רי"ף על הש"ס/כתובות/דף נט עמוד א

הלכות רב אלפס

יצחק נפחא באנטוכיא ואמר לא שנו אלא כתובת אשה משום חינא אבל בע"ח לא ורבא א"ר נחמן אפי' בע"ח נמי ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש א"ל התם כדאמרי' טעמא שלא יהא כל או"א נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נזקקין שדה זו ומנה זו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס אבל נמצאת שדה שאינה שלו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשיקרי לא מחזקינן א"ר אשי הלכך אנן אזדקוקי לא מזדקקינן דהא אמר רבא הלכתא אין נזקקין ואי מזדקקינן מוקמינן אפוטרופוס דהא אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן:

מתני' (בגמ' ומשניות וברא"ש הגי' הממאנת אבל בירושלמי גרס התומה ) היתומה והשניה והאילונית אין להן לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואם מתחילה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להן כתובה:

רבנו ניסים (הר"ן)

לא שאנו. דגובה בשבועה. ולא חיישינן לשובר אלא כתובת אשה משום חינא כו':

ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש: בב"ח:

כדי שלא יהא כל או"א כו': אבל ביתמי חיישינן לשובר וכי תימא לרב הונא גופיה דפריך הכי לרבא לדידיה מי ניחא והא איהו אמר חיישינן לצררי והתם לא חיישינן כלל י"ל דרב הונא בתר דאותביה לרבא ופרקה לה אמרה לההיא דחיישינן לצררי אבל מעיקרא הוה ס"ל דליכא למיחש לא לצררי ולא לשובר ולבסוף ניחא ליה טעמא דצררי טפי משובר כי היכי דתיקום ככ"ע ואפי' למ"ד אין כותבין שובר ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דכל היכא דליכא למיחש לשובר ולצררי נזקקין ואילו בפ' שור שנגח ד' וה' (ד' לט א) גבי שור יתומים שנגח אמרי' ר' יוחנן אמר מעליית יתומים ר' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופין ופרכינן עלה ומי אמר ר' יוחנן הכי והא א"ר יהודה א"ר אסי אין נזקקין כו' ור' יוחנן אמר או לשטר יש בו רבית כו' איפוך ר' יוחנן אמר מעליית אפוטרופין ר' יוסי בר חנינא אמר מעליית יתומים ופרכינן משום דקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן משוית ליה לר' יוסי בר חנינא טועה והא ר' יוסי בר חנינא דיינא ונחית לעומקא דדינא והשתא קשיא מאי טעותא דאדרבה קשיא היכי פריך התם מדר' יוחנן אדר' יוחנן דהא מסקינן הכא כל היכא דליכא למיחש לצררי או לשובר נזקקין וגבי נזקין דהתם הא ליכא למיחש כלל ואפי' תמצא לומר (דאיכא) דר"פ דאמר פריעת ב"ח מצוה פריך התם דר' יוחנן אדר' יוחנן אפ"ה כיון דלא קי"ל כוותיה אלא טעמא דצררי עיקר ליכא למימר דאי א"ר יוסי בר"ח מעליית יתומים משוינן ליה טועה כיון דקושטא דמילת' הכי דכל היכא דליכא למיחש לצררי נזקקין תירצו בתוספות דרב אסי ורב יוחנן דאמרי הכא אין נזקקין לנכסי יתומים בין בחובת אביהם בין בחובת עצמם קאמרי וטעם דחובת אביהם הוא דפרשינן דהוו משום צררי וחובת עצמם משום טעמא אחרינא הוא לפי שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין ויתומים קטנים כמאן דליתנהו דמו ומשום דבחובת אביהם לא סגי האי טעמא דהכא במלוה בשטר עסקינן ומקיימין את השטר שלא בפני בעל דין כדאיתא בפ' הגוזל (דף קיב ב) אצטריכנן לטעמא דצררי ושובר ומש"ה אמרי' התם דאי ס"ל לר' יוסי בר חנינא מעליית יתומים משוינן ליה טועה דבחובת עצמן אין גובין מהן כלל שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין וה"ה נמי בחובת אביהם על פה שאפי' חייב מודה או שמתיה ומת בשמתיה אין נזקקין משום האי טעמא וכי אמרינן נזקקין בהני גווני דוקא במלוה בשטר והביאו ראיה מהא דאמרי' אין נזקקין לנכסי יתומים אפי' בחובת עצמן קאמר דאי לא כי פרכינן ממתני' דשום היתומים אדרב אסי לישני ליה דבחובת עצמן איירי אלא ודאי אפי' בחובת עצמן אין נזקקין ואין זו ראיה שכבר כתבתי דבחובת עצמן לא בעי הכרזה אלא כשם שאם הוצרכו למכור לצרכי יתומים מוכרים בלא הכרזה כך כשלוו לצרכיהם ובאו למכור כדי לפרוע אין צריכין הכרזה ומשום הכי לא מצי לאוקמי מתני' בכי האי גוונא ועוד דכתב הרב רבינו משה בר [נחמן] ז"ל שאין במעשה יתומים בשלהן משום אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין תדע מדאמרינן מעמידין אפוטרופוס ליתומים לגבות מגופו ולמ"ד אין מעמידין אם הוחזקו נגחנים מעמידין להם אפוטרופסין ומעידין בהם בפני אפוטרופין ומשוו להו מועד דכי הדר נגח ישלם מעליית יתומים או מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מהם לכי גדלי ולא מצריכינן להו עדים אחרים אלמא דבכל מילתא דמעמידין עלה אפוטרופוס מקבלין עדים שלא בפני יתומים דאפוטרופוס בעל דין הוא וכי תימא א"כ תיקשי לן ההיא דפרק שור שנגח ד' וחמשה (שם) דאמרינן דאם אמר רבי יוסי בר חנינא מעליית יתומים משוי ליה טועה ואמאי והא התם ליכא למיחש לא לצררי ולא לשובר ובחובת יתומים הא אמרינן דנזקקין וליכא משום מקבלים עדים שלא בפני בעל דין לאו קושיא היא דאיכא למיחש דכי היכי דבעלמא חיישינן לצררי ולשובר ולא דיינינן במילי דקטנים משום דלכי גדלי אינהו מפקחי וידעי במילי דאבוהון טפי מינן הכי נמי איכא למיחש בנזקין דילמא לכי גדלי מייתי סהדי לפטורא שעשו שמירה מעולה לשור שלהן או שלא נתייעד בדין הא לאו הכי נזקקין לנכסי יתומים כל היכא דליכא למיחש למידי ולפיכך כל שלוו בית דין או אפוטרופוס לצרכי יתומים נזקקין למכור נכסיהם כשהם קטנים:

הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים: כלומר אלא בשחייב מודה ושמתוהו ומת בשמתיה דאי לא חיישינן לשובר:

ואם אמר תנו נזקקין: לא במתנה קאמר דהא ודאי פשיטא דאם אמר תנו נותנין אלא תנו בחובי קאמר והיינו חייב מודה והאי דנקט תנו ולא אמר הודה משום דבעי למפלג בין תנו שדה זו לתנו שדה סתם אי נמי נקט לישנא דמהני אפי' לית ליה תובעין דאילו הודאה נהי דהיכא דאית ליה תובעין מהניא ואע"ג דלא קאמר אתם עדי דחזקה דאין אדם משטה בשעת מיתה כדאיתא בסוף גט פשוט [דף קעה א] אפילו הכי אם הודה מעצמו לא מהני דאדם עשוי שלא להשביע את בניו ואם אמר תנו אפילו בלא תביעה מהני כדאמרינן התם [סוף דף קעד ב] מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין משום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו:

שדה סתם או מנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס: פירש רש"י כדי שיברור ליתומים חלק יפה ואחרים פירשו דהיינו טעמא משום דחיישינן שמא כבר פרעו בפני עדים או כתב לו שובר ועתה שכח ולפיכך מעמידין אפוטרופוס כדי שיחקור הדבר אבל שדה זו כיון שייחד לו שדה או מנה ודאי קים ליה דלא פרעיה ליכא למיחש למידי:

ואי מזדקקינן: כגון שחייב מודה או שמתיה ומת בשמתיה אי נמי דאמר תנו [בין בשדה זו] בין בשדה סתם מוקמינן אפוטרופוס:

לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן: דכיון דלא דר בה אביהם שני חזקה והעדים מעידים שגזולה היא בידו מוציאין אותה מידו ואין מעמידין אפוטרופוס שישתדל למצוא עדים להכחיש את אלו שכיון שהם מעידין עכשיו שהיא גזולה לא מחזקינן להו בשקרי. ויש לדינים הללו דברים מתמיהים לרבינו משה בר מיימון ז"ל בפרק שנים עשר מהלכות לוה ומלוה ואולי גירסא אחרת היתה לו. ודאמרינן דאמר תנו נזקקין כתב רבינו משה בר [נחמן] ז"ל דמקבלים עדים הללו בפני אפוטרופא דכל עידי צואה מילי דיתומים הם וליכא בהו משום אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אבל הראב"ד ז"ל העמידן במוסר דבריו לב"ד או שכתבו עדות בשטר ואינו במשמע ועוד היאך כתבו עדות צואה בשטר מחיים ואם כתבו לאחר מיתה אף בשטר אין מקבלין עדות דבשעת חתימה הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד וזו בב"ד נמי אין מקבלין אותה וכן מה שאמרו בחייב מודה פירש הרב ז"ל בשהודה בב"ד ומודה אני בזה משום דמילתא דאבוהון היא וכן לכתובת אשה משום חינא מקבלים עדים שלא בפני בעל דין עכ"ל [של הרמב"ן ז"ל]:

מתני' השניה: שניה לעריות המפורשת בפרק שני דיבמות [דף כא א]:

אין להם כתובה: ממאנת משום דמעצמה יוצאה שניה מפרשינן טעמא ביבמות בפרק יש מותרות [דף פה ב] ומשום דשניה דרבנן ודברי סופרים צריכים חיזוק או מפני שהיא מרגילתו לנושאה שאינה מפסדת כלום בנשואין שאינה נפסלת לכהן וולדה כשר וכבר הביא הרי"ף זכרונו לברכה בגמרא לקמן אותה ברייתא שבפ' יש מותרות [דף פה א] ואפרשנה בסייעתא דשמיא:

ולא פירות: פירש רש"י ז"ל דין פירות אם אכלן והוא פרקונה שתקנו חכמים תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל אין לה ואם נשבית אינו חייב לפדותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה אבל בירושלמי פירשו ולא פירות שאין הבעל חייב להחזיר פירות שאכל ובממאנת היינו טעמא משום דכיון דתקנו רבנן נשואין לקטנה משום תקנתא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר זיכו פירות נכסיה לבעל ובשניה משום קנסא מהני טעמי דמפרשי בברייתא בפרק יש מותרות ובאילונית היינו טעמא משום דאע"ג דנשואי טעות הוו כיון שלא הכיר בה אפ"ה כיון שראתה האשה בעלה אוכל פירות נכסיה ושתקה מחלה ואע"ג דמחילה בטעות הוא האמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (דף סו ב) דמחילה בטעות הויא מחילה ואפי' תימא לא הויא מחילה הכא מהני משום דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות:

ולא מזונות: משום דתנאי כתובה נינהו ולקמן בפרק בתרא (דף קז ב) אמרינן כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחתיו שהרי בעלה חייב במזונות שלה. כלומר ואחר שמיאנה נמי פשיטא שאין לה עליו כלום. אלא שאם הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה. אינו משלם. ואילונית נמי אפשר דבלותה ואכלה קאמר דאי לאחר שנמצאת אילונית פשיטא דלית לה ואי ביושבת תחתיו לאחר שהכיר בה אמאי לית לה והרי היא כנשאה מתחלה לשם אילונית שיש לה מזונות מיהו לשניה אין לה מזונות בשום ענין דבעמוד והוצא קאי והרב רמב"ם ז"ל השוה בפירוש המשנה אילונית לשניה שאפילו יושבת תחתיו אין לה מזונות:

ולא בלאות: שחקי בגדים שהביאה לו ויתפרש בגמ' דהאי ולא בלאות דתנן לצדדים איתמר אהני דמתניתין:

ואם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה: והוא הדין למזונות ופירות ובלאות שיש לה דין אשה גמורה ומיהו דוקא באילונית הוא דאמרי' דהכיר בה יש לה כתובה אבל בשניה אפילו הכיר בה לית לה דקנסוה רבנן וכבר הכריע כן הרי"ף ז"ל בגמרא מההיא ברייתא דפרק יש מותרות:

אלמנה לכהן גדול כו' יש להן כתובה: דכיון שהיא פסולה וולדה פסול ע"י נישואין אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה ומשדלה לינשא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט