רי"ף על הש"ס/כתובות/דף כב עמוד ב

הלכות רב אלפס

והלכתא בלא שבועה והוא דידיע דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי נינהו:

יחד לה ארעא בד' מצרנהא בלא שבועה בחד מיצרא פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה והלכתא בלא שבועה אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה לא קנו מיניה פומבדיתאי אמרי לא צריך לאמלוכי ביה בני מתא מחסיא אמרי צריך לאמלוכי ביה והלכתא צריך לאמלוכי ביה:

((מהר"ם ל"ג) ירושלמי א"ל רב לחייא בריה כד אמינא לך הב מידי לפלניא אי איניש עשיר הוא אמליך בי תנינות ואי איניש מסכן הוא הב ליה מיד):

רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו' אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' אלעזר בן עזריה איתמר מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין (עי' אלפס ב"ב דף רכט) בי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי רכשי ושמואל אמר לא ידענא מה אידון בה רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי רכשי הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת ש"מ הרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר והרי היא כמתנת ש"מ שאם אמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני ושמואל אמר לא ידענא מה אידון ביה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה :

בעי רבי אבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ופשטינן דחיבת חופה קונה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו אם תמצא לומר חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אין חופה דלא חזיא לביאה לא או דילמא לא שנא תיקו הילכך אין קונה:

מתני' רבי יהודה אומר רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי בעילתו בעילת זנות:

גמ' ( כ"ז אינו מהלכות. ד"ת כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר תנאה בטל ואית לה מאתים וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה סמכה דעתה והוי לה בעילתו בעילת זנות והא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא מדרבנן תנאו קיים קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא) אחתיה דרמי בר (בגמ' בר חמא ) פפא אינסבה לרב (בגמ' אויא ) אדא אירכסה כתובתה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר

רבנו ניסים (הר"ן)

ונפרעת מן הקרקעות כך פירש"י ז"ל אבל הרי"ף ז"ל כתב והוא דידיעי דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי נינהו. כלומר שנמכרו הראשונים ונלקחו אלו האחרים בדמיהם ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן בפרק ט"ז מהלכות אישות נ"ל שהזקיקם לומר כן לישנא דאמרי ליתנהו בעינייהו דמשמע דאיתנהו מיהת אבל לא בעינייהו ואלו לדברי רש"י ז"ל לא היה לן למימר אלא איתנהו וליתנהו:

בארבע מצרנהא: שייחד לה קרקע וכתב לה ד' מצרים שלה בחייו לעשותה אפותיקי לכתובה ומת נפרעת ממנו בלא שבועה דודאי לא מתפיס לה צררי אחריני:

בשבועה: דכיון דלא כתב לה ארבעת המצרים אין זו סמיכה לסמוך עליה והרי היא כמי שלא ייחד ואיכא למיחש לצררי:

אמר לעדים כתבו וחתמו: כגון מתנת קרקע:

לא צריך לאמלוכי ביה אם עדיין עומד בדבורו שיכתבו לו דכיון דקנו מיניה סתם קנין לכתיבה עומד כך כתב רש"י ז"ל [והלכתא צריך לאמלוכי ביה]: וכתב הרב בעל העטור ז"ל דדוקא במתנה והיינו טעמא משום דכיון דבההוא שטרא הוא דמקני חיישינן דילמא הדר ביה אבל בשטר הלואה שטרא גלויי מילתא בעלמא הוא וכיון דאמר כתובו כותבין ונותנין [ואע"ג דלא קני מיניה] ואע"ג דבהאי שטרא גבי ממשעבדי הא שעבד נפשיה אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מלוה ולוה לפיכך האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן עד שיאמר להם הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו ואף על פי שיאמר להם כך צריכין להמלך אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין שטר ביד המלוה ע"כ נראה שהוא מפרשה לזו אפי' בשטרי הודאות והלואות וכתב עליו הראב"ד אני קבלתי שלא נאמרה בגמרא אלא בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה אבל בהודאות והלואות לא צריך לאמלוכי ביה ע"כ וכן נראה עיקר ולפיכך לא הזכירו דין זה פרק זה בורר [דף כט ב] והוזכר כאן ואע"פ שכתוב ברוב הנסחאות הבו ליה ולא כתוב הבו לה היינו לפי שדין זה נוהג ג"כ בנותן מתנה לאחר והיינו נמי טעמא דקנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה משום דכיון דמגוף הנקנה עצמו אינו יכול לחזור בו ואע"ג דמשטרא מצי הדר ביה וה"נ מוכח ממאי דאמרינן לא צריך לאמלוכי ביה דמשמע דאי בעי למהדר מצי הדר לא חיישינן להכי דכיון דמגוף דבר הנקנה לא מצי הדר מסתמא אף מן השטר לא חיישינן דילמא הדר ביה אבל לא קנו מיניה כיון דמצי למהדר אפי' מגוף הדבר הנקנה חיישינן דילמא הדר ביה מהכא משמע דלית לן סברא דירושלמי [שהביאו הר"ן בריש פרק זה במשנה] דתוספת יהא נקנה אפילו אחר נשואין באמירה בעלמא דאם איתא אמאי צריך לאמלוכי ביה וכתבו הרב אב"ד והראב"ד ז"ל דכי אמרינן צריך לאמלוכי ביה דוקא כגון שאמר להם בשעת אירוסין כתבו לה בשעת נשואין דכיון דגלה בדעתו שאינו רוצה שיכתבו מעתה חוששין שמא חזר בו בינתים אבל באומר לכתוב לה מעתה אין צריכין לימלך בו דאילו חזר בו הוא רץ אצלם דמידע ידע דכותבין ונותנין דחזקת שליח עושה שליחותו:

הלכה כר' אלעזר בן עזריה: דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומאתים ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותן אלא שהרב רמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מהלכות אישות שאינה גובה אלא מבני חורין וכבר כתבתי זה למעלה [ריש פרק ד סי' רכו]:

ופירסה נדה: ופירש ממנה ומת:

הילכך אינה קונה: כיון שכתב כן הרי"ף ז"ל סתם משמע שאינו קונה לשום דבר לא ליורשה ולא ליטמא לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות אישות אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין עד כאן והדבר תימה דכיון דקיימא לן ביבמות [דף נז ב] דיש חופה לפסולות [כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה] חופת נדה למה לא תקנה לפיכך נראה כדברי האומר דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה:

מתני' רבי יהודה אומר כו' והיא כותבת: אע"פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת בלשון שובר: גרסינן בגמרא כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה והויא ליה בעילתו בעילת זנות והא שמעינן ליה לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא. והכי פי' דמדלא תנא כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות ש"מ דהכי אשמעינן דאע"פ שהיא גובה לבסוף דאין תנאו קיים אפ"ה כיון דמעיקרא אתני קרי ליה בעילת זנות משום דבשעת ביאה לא הוה סמכה דעתה אכתובה אלמא קסבר תנאו בטל דבלאו הכי לאו רבותא הוא דניתני כל הפוחת ואמאי והא אית ליה לר' מאיר דבדרבנן תנאו קיים ומפרקינן דקא סבר ר"מ כתובה דאורייתא:

גמ' אחתיה דרמי בר פפא אירכס שטר כתובה:

זו דברי ר"מ: דאמר לעיל כל הפוחת לבתולה ממאתים ואפילו בתנאה והתנאי בטל קרי ליה בעילת זנות משום דלא סמכה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט