רי"ף על הש"ס/כתובות/דף יז עמוד א

הלכות רב אלפס

במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה רבי יהודה אומר אפי' עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננות:

גמ' חייב במזונותיה ובפרקונה תנא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וקבורתה תחת כתובתה לפיכך הבעל אוכל פירות פירות מאן דכר שמייהו חסורי מחסרא והכי קתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה לפיכך בעל אוכל פירות:

רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל:

א"ר חסדא אמר מר עוקבא הלכה כרבי יהודה ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר.

תניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר ומ"ש מדמר עוקבא התם שלא לדעת הכא יצא לדעת מאי דבר אחר אמר רב חסדא תכשיט רב יוסף אמר צדקה מ"ד שאין נותנין תכשיט כ"ש צדקה ומ"ד צדקה אבל תכשיט נותנין דלא ניחא ליה דתינוול א"ר חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה לפי כבודה ולא לפי כבודו אימא אף לפי כבודו וקמ"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו אפי'

רבנו ניסים (הר"ן)

במציאתה. מפרשינן בגמ' משום איבה ופי' רש"י ז"ל דכיון [דאינו] חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו ולא נהירא דבפ' שנים אוחזין (דף יב ב) מוכח דאע"ג דמציאת בנו לא הויא דאב אלא בסמוך על שולחנו מציאת בתו הויא דאבוה אפילו אינה סמוכה על שולחנו דפרכינן התם גבי מציאת בנו ושפחתו העבריה האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שערות אי דאיתיה לאב דאבוה הוה והא התם אינה סמוכה על שולחן אביה אלא על שולחן רבה ואפילו הכי אמר דאי איתיה לאב דאבוה הוי לפיכך נראה כפי' התוספות דמשום איבה היינו פן יקדשנה למנוול ומוכה שחין:

ובמעשה ידיה: בגמ' ילפינן לה:

ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין קודם שבגרה ובגמרא ילפינן הכי מדכתיב ויצאה והיתה איתקש יציאה להויה אבל אם בגרה או נישאת שוב אין לאביה רשות בה:

ואינו אוכל פירות בחייה: אם נפלו לה קרקעות בירושה מבית אבי אמה אין [אביה] אוכל פירותיהן אלא עושים אותן סגולה בחייה אא"כ מתה והוא יורשה:

יתר עליו הבעל: שהוא זוכה גם בכל השנויים למעלה ואוכל פירות נכסים שנפלו לה בירושה משנשאת לו:

וחייב במזונותיה ובפרקונה: אם נשבית שהוא תנאי כתובה כדתנן במתני' לקמן:

ובקבורתה: דאמרי' לקמן קבורתה תחת כתובתה שהכניסה לו מבית אביה והוא יורשה במיתת':

משני חלילין: להספיד ומפרשינן בגמ' [דף מח א] דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה כגון דאורחיה דבני משפחתו להספיד בחלילין ולאו אורחייהו דבני משפחתה להספיד בחלילין דת"ק סבר כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו דנפקא לן בפרק אף על פי (דף סא א) מבעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו ה"מ מחיים כגון הוא אומר להניק את בנה והיא אומרת שלא להניק ודרך בנות משפחתה להניק בניהם ולא דרך בנות משפחתו אבל לאחר מיתה לא ור' יהודה סבר אפילו לאחר מיתה ואיפסקא הלכתא כר' יהודה:

גרסי' בגמ' [דף מז א] כתב לה פירות כסות וכלים שבאו עמה מבית [אביה] לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה בעל בדברים הללו: ופירש רש"י ז"ל בכותב לה בעודה ארוסה והבעל כתב לה כתובה מהן וס"ל לרבי נתן דאע"ג דארוסה אין הבעל יורשה הכא שאני שכיון שכתב הבעל בכתובה כמו שכותבין ודא נדוניא דהנעלת ליה כך וכך הקנום לו חמיו ואשתו ורבנן אזלי בתר אומדנא שלא הקנום לו אלא לאחר שיכנסנה ואף הוא לא נתחייב בהם אלא לאחר מכאן וקי"ל כרבנן דאמרי דלא זכה הבעל בדברים הללו ולפי פירוש זה יפה השמיטה הרי"ף ז"ל שכבר נפטר ממנה במה שכתב בסמוך זו ששנינו הלך האב עם שלוחי הבעל כו' אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה האב יורשה אלמא [לעולם] אין הבעל זוכה בנדוניא אלא לאחר נישואין ולפי פירוש זה דוקא בארוסה אבל בנשואה אע"פ שעדיין לא גבה כשמתה זכה הבעל וכדתניא לקמן אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה אבל ר"ת ז"ל פירשה בנשאת ורבנן אזלי בתר אומדנא שלא זיכה אותן האב ע"מ שיגבה אותן הבעל לאחר מיתת בתו [קודם שיגבה אותן] וקי"ל כרבנן והא דתניא לקמן אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ר' נתן היא ודברי רש"י ז"ל נראים עיקר:

תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וקבורתה תחת כתובתה: תחת הנדוניא שהכניסה לו והיא כתובה בשטר הכתובה והוא יורשה:

תחת פירות: שהוא אוכל מנכסי מלוג שלה כגון שנפלו לה משנשאת או שהיו לה קודם לכן ולא שמאתן לו בנדונית כתובתה ואע"ג דקתני ופרקונה תחת פירות דמשמע [לכאורה] דפירות עיקר לאו דוקא דודאי פרקונה עיקר וראיה לדבר מדאמרינן בגמ' [דף מז ב] בסמוך מהו דתימא מיכל לא ליכלינהו אנוחי לנחינהו ואם איתא דפירות עיקר היכי תיסק אדעתין למימר הכי אלא ודאי פרקונה עיקר ואע"ג דאמרינן הכא פרקונה תחת פירות לאו דוקא דה"נ נקט מזונות תחת מעשה ידיה ואפילו הכי מזונות עיקר וכדאמר רב הונא לקמן בפרק אע"פ (דף נח ב) דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ומפרש להא מתניתין ואמר דה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ואפסיקא הלכתא כותיה בפרק שני דייני גזירות (דף קז ב) וכי היכי דמפיך רב הונא להא הכי נמי מפכינן הא ופירות תחת פרקונה קאמר דפרקונה עיקר ומיהו אע"ג דפרקונה עיקר לא יכלה למימר איני נפדית ואיני נותנת פירות דנהי דלתקנתה דידה אתקין אפילו הכי תקנה נמי איכא לדידיה בהכי כדי שתהא לו שפחה לשמשו ולא דמי למזונות דמצי' למימר איני ניזונת ואיני עושה דהתם ליכא פסידא לבעל שהרי עומדת לפניו ומשמשתו אבל בפרקונה ליכא למימר הכי הילכך אין שומעין לה ועוד שאם אתה אומר שומעין לה מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לו פירות שכל הנשים כשיהא להם פירות יהו אומרות כן וכשלא יהא להם פירות נחייב את הבעל לפדותן ולקתה מדת הדין בכך אלא ודאי אין שומעין לה [וכ"כ הרמב"ן ז"ל] וכן נראין דעת הגאונים ז"ל ובקבורה שתחת כתובתה נמי אין אחד מהם יכול לומר איני רוצה בתקנת חכמים אלא קובר ויורש:

ובגמ' איכא תנאי דסברי מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות כו' ור' אליעזר בן יעקב [דף מח א] פליג ואמר דשארה כסותה ועונתה כו' לכסות אתא וכיון דלכולהו תנאי דבגמרא ס"ל דכסותה כמשמעה היה נראה לומר דכסותה מדאורייתא אלא כיון ששנינו במשנתינו חייב במזונותיה ולא הזכיר כסות כלל נראה שהכסות בכלל מזונות ועלה דמתניתין תנן בברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה [דמשמע] שהכסות ג"כ אינו אלא מן התקנה וכיון דסוגיין דעלמא דמזונות דרבנן כדאיתא פ' אע"פ [דף נח ב] קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר משמע שאף הכסות אינו אלא מדבריהם ואפשר דדרשינן שארה זה קירוב בשר כדדריש לה רב יוסף בגמרא ועונתה כמשמעה וכסותה דרשינן מיניה שלא ישמש מטתו על גבי קרקע אלא במטה מוצעת וכולה קרא לעונתה הוא דאתא וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל בפי' התורה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ב מהלכות אישות כמאן דאמר מזונות דאורייתא:

וזנין: מזונות:

מפרנסין לבוש וכסות:

אבל לא בניו ובנותיו: שאינו חייב במזונותיהן בחייו ובגדולים מבני שש מיירי:

יוצא מן המקום לדעת: היה בידו לצוות על מזונות בניו ואשתו וכיון שלא צוה גלה דעתו שאינו רוצה לזונן הילכך אשתו דמחייב לה בתנאי ב"ד אשתעביד נכסיה בניו ובנותיו שאינו חייב במזונותיהן לא אשתעביד נכסיה. אבל נשתטה דיצא מן העולם שלא לדעת מסתברא דניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו:

תכשיט: בשמים אבקת רוכל שהנשים מתקשטות בו:

מ"ד תכשיט: לא יהבינן לאשתו כ"ש שאין [עלינו] לעשות צדקה מנכסיו:

לא ניחא ליה דתנוול: ואע"פ שלא צוה בלכתו עבדינן. ומצאתי בהל' ישנות הלכך לגבי מי שנשתטה עבדינן הא והא לגבי מי שהלך הא והא לא עבדינן כרב חסדא דרביה הוא לגבי רב יוסף ואף הרמב"ם ז"ל כ' בסוף הלכות נחלות דמי שנשתטה או נתחרש ב"ד פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי ולא ידעתי למה דלרב חסדא דאמר תכשיט נהי דאברייתא קאי אפשר דדבר אחר דאמר מר עוקבא גבי נשתטה ה"נ מפרש ליה ותכשיט שמענו אבל צדקה מנין:

ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה: גרסי' בירושל' בפרקין [הלכה ו] ובפ"ב דייני גזירות תניא לא רצה הבעל לקברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין אמר ר' חגי לא אמרו אלא האב הא אחר אינו גובה ר' יוסי אמר בין אב בין אחר גובה ותליא אלין פלוגתא כאינון פלוגתא דתנינן תמן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי א"ר חגי לא אמרו אלא אחר אבל אב גובה ר' יוסי אומר בין הוא בין אחר אינו גובה. על דעתיה דר' חגאי בין לקבורה בין למזונות האב גובה אחר אינו גובה על דעתיה דרבי יוסא לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלתה על דעת שתהא מושלכת לכלבים. למזונות בין אב בין אחר אינו גובה ע"כ. וכיון דמכל מקום לדברי הכל אב בקבורה גובה נקיטינן הכי אבל לגבי אב במזונות או אחר בקבורה כיון דפלוגתא היא דלרבי חגאי כשם שאב גובה בקבורה כך גובה במזונות ולדידיה בין בקבורה בין במזונות יש חלוק בין אב לאחר ולרבי יוסי בקבורה אפילו אחר גובה ובמזונות אפילו אב אינו גובה דלדידיה לא שאני לן בתרוייהו בין אב לאחר וכולה פלוגתא בין קבורה למזונות תליא (משמע ד) מספיקא לא מפקינן ממונא ואפילו בקבורה אחר אינו גובה ובמזונות אפי' אב אינו גובה והרמב"ם ז"ל סמך על דברי רבי יוסי שכתב בפרק רביעי מהלכות אישות

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט