רי"ף על הש"ס/יבמות/דף ב עמוד א

הלכות רב אלפס

בית דין דכתיב שם והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ואמור רבנן הוריות דף ד:

במשנה נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה מה עדה האמורה להלן עד שיהו כולן ראויין להוראה אף עדה האמורה כאן עד שיהו כולן ראויין להוראה ותנן נמי הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהם מביאין פר ובעבודת כוכבים מביאין פר ושעיר וכו' ותנן נמי (שם דף ה.) הורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהן אותו שבט חייב ושאר שבטים פטורים דברי ר' יהודה וחכ"א אין חייבין אלא על הוראת ב"ד הגדול שנאמר שם ואם כל עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו השבט ואע"ג דהאי קרא בשאר מצות הוא דכתיב הא קא גמרינן (שם דף ה:) מעיני מעיני בגזרה שוה אלא האי פירושא ודאי פירושא פריכא הוא ולאו דסמכא הוא והכין פירושא מצינו שחילק הכתוב בין יחידים למרובים שהיחידים בסקילה וממונן פלט ומרובין בסייף וממונם אבד יכול כשם שחילק במיתתן של מרובין ועשאה בסייף כך נחלוק בקרבנותיהן ולא יביאו קרבן היחידים שהיא שעירה ת"ל (במדבר, טו) תורה אחת יהיה לכם וגו' כלומר תורת כל מי שאינו מביא קרבן צבור בהוראה אחת היא ואין בה חלוקה אלא הכל מביאין קרבן יחיד שהיא שעירה והאי הוא פירושא דהאי ברייתא ואתקיף לה רב חלקיה מהגרוניא טעמא דכתב רחמנא תורה אחת הא לאו הכי הוה אמינא נחלוק קרבן הני מרובין מקרבן יחיד מאי ליתו פר משיח בשאר מצות הוא דמייתי ליתו כשבה יחיד בשאר מצות הוא דמייתי ליתו שעיר נשיא בשאר מצות הוא דמייתי ליתו פר לעולה ושעיר לחטאת ציבור בעבודת כוכבים הוא דמייתו וא"א לאלו שיביאו קרבן ציבור דלא מייתו קרבן ציבור אלא ציבור שעשו בהוראת בית דין כדפרשינן אבל עיר הנדחת וכיוצא בהן לא ואלא מאי ליתו שעירה כלומר מה נשאר לנו מן הקרבנות שאפשר להן שיביאו שעירה יחיד נמי היינו קרבנו ולא חלקנו בקרבנותיהן כלום הלכך אי אתה מוצא דרך לעשות חלוקה בקרבנותיהן וא"כ לרבי למה הוצרך הכתוב לומר תורה אחת ופרקינן איצטריך הואיל וציבור בהוראה מייתו פר לעולה ושעיר לחטאת הני מרובין דעיר הנדחת ליתו איפכא צריך ואין לו תקנה קמ"ל תורה אחת יהיה לכם ולומר לך שתקנתם בקרבן יחיד ואין אתה חולק בקרבנותיהן האי הוא פירושא דהאי שמעתא ופירושא ברירא ונהירא הוא וליכא בה קושיא כלל ולא ספק ולא אצטריכין למכתבה להא דרבי הכא אלא כי היכי לברור' משום דקשיא להני רבוותא:

מתניתין דקתני חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן ר' יהודה היא דאוסר באנוסת אביו ולפיכך קתני חמש עשרה נשים ותו לא וקתני לה לאמו גבי שש עריות שצרותיהן מותרות אבל רבנן דשרו באנוסת אביו שש עשרה נשים הן שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכן תני לוי במתניתיה אמו פעמים פוטרת צרתה ופעמים שאינה פוטרת צרתה כיצד היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שאינה פוטרת צרתה פי' משום דלא תפסי בה לאחיו קדושי' ולית ליה בה הויה משום דערוה היא היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שפוטרת צרתה ואף על גב ששנו חכמים במשנתנו חמש עשרה נשים יש לך להוסיף שש עשרה כגון זאת:

וכולן אם מתו או מיאנו וכו'. ירושלמי (הלכה ב) ובתו ממאנת ולאו נשואי תורה הן תפתר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה:

בבלי בפ' האיש מקדש בו ובשלוחו (דף מד:) מותיב רב כהנא וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות שקדשה מאן אילימא שקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעליא בעיא ואלא לאו דקדיש איהי נפשה וקתני דבעיא מיאון הוא מותיב לה והוא מפרק לה כגון שנעשה לה מעשה יתומה בחיי אביה:

בעי רבי יוחנן המחזיר גרושתו משנשאת צרתה מהו ת"ש המחזיר גרושתו משנשאת היא וצרתה חולצות היא וצרתה ס"ד אלא או היא או צרתה ולאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת ומסקנא כי האי תירוצא בתרא דאמרינן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אחת צרת צרת ממאנת פירוש ממאנת ביבם ואחת צרת אילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו משנשאת כולן מותרות ודוקא צרותיהן אבל אינהו גופייהו בדליכא בהדייהו צרות כל חדא מנייהו אית לה דינא באנפי נפשה ממאנת ביבם דלית לה צרה אע"ג דלגבי יבם דמיאנה בו לאו בת חליצה ויבום איהי לגבי אחיו של יבם שריא וחולצת או מתיבמת דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת לזה ואילונית לא חולצת ולא מתיבמת דאמר קרא (דברים, כה) והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת ומחזיר גרושתו משנשאת ומת חולצת ולא מתיבמת אמר רבא הלכתא צרת אילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו אילונית והא דקתני וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות שנמצאו אין מעיקרא לא תני שהיו:

אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה מאי טעמא טומאה כתיב בה