רי"ף על הש"ס/כתובות/דף יז עמוד ב

הלכות רב אלפס

לאחר מיתה אמר רב מתנה האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסי שומעין לו מאי שנא כי אמר דנפלו להו נכסי קמי יתמי כי לא אמר נמי נכסי קמי יתמי רמו הלכך בין אמר בין לא אמר כיון דנפלו נכסי קמי יתמי לא קברינן לה מנכסי דיתמי ואין היתומים חייבים בקבורתה דהא תנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן מתה אין חייבין בקבורתה אלא האומר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל את עצמו על הציבור מכאן עד מתני' אינו מהלכות.

ד"ת (תני רב יוסף שארה זו קירוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשים מטותיהן בלבושיהן מסייע ליה לרב הונא בריה ררב יהושע דא"ר הונא כל האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה:

לעיל (לשון מהר"ם הגהה היא אינו מן החיבור) נישאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה.

ת"ר כתב לה פירות (בגמ' איתא כסות וכלים) וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה בעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זוכה הבעל בדברים הללו לימא בפלוגתא דר"א בן עזריה ורבנן קא מיפלגי דתנן אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רוצה להוסיף אפילו עד מאה מנה מוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב אלא על מנת לכונסה מ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה ומאן דאמר זכה כרבנן לא דכולי עלמא כרבי אלעזר בן עזריה מאן דאמר לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה ומאן דאמר זכה אמר לך עד כאן לא קאמר ר' אלעזר התם אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל מדידה לדידיה אפי' ר' אלעזר בן עזריה מודה משום איחתוני והא איחתוני להו):

מתני' לעולם היא ברשות האב עד שתכנס (ע"ש ) לחופה מסר האב לשלוחי הבעל הרי זו ברשות הבעל הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל:

גמ' מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה דתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה קמ"ל לעולם דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כמשנה אחרונה דתנן ובית דין של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ת"ר הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית הבעל ומתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו ללון שם לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

מתני' האב אינו חייב במזונות בתו זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים ירשו והבנות יזונו מה הבנים אינם יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף בנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן:

גמ' א"ר אילא אמר ריש לקיש משום ר"י ברבי חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו קטנים הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה ת"ש כי הוי אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוו אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא ולימא ליה עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני בי הוו אתו לקמיה דרבא א"ל ניחא לך דליתזן בנתיך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה בעל כרחיה לא יהא אלא אחד כי הא דרבה כפה ליה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה והנ"מ בניו ובנותיו קטנים אבל קטני קטנים אע"ג דלא אמיד לצדקה כייפינן ליה בעל כרחיה דגרסינן בסוף אע"פ (שם הגי' דרש ר' עולא רבה כו' ) דרש בר עולא רבה אפתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו

רבנו ניסים (הר"ן)

דבקבורה [אפי'] אחר גובה:

האומר בשעת מיתתו אם מתה אשתו כו' שומעין לו: דכיון שהוא מת בחייה והיא גובה כתובתה אינו חייב לקברה:

נכסי קמי יתמי רמו: ופשיטא דאין עליהם לקברה:

אל תקברוהו מנכסיו: אלא מן הצדקה:

מתני' לעולם היא ברשות האב: ואם בת ישראל מאורסת לכהן אינה אוכלת בתרומה וזכאי בכל זכות אב בבתו:

מסרו שלוחי האב: שהיה האב משלחה לו על ידי שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל ומסרוה להם:

גמ' ממשנה ראשונה בפרק אע"פ (דף נז א):

הגיע זמן: י"ב חדש לבתולה משתבעה הבעל להכין עצמה לנשואין ולאלמנה ל' יום:

ולא נשאו: כגון שעיכב החתן:

הלך האב כו': אין מסירתו מסירה:

ונכנסה עמו: עם בעלה ללון כשאר לינה בעלמא ולא לשם נשואין:

שכתובתה: מטלטלין שייחד אביה לנדונייתה: ואמרינן בגמ' דהא דקתני נכנסה עמו ללון לא שפירשה ללון אני נכנסת והא דקתני נכנסה עמו לשם נשואין לא שפירשה לשם נשואין אני נכנסת אלא זו וזו שנכנסה סתם ותנא הוא דקאמר דהיכא דחצר שלה סתם כניסתה לא לנשואין הוא אלא ללון והיכא דחצר שלו סתם כניסתה לשם נשואין וכ"ת אם כן מרישא משמע דדוקא סתם חצר דידה ללון הא של שניהם סתמא לנשואין אימא סיפא סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם סתמא ללון הא ל"ק דכיון דסתם חצר דידיה לנשואין כ"ש חצר של שניהם דאנן לא אמרינן אלא דזילא ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר היא של שניהם אדרבה דעת שניהם מתישבת בו יותר וכ"ש דסתמא לנשואין:

בד"א לירושתה: להא מילתא לחודיה הוא דהוי נשואין:

אבל לתרומה וכו': ומוכח בגמרא דדוקא לירושתה בלחוד הוא דהויא ברשות הבעל אע"ג דקתני אבל לתרומה וכו' לאו למימר דלשאר מילי הויא ברשות הבעל דרישא דוקא וכי קתני אבל לתרומה לרבותא נקטיה דאפילו למשנה ראשונה דקתני דהגיע זמן שרי למיכל בתרומה אפ"ה מסירה לא מהניא ומיהו דוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושתה אבל לענין הפרת נדרים יצאה מרשות האב וכדתניא דבי רבי ישמעאל בהדיא כדאיתא בגמרא והך ברייתא לא קתני אלא מה שנכנסה בו לרשות הבעל ומהאי טעמא נמי אפשר שהכתובה מן הכונסה אחר כן אינה אלא מנה דהכי ס"ל לר"ל כדאיתא בגמ':

מתני' האב אינו חייב במזונות בתו: בחייו ובברייתא בגמ' [דף מט א] איפלגו תנאי אי איכא מצוה מיהת ור"י ור' מאיר סבירא להו דמצוה איכא ומשמע דקי"ל כוותיהו דהא כי אתו קמיה דר"י אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כדאיתא בגמרא:

זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה: ביום שמינוהו נשיא:

בכרם ביבנה: על שם שהיו יושבים שורות שורות ככרם:

הבנים ירשו והבנות יזונו: ב' תקנות תקנו ב"ד בתנאי כתובה כתובת בנין דיכרין דתנן במתני' בנין דיכרין דיהויין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון [והיינו] הבנים ירשו:

והבנות יזונו: בנן נוקבן דתהויין ליכי מינאי אינון תהויין יתבן בביתי ומתזנין מנכסי עד דתבגרן או עד דתלקחן לגוברין:

מה הבנים אינן יורשין: כתובת אמן:

אלא לאחר מיתת אביהן: דהא ירתון תנן אף מזון (מן) הבנות לא תקנו אלא לאחר מיתת אביהן:

גמ' באושא התקינו: כשישבה סנהדרין באושא שהיא אחד מעשר גליות שגלתה סנהדרין כדאמרינן בראש השנה (דף לא א):

שיהא זן בניו ובנותיו

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט