופשטינן לה מהא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב (בר"ה איתא פפי) פפא הוה מקדש לן וכי הוה אתי אריסיה מדברא הדר מקדש ליה ושמעינן מינה שאע"פ שבירך לעצמו המוציא על המצה שהיא חובה כי איכא מאן דלא שמע ולא נפיק ידי חובתיה הדר ומברך ליה בין המוציא בין על אכילת מצה בין בפה"א בין על אכילת מרור בין בורא פה"ג כולהו חד טעמא אינון דמצוה נינהו וכן הלכה ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא ליטעום מידי דקיי"ל דאין מפטירין לאחר מצה אפיקומן ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא ומברך להו לא אכיל ולא טעים מידי בהדייהו והדר לביתיה ומקדש הרשות בידו ושפיר דמי:

אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן מאי שנא מרור דכתיב (שמות, יב) על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא מצה נמי הא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו מצה הדר אהדריה קרא דכתיב בערב תאכלו מצות:

תניא כוותיה דרבא (דברים, טז) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ליי' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מ"ט הוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה.ירושלמי בשבועות בפ"ג שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה:

כתוב [כ"ה בנזיר דף ג: ודף ה.] בסיפרי דבי רב (במדבר, ו) מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות וכו' רבי שמלאי איקלע לבי פדיון הבן בעו מיניה על פדיון הבן ודאי אבי הבן מברך שהחיינו מאן מברך כהן מברך דקא מאטי הנאה לידיה או דילמא אבי הבן מברך דקא עביד מצוה לא הוה בידיה אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה אבי הבן מברך שתים והלכתא אבי הבן מברך שתים ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר דכתיב (ויקרא, כג) וספרתם לכם ממחרת השבת (מנחות סה, ב) ות"ר וספרתם לכם כל אחד ואחד מונה לעצמו ממחרת השבת ממחרת יו"ט ותנ"ה (שם סו.) מיום הביאכם תספרו יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה ת"ל (דברים, טז) מהחל חרמש בקמה

רבנו ניסים (הר"ן)

שיכול לברך לכל אחד ואחד:

כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבין זה לזה במצות חוץ מברכת הלחם והיין ושאר ברכת הפירות שאינן אלא שלא ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאין זה חובת האדם לא ליתהני ולא ליבריך:

ברכת הלחם של אכילת מצה: שמברכין לפניה המוציא:

וברכת היין: שמברכין לפני קדוש היום מהו על אכילת מצה ומקדש ישראל והזמנים לא תבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאינן באות אלא שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה ואי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה מהו כיון דחובה היא אכילת מצה חובה עליו וכן קדוש היום חובה עליו ואי אפשר בלא הנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת ההנאה ומפיק או דילמא ברכת הנאה לאו חובה למצוה אתי' שאף בכל ההנאות היא נוהגת:

מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל: יום ז' בכלל קרא דכתיב שבעת ימים תאכל מצות היה ויצא מן הכלל דכתיב ששת ימים תאכל מצות ומפיק ליה לשביעי:

בזמן שאין בית המקדש קיים מנין: כלומר שאין שם פסח:

גרסינן בגמ' (דף קכ ב) אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לא יצא ידי חובתו פי' לר"א בן עזריה דאמר דפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואיכא מ"ד דהכי קי"ל כיון דסתם לן תנא בפ"ק דברכות (דף ב א) כותיה דתנן התם כל הנאכלים ליום (ולילה עד חצות) מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים (עד חצות) מצותן עד שיעלה עמוד השחר ודייקינן עלה בגמרא (דף ט א) ואילו אכילת פסחים לא קתני מני ר' אלעזר בן עזריה היא ובפרקין נמי סתם לן כוותיה דתנן (דף קכ ב) הפסח אחר חצות מטמא את הידים ואוקימנא לה כר' אלעזר בן עזריה ובפרק איזהו מקומן (דף נו ב) סתם לן תנא כוותיה דתנן הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואע"ג דסתם לן נמי כר' עקיבא דפליג עליה דתנן בפ' הקורא את המגילה למפרע (דף כ ב) דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרינן בגמרא לאתויי מאי לאתויי אכילת פסחים דלא כראב"ע ותלתא סתמי לא אלימי מחד סתמא כדאמרינן בפ' מצות חליצה (דף קא ב) מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי ואפ"ה מספקא לן הי מינייהו סתמא בתרייתא הילכך אזלינן לחומרא כר' אלעזר בן עזריה ולפיכך צריך ליזהר ולאכול קודם חצות מצה של אפיקומן ואפילו בקריאת ההלל החמירו בתוספ' לקרותו קודם חצות ויש מקילין ואומרים דסתמא דסתים כר"ע אלים טפי מדקתני ליה התם גבי הלכתא פסיקתא ועוד דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו והיינו דאמר רבא לר"א בן עזריה ולא אמר לה סתמא ואין ראוי להקל בכך:

ירושלמי בשבועות פרק שלישי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח: דשבועה חלה לבטל את המצות בשב ואל תעשה בכולל הילכך האיך שבועה מגו דחיילא אמצה דכל ימות שנה חיילא נמי אמצה דלילי הפסח:

שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח: דכיון דהכא ליכא כולל אין שבועה חלה לבטל את המצוה:

שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה: דמגו דחיילא אשאר צללים חיילא נמי אצל סוכה:

שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה: משום דהכא ליכא כולל וכי תימא אמאי והלא כשם שמצה כוללת מצה שאינה של מצוה כך סוכה כוללת סוכה שאינה של מצוה יש לומר דהיינו טעמא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה ואין סוכה סתם בלשון בני אדם אלא סוכת מצוה וכן לולב והר"ז הלוי ז"ל חולק על הרב אלפסי ז"ל שכתב זה הירושלמי ואמר דלפום גמ' דילן ליתיה דבפ' שבועות שתים בתרא (דף כב ב) משמע דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה ואפי' בכולל דאמרינן התם עלה דמתני' דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב ומוקמינן לה התם (דף כג ב) בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים כלומר דאמר שבועה שלא אוכל נבלות וכשרות דמגו דחיילא אכשרות חיילא נמי אנבלות ואמרינן התם (דף כד א) בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כלומר דבשבועות בטוי בעי שתהא בלאו והן ומ"ה פרכינן דבשלמא לאו משכחת לה שלא יאכל נבלות וכשרות דבכי האי גוונא מגו דחיילא אכשרות חיילא נמי אנבלות ולא אמרינן מושבע ועומד מהר סיני הוא דכיון דמ"מ אין שבועתו לבטל את המצוה אבל בהן היכי משכחת לה דאפי' אמר שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אע"ג דהוי כולל לא חייל כיון דלבטל את המצוה הוא אלמא שאין שבועה חלה לבטל את המצוה אפי' בכולל והא ודאי לאו קושיא היא דהני מילי בקום עשה שאין אומר לו לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חיילא כדמוכח הכי בירושלמי:

רבי שמלאי איקלע לבי פדיון הבן וכו' (על פדיון הבן) אבי הבן ודאי מברך: על פדיון הבן:

שהחיינו מי מברך: פי' דפשיטא לן שראוי לברך עליה שהחיינו מפני שהיא תלויה בזמן של ל' יום לתינוק שאינו בן קיימא עדיין עד ל' יום ומסקינן דאבי הבן מברך שתים:

ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי וכו' ותנו רבנן וכו': במנחות בפ' ר' ישמעאל היא (דף סה ב) וספרתם לכם כל א'. גמרי רבנן דהאי וספרתם מנין ממש מה שאין כן בשאר ספירות הכתובות בתורה:

יכול יקצור: כלומר בזמנו:

ויביא ויספור אימתי שירצה ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור: דאלמא משעת קצירה ספירה:

יכול יקצור

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט