רי"ף על הש"ס/גיטין/דף כו עמוד ב

הלכות רב אלפס

רב הונא חברין משמיה דרב האי אפוטרופוס דאפסיד מסלקינן ליה איתמר אפוטרופא דאפסיד רב הונא אמר מסלקינן ליה דבי ר' שילא אמרי לא מסלקינן ליה והלכתא מסלקינן ליה וקאמרי רבואתה מגו דמסלקינן ליה משבעינן ליה והאי דאיפסקא הלכתא דלא משבעינן ליה ה"מ דלא אישתכח עליה פסידא אבל היכא דאישתכח עליה פסידא מסלקינן ליה ומשבעינן ליה:

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע וכו':

אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול והני מילי בטענת שמא אבל בטענת ברי משבעינן כגון דגדלי יתמי וטעני עליה בטענת ברי וכפר איהו כגון דא ודאי משתבע:

המטמא והמדמע וכו':

ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו אינן כתובין לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת א"ל ר' ירמיה נהי דאפסיד שכר אזכרות דכוליה ספר אמאי אפסיד א"ל שאני אומר כל ס"ת שאין אזכרות שבו כתובין לשמן אינו שוה כלום ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילים שבו לא עיבדתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת ומ"ש מדר' אמי התם איכא למימר טעי בדר' ירמיה הכא קא פסיד כוליה אגריה וקאתי ואמר ש"מ קושטא קאמר:

מתני' העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו ועל החטאת הגזולה שלא נודעת לרבים שמכפרת מפני תקון המזבח:

רבנו ניסים (הר"ן)

אבי יתומים אבל לא בימנהו בית דין שאין לב"ד למנות אלא גברא מהימנא ולא דסנו שומעניה וכן דעת הרמב,ם ז"ל ורבינו ז"ל חולק עליהם דכיון דטעמא משום דלא מחזקינן אינשי בגנבי לא שנא מינהו בית דין לא שנא מינהו אביהן של יתומים דאי לא תימא הכי הוה ליה לגמרא למימר בהדיא עמרם צבעא אפוטרופא שמינהו אבי יתומים הוה כיון דתלי דינא בהכי:

הלכה כאבא שאול וכתב הרמב,ן ז"ל דאף לענין תשלומין כן דאם פשע ומינהו אבי יתומים פטור דילמא מימנעי והכי מוכח בפרק שור שנגח ד' וה' דאמרינן שור חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להם אפוטרופוא [ומעידין להם בפני האפוטרופא ומשוי ליה מועד וכי הדר נגח] משלם מן העליה ואמרינן מעלית מאן רבי יוחנן אמר מעלית יתומים דאי אמרת מעלית אפוטרופין מימנעי ולא עבדי ואע"ג דהתם מינהוהו בית דין הוא מכל מקום הוה ליה כמינהו אבי יתומים כיון דלא נפיק עליה קלא בהכי דגברא מהימנא הוא דאין ממנין אותו אלא לשמור השור שלא יזיק ורבינו תם ז"ל סובר דכל אפוטרופא שפשע חייב אף על פי שמינהו אבי יתומים והכי מוכח בפרק המפקיד דאמרינן בההוא אפוטרופא דזבן תורא ליתמי ולא הוו ליה ככי ושיני למיכל מסריה לבקרא ומית אמרי' התם היכי נעביד נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה אלמא הא לאו הכי חיבי וטעמא משום דהוה ליה נושא שכר משום פרוטה דרב יוסף וההיא דב"ק שאני דאינו נעשה אפוטרופא לתועלת היתומים אלא אדרבה להזיקם ואי מעלית אפוטרופא מימנע אבל כל שמשתדל בתועלת היתומים אינו נמנע מחמת תשלומין שהוא אומר בלבו אני אזהר מלפשוע ואין הפשיעה מצויה כל כך:

גוילים שבו לא עבדתים לשמן וספר תורה בעי עבוד לשמו דבתפילין הוא דאפליגו רשב"ג ורבנן דלרבנן לא בעי עבוד לשמה אבל בס"ת מודו [והרמב"ן ז"ל] כתב ומזוזה דינה כתפילין מדאמרינן ס"ת שבלו ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין קדושה חמורה לקלה הא מורידין עושין [אלמא מזוזה אינה צריכה עבוד לשמה כתפילין] אבל הרמב,ם סובר [דתפילין בעי עבוד לשמה כס"ת אבל] מזוזה לא בעיא עבוד לשמה:

ספר תורה ביד מי [א"ל] ביד לוקח וכו' ואינך נאמן להפסיד ס"ת ומשום דחזקת פועל עשה כהוגן מה שבידו וכל שאין בידו אינו נאמן דחזקה משקר ומיהו באדם בעלמא עד אחד נאמן באיסורין בכל צד דסתמא אמרו נאמן:

טעי בדרבי ירמיה והיה סבור כמו שהיה סובר רבי ירמיה שאין הספר כולו נפסד מחמת כך אלא סגי בהעברת הקולמוס על האזכרות לשמן:

מתני' העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת ואף על פי שהשיאה אביה [קטנה דהויא לה אשת איש גמורה אפילו הכי מקבלת גיטה ומתגרשת משום דלא בעינן דעתה דאשה מתגרשת בעל כרחה]:

ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ולמאן דאמר ביבמות דקטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו הכא מיירי בתרומה דרבנן ובאיסורין דרבנן לכולי עלמא אין א נו מצווין להפרישו:

מריש קורה:

שיטול את דמיו ולא הצריכו לקעקע כל הבירה וליטלה ולהחזיר הגזילה בעין:

ושלא נודעה לרבים שלא נודע הגזל לרבים:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט