רי"ף על הש"ס/גיטין/דף כד עמוד ב

הלכות רב אלפס

פרק ד

השתא הוא דבריאת:

מתני' המוכר עצמו ובניו לעובדי כוכבים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן:

המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחו ממנו ישראל לוקח מביא בכורים:

גמ' אמר רב אסי והוא שמכר ושנה ושלש. ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר' אמי אמר ליה פירקן א"ל תנן המוכר עצמו ובניו לעובדי כוכבים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן משום קלקולא וכל שכן הכא דאיכא קטלא א"ל רבנן לר' אמי האי ישראל מומר לעבודת כוכבים הוא דקא חזו ליה דקא אכיל נבלות אמר להו אימור לתיאבון הוא דאכיל והא זימנין דאיכא איסורא והיתירא קמיה וקא שביק היתירא ואכיל איסורא אמר ליה זיל לא שבקי לי דאיפרקך:

הדרן עלך פרק השולח

פרק ה

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

רבנו ניסים (הר"ן)

פרק ד

כתובתיך לא גרשתיך כי הוא היה סבור שהיתה אילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גירשה על דעת שתתבע כתובה:

לוקח מביא בכורים פירוש אע"פ שגדלו הפירות ברשות גוי:

גמ' דאיכא קטלא שהיו רשאין להרגו אם יעבור הזמן ולא יפרענו כי כן היה דרכם:

לתאבון שאין לו מה יאכל אלא האיסור ההוא:

גרסינן בגמרא אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא בדליכא פירא בארעא אבל איכא פירא בארעא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי אקרנא וכיון דטעמא משום מגו הוה ליה כההיא דאמרינפ בפרק מי שהיה נשוי הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד לא מצי למימר ליה אידך לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קא עביד ולא מצי אמר אידך אי הואי אנא הוה טענינא טפי ולא אמרן אלא דלא הוה במתא אבל הוה במתא איבעי ליה למיתי ואף כאן אי ליתא במתא או איתה ומיחתה בו שלא ידון מחמתה מציא למימר אי הואי אנא הוה טענינא טפי ומבטלת הדין לגבי הקרקע ואף כשנתחייב ע"פ שנים עדים משום דהו"ל כקבלה עדים שלא בפני בעל דין ואף לגבי פירות יכולה לבטל אם נתחייב מחמת הודאת פיו וזה כלל גדול שבדין זה אי איכא פירא ואיתה במתא מהני כשהפסיד בעדים ולא הוי כשלא בפני בעל דין דכיון [דאיתא] פירא בארעא חשיב כשותף אבל ליתא במתא לא זהו דין הקרקע ולגבי פירות מהני בעדים [אפילו ליתה במתא] ולא בהודאת פיו דליכא למימר שתועיל הודאתו למחצית הפירות כמו בשותף שמועיל הודאתו לחלקו שהרי אינו יכול למכור בהם כלום משום ריוח ביתם והכל משועבד לשניהם עוד כתב רבינו ז"ל דאף בנכסי צאן ברזל אם דנו הדין שלא על פי עדים אלא בהודאתו יכולה היא לבטל הדין דכיון שיכולה לומר כליי אני נוטלת הרי הן כשלה אבלדנו הדין על פי העדים ודאי מהני אפילו ליתה במתא דאינה כשותף בנכסי צאן ברזל:

הדרן עלך השולח:

פרק ה

הניזקין שמין בעידית כשבאין להגבות לניזק מנכסי המזיק שמין לו בעידית שנאמר מיטב שדהו ומיטב כמו ישלם:

ובעל חוב בבינונית שבנכסיו:

גמ' אתה נועל דלת בפני לוין אם לא יוכל לגבות אלא מן הזיבורית שאע"פ שהוא שוה כנגד חובו לא קפיץ עליו זביני:

כתובת אשה בזבורית ולא תמנע מלינשא מחמת כך דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא: ויש שכותבים דאף הנדוניא אינה נגבת אלא מן הזיבורית דהא קי"ל דבר תורה בעל חוב בזיבורית אלא שלא תנעול דלת בפני לוין והכא ליכא נעילת דלת דרוצה אשה להנשא יותר מהאיש יש דוחין זה דודאי במה שהביאה מבית האב אם תוציאנה בזיבורית ממנעי ולא נסבי ולזה הדעת נוטה:

ואעג"ג שכתוב בו שבח שהתנה בשטר ליפרע ממובחר שבנכסיו אינה גובה אלא מן הזיבורית דרבן גמליאל ובית דינו הן הן אביהם של יתומים ותיקנו שלא ליפרע מן יתומים אלא מזיבורית וכן הלכה וכתב הרמב"ן ז"ל שאם פירש בין ממני בין מיורשי מהני וכדאמרינן בכתובות דאף בפוטר האשה מן השבועה [יורשיו] משביעית אותה מתקנת הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפירע אלא בשבועה ואפ"ה אם כתב בפירוש בין ממני בין מיורשי גובה שלא בשבועה כמו שכתב שם הרב הגאון ז"ל:

יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ודוקא בבעל חוב אבל בנזקין לקטנים דוקא עבוד רבנן תקנתא שלא ליפרע מהם אלא מזיבורית אבל לא לגדולים והכי מוכח בגמרא יתומים לאו דוקא דהוא הדין לאחין או לשאר יורשין בין לשבועה בין לזיבורית ואם תאמר למאן דאמר בערכין אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שרבית אוכלת בו היכי משכחת לה גובה מהן בשבועה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט