רי"ף על הש"ס/גיטין/דף כג עמוד א

הלכות רב אלפס

העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו חזרו בית הלל להורות כב"ש:

גמ' ת"ר המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכ"א לא קנה אמר רבה מחלוקת בשטר אבל בכסף דברי הכל קנה והילכתא כוותיה. ועבד של שני שותפין בין בשטר בין בכסף דברי הכל קנה דכל חד מינייהו לא שייר בקניינו והמשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו תניא בכולן פירוש עשרים וארבעה ראשי איברים עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש ר"מ אומר אינו צריך ר"א אומר צריך רבי טרפון אומר אינו צריך ר"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראי דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל וזיכתה לו התורה ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס קראי קא דרשינן אלא אימא הואיל ומדרש חכמים הוא והלכתא כר' עקיבא דקי"ל עירובין דף מו:

ועיין כתובות דף פד:

הלכה כר"ע מחבירו ואף על גב דאמרינן כל מקום שאתה מוצא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע ה"מ במתני' אבל בברייתא לא קי"ל הכי דגרסינן בפ' כירה (דף לט:) דילמא ה"מ במתני' אבל בברייתא לא וכבר ביררנו זה הענין בקידושין (פ"ק סי' תקצח) :

אמר רב הונא בר רב קטינא אמר ר' יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשה אותה בת חורין כמאן כרבי יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהן הוא אומר בראשית ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו אר"נ בר יצחק לא התם מנהג הפקר נהגו בה:

מתני' המוכר עבדו לעובד כוכבים או לחו"ל יצא בן חורין:

אין פודין את השבוין יתר על דמיהן מפני תיקון העולם. אין מבריחין את השבוין מפני תקון העולם רשב"ג אומר מפני תקנת שבויין אין לוקחין ספרים ומזוזות מן העובדי כוכבים יתר על דמיהן מפני תקון העולם:

גמ' ת"ר המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון:

שלח ר' אמי מיני אמי בר נתן תורה יוצאה לכל ישראל עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני עובדי כוכבים מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות של עובדי כוכבים מפני שהוא כמציל מידם אמר ריב"ל המוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו עד עשרה בדמיו א"ר שמעון בן לקיש המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים קונסין אותו עד מאה בדמיה כלומר שמחייבין אותו להחזירה מיד הלוקח ואם אינו מקבל ממנו מוסיף בדמים עד שמגיע למאה בדמים שנטל ממנו ואם לא החזיר לו אחר כך פוטרין אותו. וחזינן לגאון דקאמר לא מגבינן האי קנסא אלא בא"י אבל בחו"ל לא דלא מגבינן קנסא בבבל:

בעא מיניה ר' ירמיה מר' אסי מכר ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ופשט ליה לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן :

גרסינן בפרק החולץ (דף מח:) אמר ריב"ל הלוקח עבד מן העובד כוכבים ולא רצה למול מגלגל עמו כל שנים עשר חדש וחוזר ומוכרו לעובד כוכבים:

או לחוצה לארץ:

ת"ר המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני:

ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ אזל מריה בתריה ואשכחיה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ליכתוב לך שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפקעינן ליה מינך מדרבי אחי ברבי יאשיה דאמר דברים כד לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח"ל לארץ הכתוב מדבר:

גרסינן בהאי מסכת בפירקא קמא (דף ח.) בעו מיניה מרבי חייא בר אבא המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחו"ל דאמי או לא אמר ליה תניתוה ר"מ אומר עכו כא"י לגטין לגטין אין לעבדים לא וכ"ש סוריא דמרחקא טפי:

אין

רבנו ניסים (הר"ן)

תקוןה עולם [איבעיא להו האי מפני תקון העולם] משום דוחקא דצבורא הוא שאין עלינו לדחוק הצבור ולהביאן לידי עניות בשביל אלו:

או דילמא דלא ליגרו בהו ולייתו טפי כלומר כדי שלא ימסרו גוים נפשם עליהם לגנוב מהם הרבה מפני שמוכרין אותם ביוקר ונפק מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יטילהו על הצבור ואמרינן ת"ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתריסר אלפי דינרי אלמא דמתני' משום דוחקא דצבורא הוא ודחי אביי מאן נימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד הילכך בעייןה כא לא איפשיטא וי"א דאפ"ה מיפשטא מדתניא בפרק נערה שנתפתתה נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר על כדדי דמיהן מפני תקון העולם אלמא לרבן שמעון בן גמליאל אע"ג דליכא דוחקא דצבורא כי התם דבעל חייב לפדותה אין פודין כי היכי דלא ניגרי בהו ופסק שם הרי"ף ז"ל כרשב"ג ונראה שפסק כן משום דסתם מתניתין דהכא כותיה וליכא למימר דת"ק דהתם נמי מודה כסתמא דמתני' אלא דאיהו ורשב"ג בטעמא דתקנתא פליגי דת"ק סבר דמשום דוחקא דצבורא הוא ומשום הכי אמר דפעם ראשונה פודה אפילו עד עשרה בדמיה כיון דליכא הכא דוחקא דצבורא דהא בעל חייב לפדותה ורשב"ג סבר דמשום דלא ניגרי בהו הוא דלא משמע הכי דמתניתין דהכא ודרשב"ג בחד לישנא מיתנו ומדטעמיה דרשב"ג כי היכי דלא ניגרו בהו משמע דטעמא דמתני' נמי משוםה כי הוא ות"ק דהתם לית ליה מתני' כלל הילכך בעיין מיפשטא מההיא אע"ג דלא איפשטא הכא ואשכחן דכוותיה בעיא דלא מיפשטא בדוכתא ומיפשטא מדוכתא אחריתי דלעיל בגמרא איבעיא לן מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה אי לא ומס' כריתות בפ' המביא אשם תלוי אסיקנא דרשב"ג סבר דאוכל בתרומה ומשמע התם דהלכתא כותיה וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות מתנות עניים אין פודין את השבויין ביותר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותן וכי תימא אם כן תקשי לן ההיא דאמרינן לקמן בפרק הניזקין דר' יהושע פדה לאותו תינוק בממון הרבה יש לומר דמפני שהכיר בו שהוא תלמיד ותיק עשה כן שת"ח אין לנו כיו"ב ולא חיישינן לפדיונו כלל אלא פודין אותו בכל מה שיכולין לפדותו וקודם לפדות למלך ישראל כדאיתבא בהוריות ול"נ דבעיין מהתם לא מפשטא דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא כל שכן דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה ואם איתא דהוה מיפשטא מההיא ברייתא הוה להו בגמרא לאיתויי הכא אבל נראה שדעת הראשונים ז"ל היה דכיון דלא מיפשטא ואיכא למיחש לתקלה אין פודין דשב ואל תעשה שאני ועוד דכיון דבגמרא פשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטין דתלמודא משום ספיקא דאביי מאן לימא לן:

אין מבריחין את השבוין וכו' רשב"ג אומר מפני תקון שבויין אמרינן בגמרא דאיכא בינייהו היכא דליכא אלא חד שבוי דת"ק חייש שמא יקצפו על השבויין העתידים לבא ויתנום בשלשלאות ורשב"ג לא חייש אלא אם כן יש שבויין אחרים שמא יקצפו עליהן השבאין:

ואין לוקחין ספרים וכו' מפני תקון העולם אי משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליגרבו ולייתו טפי:

גמ' המוכר עבדו לגוי וכו' וגרסינן בגמרא לוה עליו מן הגוי כיון שעשה לו גוי נימוסו יצא לחירות כלומר משום דהוי כמכירה ואמרינן מאי נימוסו אמר רב ששת זמן כלומר שאמר ליה אם הגיע זמן פלוני ולא פרעתיך תקנה עבד זה ומיהו דוקא לגופא כלומר שאמר ליה שלאחר אותו זמן יהא גופו חלוט לו ובכה"ג יצא לחירות אע"פ שלא הגיע זמן אבל לפירא שא"ל אם לא אפרע לך ליום פלוני תקנה מעשה ידיו בלבד לא יצא לחירות וגרסי' תו גבאו בחובו כלומר שהגוי גבה לעבד בחובו שהיה לו על ישראל והוא לא מכרו לו ולא לוה עליו או שלקחו סקריקון דהיינו בשעה שהיו ישראל מופקרין להריגה ואמר לגוי טול קרקע זו או עבד זה והניחני וזה לשון סקריקון שא קרקע זה והניחני לא יצא לחירות דאונס הוא וליכא למקנסיה אבל מכר עבדו לאפרהטי גוי דהיינו אחד מגדולי המלך אע"פ שהוא מתיירא ממנו יצא העבד לחירות מפני שהיה לו לפייסו בממון אחר:

וגרסינן תו בעי רבי ירמיה מכרו לשלשים יום מהו כלומר לאחר ל' יום יחזור אליו:

חוץ ממלאכתו מהו כלומר א"ל גופו מכור לך ובלבד שלא תשתעבד בו דהשתא לא מפקע ליה ממצות לחלל שבתות מהו חוץ מן המצות חוץ משבתות וימים טובים מהו לגר תושב מהו כלומר שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות:

לגוי וישראל משומד לגוי מהו ומסקינן פשוט מינה חדא גר תושב הרי הוא כגוי כותי וישראל משומד לעבודה זרה אמרי לה כגוי ואמרי לה כישראל מיהו כותי ודאי הרי הוא כגוי דהא מסקינן בפ"ק דחולין דלא זזו משם עד שעשאום גוים גמורין והנך אחריני דלא מיפשטן כתב הר"ם במז"ל בפ"ח מהלכות עבדים שאם תפס העבד כדי דמיו מרבו כדי לצאת בהן לחירות אין מוציאין מידו:

שלח ר' אמי וכו' מותר ליטול את דמיו ולא גזרינן דאי שרית ליה אתי לזבוני בתחלה:

וכובת לו שטר ומעלהו בערכות שלהן לחותמו אע"פ שחשיבות הוא להם:

קונסין אותו לפדותו מיד הגוי:

עד עשרה בדמיו ולא יותר:

המוכר בהמה גסה לגוי ועבד איסורא דאין מוכרין להם בהמה גסה גזרה משום שאלה ושכירות ונסיוני כדאיתא בפ"ק דמס' ע"ז:

קונסין אותו ללוקחה מן הגוי:

עד מאה בדמיה ולא יותר אבל בעבד דמשום דמילתא דלא שכיחא היא לא קנסוהו אלא י':

מהו שיקנסו בנו אחריו לפדותו ואסיק דלבריה לא קנסו רבנן:

וגרסינן בגמרא אמר אביי נקטינן טימא טהרותיו של חברו ומת לא קנסו בנו אחריו כלומר אע"ג דהוא חייב לשלם כדתנן בהניזקין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסוהו רבנן לבריה לא קנסוהו רבנן:

מגלגל עמו כל שנים עשר חדש אם לא רצה למול ולקבל מצות העבדים מיד מגלגל עמו כל שנים עשר חדש ובכל יום ויום מטעים לו דברי תורה כדי שיכניס עצמו תחת כנפי השכינה ואם לא רצה חייב למכרו מיהו אמרינן התם בפרק החולץ שאם לקחו מתחלה על מנת שלא למולו רשאי לקיימו:

ת"ר כו' לחוצה לארץ אפילו לישראל:

וצריך גט שחרור מרבו שני משום דקניה ליה רבו שני וכופין אותו לשחררו ואבד את דמיו דקנסינן ליה ללוקח משום דאיסורא גביה הוא:

גרסינן בגמרא בעי ר' ירמיה בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור לבבל מהו כלומר מי הויא הך אתתא כמוכרת עבדיה לחו"ל בנישואין הללו דקי"ל בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות או לא ולא איפשיטא:

וגרסי' תו אמר רבי אבהו שנה לי רבי יוחנן עבד שיצא אחרי רבו לסוריא ומכרו רב שם יצא לחירות פירוש סוריא היינו ארם צובה וכח"ל היא למכירת עבדים כדתניא בפרק קמא המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ וקאמר דיצא לחירות כלומר אע"פ שהעבד יצא מתחלה לדעת ואי הוה מחי לא הוה מצי רביה כייף ליה כדתנן הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין בשני דייני גזירות ופרכינן והא תני ר' חייא איבד את זכותו ומפרקינן דבשדעת רבו לחזור יצא לחירות ומשום דכשיצא על מנת כן יצא וכיון דמכרו הוה ליה כמוכר מהארץ לחו"ל אבל בשאין דעת רבו לחזור איבד את זכותו כיון שהעבד מדעתו יצא:

ההוא עבדא וכו' אזל מריה בתריה להשיבו בחזקה:

ואי לא מפקעינן ליה מינך לאו דוקא הפקעה גמורה דאם רוצה להשתעבד בו בא"י רשאי אלא לומר דלא יהיב ליה רשותא להשיבו לחו"ל וממילא הוי כמופקע לפי שהוא לא ירצה להתעכב בארץ ואף למוכרו שם לא ימצא אלא בפחות מדמיו כיון שהכל יודעין שאינו רשאי להוציאו לפיכך השיאו עצה דלכתוב ליה שטרא אדמיה ולכתוב ליה גיטא דחירותא אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ח מהלכות עבדים ואם לא ירצה האדון לשחררו מפקיעין ב"ד שעבודו מעליו וילך לו עד כאן משמע ליה מילתא כפשטא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו שאין מחזירין אותו לעבדות אפילו בא"י ומכל מקום צריך לומר שאין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור דאם כן אמאי אמר לו דלכתוב ליה שטרא אדמיה והיינו טעמא משום דקרא לא קאמר אלא לא תסגיר אלומר אל תחזירנו לעבדות ומיהו צריך גט שחרור ואין כופין את רבו לכתוב לו:

ספר תורה שכתבו מין אדוק בעבודה זרה כגון כומר:

ישרף דודאי לשם עבודה זרה כתבו:

כתבו גוי יגנז שאע"פ שאינו כותבו לשם עבודה זרה פסול מדתניא בגמ' ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור לאנסים וגוי ועבד ואשה וכותי וקטן וישראל משומד לעבודה זרה פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה כלומר דעבד ואשה אינן בקשירת תפילין דמ"ע שהזמן גרמא הוא דלילה ושבת לאו זמן תפילין הם וכותי משום דקסבר גירי אריות הם ומשומד לעבודה זרה ומסור לגוים הרי פרקו עול מצות תורת משה מעליהן כפרש"י ז"ל וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפילין דפסולייהו מדאורייתא הוא ואחרים פירשו דמסור לאנסים וישראל משומד לעבודה זרה מדינא איתנהו בקשירה אלא דמדרבנן כיון שפרק מעליו עול מצוה אפילו לא הוי משומד אלא למצוה אחת דשביק בה היתירא ואכל איסורא עשאוהו מדבריהם כאילו אינו בקשירה וכל הני הואיל וליתנהו בקשירה ליתנהו נמי בכתיבת תפילין ומזוזות דמשתעי בהו קרא וכל שכן בספר תורה דהא קדיש טפי מינייהו ומכאן למד רבינו תם דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדא וחלקו עליו בתוספות מדפסלינן בפרק התכלת ציצית בגוי מדרשא דבני ישראל ועשו ולא הגוים ועשו ומדאיטריכינן להאי דרשא ולא נפקא לן משום דליתנהו בלבישה דנימא כל שאינו בלבישה אינו בעשיה כדארמינן הכא בתפילין שמע מינה דלא דרשינן הכי בציצית ומינה דנשים עושות ציצית אף על פי שאינן בלבישה דדוקא בספר תורה ותפילין ומזוזות הוא דנפקא לן מדכתיב וקשרתם וכתבתם ובפרק קמא דסוכה נמי מכשירין [מכשרינן] סוכת גנב"ך:

נמצא ביד מין יגנז משום דספק כתבו ספק מצאו וכשר הוא:

נמצא ביד גוי(ם) אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו כך היא הגרסא בספרים והכי פירושא אמרי לה יגנז מספקא דשמא הוא כתבו ואמרי לה קורין בו משום דשכיח טפי שישראל כתבו לפי שאין דרך גוי לכתוב אבל מין דרכו לכתוב ולפי גרסא זו משמע דנקטינן כלישנא בתרא דקורין בו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר אבל הרי"ף ז"ל כתב אמרי לה קורין בו ואמרי לה יגנז דחיישינן שמא גוי כתבו נראה שהוא פוסק דיגנז ומיהו אפשר שאם הוחזק שבזזו גוים ספרי יהודים דתולין דאותן ספרים שלהם הוי וקורין בהם דבכי האי גוונא שכיח טפי:

גרסינן בגמרא ציפן זהב כלומר לתפילין או שטולה עליהן עור בהמה טמאה פסולין כלומר אם חיפן בעור בהמה טמאה פסולין דכתיב בפיך מן המותר בפיך וטולה מלשון טלאי:

עור בהמה טהורה כשרין אע"פ שלא עבדן לשמה רשב"ג אומר אפילו עור בהמה טהורה פסולין עד שיעבדם לשמן ואמרינן בגמרא דכיון דרשב"ג בעי עיבוד לשמה כ"ש כתיבה לשמה והרי"ףז "ל הביא ברייתא זו בהלכות תפילין ולא פסק בה כלום דמשמע דס"ל דכרבנן נקטינן דרבים נינהו והכי נמי מוכח בפרק נגמר הדין דליתא לדרשב"ג דאמרינן התם האורג בגד למת אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא ופרכינן עלה דאביי מהא דתניא אמר לאומן עשה לי תיק של ספר תורה ונרתק של תפילין ורצועותיהן עד שלא נשתמש בו קדש ישתמש בו חול משנשתמש בו קדש אל ישתמש בו חול אלמא הזמנה לאו מילתא היא וקשיא לאביי ופרקינן תנאי היא דתניא ציפן זהב וכו' כלורמ דאביי דאמר כרשב"ג ורבא דאמר כרבנן וכיון שכן משמע דלית הלכתא כרשב"ג דהא בפלוגתא דאביי ורבא קי"ל כרבא וכיון דלית הלכתא כרשב"ג לית לן למיפסק כשמואל דקאי כוותיה בהתכלת ואיכא למידק דבפ"ק דסוכה עלה דמתני' דתנן סוכה ישנה ב"ש פוסלין ובה"מ פרכינן בגמ' וב"ה לית להוה א דאמר רב יהודה אמר רב דאמר רב יהוה אמר רב עשאה לציצית מן הקוצין ומן הסיסין כלומר פקעיות של חוטין שאינן טווין לשם ציצית כשרה דרב לא בעי טוויה לשמה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף מן הסיסין פסולה אלמא בעינן טוייה לשמה ה"נ בעין עשיה לשמה ומפרקינן שאני התם דאמר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך והרי"ף ז"ל הביאה בהלכות ציצית ופסקה לדשמואל ונראה שפסק כן משום דמדשמואל מקשינן ובדידיה שקלינן וטרינן התם ומשמע דכיון דקי"ל כשמואל איתא לדרשב"ג דבפ' התכלת מייתי פלוגתייהו דרב ושמואל ואמרינן עלה כתנאי ציפן זהב וכו' רשבS"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולין עד שיעבדם לשמן כלורמ ושמואל כרשב"ג וכיון דקי"ל כשמואל על כרחין אית לן למפסק כרשב"ג תירץ הרמב"ן ז"ל דסוגיין דפ"ק דסוכה מיחלפא אסוגיין דפרק התכלת משום דהתם הוה סבירא ליה דשמואל אלו משום דגדילים תעשה לך אמרה אלא ה"ה לכל המצות כדקא ס"ד בסוגיא דסוכה מעיקרא ומש"ה מוקמינן ליה כרשב"ג אבל לפום מסקנא דסוכה דמסקינן שאני התם דאמר קרא גדילים לשם חובך מש"ה בעינן לשמה אבל בסוכה דלא כתיב בה הכי לא בעינן עשיה לשמה ממילא תפילין נמי כיון דלא מייתי בהו קרא דהא לא כתיב בהו הכי לא בעינן לשמה בעשיה כלל דקרא דוהיו לך לאות לאו בעשייה הוא דהא דרשינן לה במנחות לך לאוך ולא לאחרים לאות הלכך לא בעינן בהו עיבוד לשמה דמאי שנא מסוכה הילכך לפום מסקנא דסוכה הוו יכלי למימר התם במנחות לרב ודאי תנאי היא ושמואל אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן ואע"ג דלא מסיימינן התם הכי כיון דאסיקנא בסוכה דשאני ציצית משום דכתיב בה לך לשם חובך אבל היכא דלא רבי לא בעינן עשיה לשמה והיינו טעמא דסוכה ממילא ידעינן דשמואל דאמר אפילו לרבנן והדרינא לכללא דנקטינן דיחיד ורבים הלכה כרבים וליתא לדרשב"ג זו היא שטתו ז"ל ואינה ברורה אצלי שאע"פ שמצינו סוגיות מתחלפות בתלמוד היינו אי משום דבחדא סוגיא לא שמיע לן ברייתא דשמעינן לה בתר הכי באידך אי משום דבתר הכי מחדשינן אוקמתא וסברא חדתא אבל דלא שמיע לן מתני' הא ודאי ליכא למימר ואם איתא דהתם דבפרק התכלת סבירא לן דשמואל בכולהו מצות נמי בעי לשמה ומשום הכי מוקמינן לדידיה ולדרב בפלוגתא דתנאי אי הכי פלוגתייהו תליא בפלוגתייהו דב"ש וב"ה במתני' טפי ממאי דתליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג ותקשי דב"ה לשמואל ואיני רואה מקום לדחות זה אלא אם כן נדחוק ונאמר דהתם סבירא לן דב"ה ס"ל סבעינן סוכה לשם חג ומתני' הכי קתני אי זו היא סוכה ישנה שהתירו בית הלל כל שעשאה באותן ל' יום שקודם לחג דמסתמא לשום חג איתעבידא ואם עשאה לשום חג אפילו מתחלת השנה כשרה לב"ה וב"ש פסלי לה משום דלא מינכרא שתהא סוכת מצוה וזה ודאי אינו במשמע דאי תוך שלשים יום מיקרי ישנה מאי ניהו חדשה דמכשרי בית שמאי וכי לא מכשרי אלא בעשאה בערב יום טוב ממש או מחצות היום ולמעלה ועוד דהתם לעיל מינה בסמוך אמרינן הרי סוכה ישנה דכשרה בגוים דתניא סוכת גוים סוכת נשים וכו' סוכה מכל מקום כשרה ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה וליכא ספיקא דכיון דמכשרינן סוכת גים לא בעינן לשמה דגוי ודאי אדעתא דנפשיה קא עביד ואפילו ישראל עומד על גביו כדאי' בפ' המביא תניין אלמא ס"ל דב"ה לא בעי בסוכה לשמה ואי אפשר דהדרינן מהך סברא דקושטא ממילא בתוך כדי דיבור לפיכך אני אומר דהתם בפ' התכלת כי אוקמינן פלוגתייהו דרב ושמואל בשעשאה מן הסיסין בפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג סברי דרב נמי בציצית בעבי עשיה לשמה ולא פליג איהו ושמואל אלא בטוייה משום דהתם איכא תרי לישני חד מינייהו דאמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בגוי שפסולה ובהאי לישנא שקלינן וטרינן התם טובא ובתר הכי אמרינן אמר ליה רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בגוי שכשרה ולפום סוגיא דהתם משמע דכדמתני לה רב אשי עיקר דעלה שקלינן וטרינן טוב אועוד דרב מרדכי תלמידיה הוה וכמאן דמתני לה רביה עיקר וכיון דציצית בגוי לרב פסולה נקיט תלמודא דרב בציצית לשמה בעי ומשום הכי כי מייתי בתר הכי פלוגתייהו דרב ושמואל במן הסיסין סבירא לן דרב נמי בציצית עשיה לשמה בעי ופסוליה דמן הגרדין ומן הקוצים ומן הנימין משום דליכא תליה לשמה אבל מן הסיסין כשרה דטוויה לא מגוף העשיה היא ושמואל ס"ל דאף טוויה נמי בעינן לשמה ומשום הכי מוקמינן להו לדרב ו שמואל בפלוגתא דרשב"ג ורבנן משום דסבירא ליה דעיבוד וטוויה כי הדדי נינהו שכשם שאין הטוויה מגוף עשיית הציצית כך אין העיבוד מגוף עשיית התפילין וסבירא ליה דאפילו רבנן מודו לרשב"ג דבתפילין בעינן לשמן אלא דבעיבוד שאינו מגוף העשיה פליגי ואמרי דלא בעי לשמה כסריה דרב דפליג אדשמואל בטוויה דציצית אע"ג דבתליה ועשיה מודה ליה האי הוא מאן דס"ל בסוגיא דהתם ובודאי דלפום ההיא סוגיא לא קי"ל לא כשמואל ולא כרשב"ג אלא הדרינן לכללין דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ויחיד ורבים הלכה כרבים אבל בסוגיא דהכא סמכי הרי"ף ז"ל והגאונים על מה שמצאו בנסחאות אלמא בעינן טוויה לשמה ה"נ בעינן עשיה לשמה ולפי נוסחא זו דלא פרכינן אלא מדשמואל משמע דלא בעי רב עשיה לשמה כלל דאי הכי לפרוך מתרווייהו והוה עדיף טפי אלא משמע דבסוגין דהכא סבירא לן כי ההוא לישנא דהתם דרב יהודה אמר רב דציצית בגוי כשרה דלא בעי רב בציצית עשיה לשמה ולפיכך פסקו כשמואל מדשקלינן וטרינן הכא כווותיה ומדאמרינן בפרק התכלת דבעינן בציצית צביעה לשמה אבל מכל מקום לפום סוגיין דהכא אע"ג דקי"ל כשמול לית לן למיפסק כרשב"ג אי משום דבתפילין לא בעינן לשמה כלל וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד או שמא אע"ג דבעינן בהו לשמה עיבוד מיהא אינו מגוף מלאכתן ולא דמי לטוויה דהתם במנחות משום דסברי דרב אע"ג דבעי לשמה בעשיית ציצית בטוויה לא בעי הוה לן למימר דטוויה אינה אלא כעיבוד ומשום הכי קם ליה כרשב"ג אבל לפום סוגיא דהכא לאו בהכי תלי כלל אלא רב לא בעי עשייה לשמה ושמואל בעי אבל טוויה לדברי הכל מגוף הציצית היא ועדיפא מעיבוד דתפילין הילכך אע"ג דבעינן טוויה לשמה בעיבוד לשמן לא קי"ל כרשב"ג אלא הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים כנ"ל ומכל מקום לענין תפילין וספר תורה אי בעינן בהו לשמה כלל או לא לכאורה משמע מסוגיא דהכא:

מתני' המוציא את אשתו משום שם רע שאמרו לו שזינתה:

משום נדר שנדרה היא והוא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט