רי"ף על הש"ס/סוכה/דף יט עמוד א

הלכות רב אלפס

לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב. מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהן אומרים ותבא לו מארה ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה:

גמ' תנו רבנן באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אמר רבא הלכתא גוברתא איכא למיגמר ממנהגא דהלילא הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה. הוא אומר תהלים קיג הללו עבדי ה' והן אומרים הללויה מכאן שגדול מקרא אותו ועונה אחריו הללויה. הוא אומר הודו לה' והן אומרים הודו לה' מכאן שמצוה לענות ראשי הפרקים. איתמר נמי אמר רב חנן בר אבא מצוה לענות ראשי הפרקים. הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והן אומרים אנא ה' הושיעה נא מכאן שקטן מקרא אותו ועונה אחריו מה שהוא אומר. הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והן עונין אחריו

רבנו ניסים (הר"ן)

פסחים [דף ק א] במי שהתחיל לאכול מבעוד יום מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אין מפסיקין כלומר אלא גומר סעודתו ואח"כ מקדש והא דר' יוסי לא פליג אמתני' דמפסיקין לק"ש ולא אמתני' דהכא ואפ"ה אמרי' התם דאין מפסיקין משום דאתחיל מקמי דמטא זמן חיובא טובא ואע"ג דאסיקנא התם אמר ר"י אמר שמואל אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש התם היינו טעמא משום דקידוש במקום סעודה ומקמי סעודה אתחיל [כלומר הקידוש הוא מתחיל בסעודת שבת ומתקן אותה] אבל בשאר מילי דאורייתא כי אתחיל מקמי זמן חיובא טובא אינו מפסיק כל היכא דאיכא שהות וכבר כתבתי זה בפרק יציאות השבת [סי' רעח] בס"ד:

מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו: כך היו נוהגין אחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים ואם היה עבד או אשה או קטן הואיל ואין מחוייב בדבר אין מוציא את המחוייב ידי חובתו הלכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר:

ותבא לו מארה: מפני שלא למד שאילו למד לא היו מקרין אותו כיון שצריך לענות אחריהן כל מה שאומר אבל כשהגדול מקרא אותו והוא עונה אחריו הללויה לא אמר שתבא עליו מארה שדרך הגדול לקרות אפילו לבקיאין:

ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה: רש"י ז"ל מפרש שעל כל דבר ודבר שהוא אומר בכל ההלל כולו עונה אחריו הללויה חוץ מראשי פרקי' שצריך לומר ראשי פרקים עצמן ואחרים מפרשים דבפ' א' בלבד הוא שעונין הללויה אבל בשאר כל פרק ופרק עונה ראש פרקו ויתבאר עוד בגמ' בס"ד:

גמ' ת"ר באמת אמרו: כל באמת הלכה היא ואין חולק בדבר:

בן מברך לאביו: בהמ"ז ובפ' מי שמתו [דף כ ב] שקלינן וטרינן אשה [חייבת] בבהמ"ז דרבנן או דאורייתא ונפקא מינה לאפוקי אחרים י"ח דאי דאורייתא מפקא ואי דרבנן לא מפקא ואתיא למפשטא מהא דאשה מברכת לבעלה ומוציאתו אלמא דמחייבא מדאורייתא דהך מתני' לאו בעונה אחריהם מה שהן אומרים היא כעונה דמתני' אלא בשומע ושותק ודחי דדילמא בדאכל בעלה שיעורא דרבנן דמחייב בבהמ"ז מדרבנן בלחוד ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ולהך אוקימתא כי קתני בן מברך לאביו היינו בן שהגיע לחנוך דחיוביה מדרבנן אבל למאי דקי"ל דאשה מחויבת מדאורייתא מתוקמא מתניתין כפשטא בבן גדול ובדאכל איהו שיעור דאורייתא ואתו הני ומפקי ליה מש"ה תנא תבא לו מארה דהא ודאי שלא בזימון היא דאשה לאו בת זימון וכיון שכן על כרחיך מפני שלא למד הוא שאם למד אין לו לצאת בברכת אחרים שהרי מצוה ליחלק וכ"ש אם למד ולא שמע למצות חכמים שאמרו מצוה ליחלק אלא רצה לצאת בברכתן של אלו שתבא לו מארה:

אמר רבא הלכתא גברתא: הלכות גדולות:

ממנהגא דהלילא: שאנו רואין נוהגים עכשיו בבתי כנסיות כדמפרש ואזיל שהיו נוהגין לומר הללויה ב"פ ולא יותר ואומר כל ההלל עם המקרא עד הודו ועונין אחריו הודו וחוזרין עמו עד אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ועונין אחריו כמו שאנו עושין ואין זו כקריאת הראשונים שהיו עונין הללויה על כל דבר ודבר כדאמרינן במתניתין וקאמר רבא ממנהג של עכשיו אנו למדין מה היא עיקר תקנת קריאת ההלל כשתקנוהו תחלה לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו ותקנו שיהא אחד קורא והכל שומעין ועונים אחריו הללויה וראשי פרקים ועכשיו שהכל בקיאין וקורין אותו הכל ואעפ"כ הן עונים פעמיים הללויה והודו ואנא מכאן אנו למדין מה תקנו הראשונים לענות לבקיאין ולמי שאינן בקיאין ובמקומו של רבא היו נוהגין מנהג זה המוכיח מתוך מימריה ומה שאין אנו נוהגין כן הוא משום דמנהגא קרי ליה והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג:

הוא אומר הללויה והם אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה: כתב רש"י ז"ל ממה שאנו נוהגין שהמקרא פותח הללויה ואנו שותקין ועונין אחריו הללויה והוא שותק ואין אנו מתחילין לקרות עמו כסדר שאנו גומרים עמו שאר ההלל לפיכך למדין אנו מכאן שמצוה לענות הללויה בפתיחתו ואפי' לבקיאין ע"כ ונ"ל פירוש לפירושו ז"ל לפי שבתחלה כשהיה גדול מקרא ועונין אחריו על כל דבר ודבר הללויה מי שהיה בקי אם רצה היה אומר בשוה עם ש"צ אבל במלה ראשונה דהיינו הללויה שתקנו אפילו הבקיאין ישתקו ויענו בקיאין ושאינן בקיאין כאחד הללויה משום דבקיאין אם ינהגו בזה כשאינן בקיאין לא מחסרי מידי שהרי הם אומרים מה שש"צ אומר ומה איכפת להו אם (אמרו) [אחרו] מעט ולפיכך רצו להשוות כולן בראש ההלל כדי שידעו שמצוה לענות הללויה והיינו טעמא דאמרינן הכא מכאן שמצוה לענות הללויה ולא אמרינן מכאן שאם היה גדול מקרא אותו כדאמרינן בתר הכי לפי שמצוה זו אף על הבקיאין שאין אדם מקרא אותם היא מטעמא דאמרן:

הוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה: ממה שנוהגין עכשיו לענות עוד הללויה פעם שניה ושאר ההלל קורין עמו אנו למדין תקנה ראשונה שמי שאינו גמרו אלא סומך על המקרא דיו לענות הללויה על כל דבר ודבר לפיכך החזיקו עכשיו במנהג זה לסמוך בהללו עבדי ה' על המקרא ולענות הללויה כדי לזכור תקנה ראשונה שמותר לסמוך עליו בכל ההלל ולענות אחריו הללויה:

הוא אומר הודו לה' והם אומרים הודו לה' מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים: הוא אומר הודו והם שותקים ועונין אחריו הודו לה' מכאן שבראשי פרקים צריכין לענות ראשי פרקים עצמן ולא סגי להו בהללויה כך כתב רש"י ז"ל מכלל דסבירא ליה שבשאר הפרקים גם כן עונה הללויה חוץ מראש הפרק ואינו נראה [כן] במסכת סוטה בפרק כשם [דף ל ב] דגרסינן התם כיצד אמרו ישראל שירה על הים כגדול המקרא את ההלל והם עונין ראשי פרקים משה אמר אשירה לה' והם אומרים אשירה לה' וכו' ומדאמרינן והן עונין ראשי פרקים משמע שמענה כל פרק ופרק הוא ראש פרקו ונראה שמתחלת הלל ועד הודו פרק אחד כיון שלא עשו סימן לדבר עד הודו שהרי בפרק ראשון הבא אחר ראש ההלל היה להם לעשות סימן זה ומה שאנו נוהגין עכשיו הש"צ אומר יאמר נא ויאמרו נא והצבור עונין על כל אחד ואחד הודו לא מצינו מנהג זה בתלמוד ואפשר שנהגו כן לרמוז שמצוה לענות ראשי פרקים ע"פ זה הפירוש האחרון שכתבתי ולפי שהוא פסוק של הודאה ושבח נהגו כן ומ"מ יוצאין בו מאותן הפסוקים שאומר ש"צ דשומע כעונה:

הוא אומר אנא ה' הושיעה נא: ואין זה מראשי פרקים בזה החזיקו להיות סימן למי שסומך על המקרא שפעמים שצריך לענות אחריו כל דבר ודבר שהוא אומר והיכי דמי כגון מי שהיה קטן מקרא אותו כדתנן במתניתין:

הוא אומר אנא ה' הצליחה נא: והם שומעים ואח"כ עונין סימן זה החזיקו לדעת שהרוצה לכפול קצת פסוקים שבסוף ההלל כמו שנהגו עכשיו כופל כמו שזה נכפל שהרי שומע כעונה כדלקמן ואלו שומעין ועונין ה"ז כפילה. והני מכאן דאמר רבא מכאן לקטן המקרא וכו' מכאן שאם בא לכפול לאו דוקא דהוא הדין דמצי למימר איפכא מאנא ה' הושיעה נא שאם בא לכפול ומאנא ה' הצליחה נא קטן המקרא אלא אשמעינן שלא על חנם החזיקו אלו שגומרים את כל ההלל לענות דברים הללו אלא כדי ללמוד מהם תקנות הללו שתקנו נביאים לישראל. ואע"ג דאמרינן במגילה [דף כב א] דאין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות של בית רבן והכא מפסיקין באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא והפסוק אחד הוא היינו טעמא לפי שאמרוהו

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט