רי"ף על הש"ס/ביצה/דף יט עמוד א

הלכות רב אלפס

א"ר יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי כלומר מותר ליטול מהם קיסם לחצות בו את שיניו וכן הלכתא ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה ומוללו להריח בו וקוטמו להריח בו אחד קשין ואחד רכין דל"ש מהא דתנן (שבת קמו, א) שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ועוד דהא (בגמ' ובק"ד הגי' רבא) רבה בר רב אדא ורבין בר אדא אמרי כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלואתא אלואתא ואע"ג דחזיין לקתתא דנרגי וחציני:

מתני' אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים אין מלבנין הרעפים לצלות עליהם ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן עד כאן:

גמ' ת"ר התנור והכירים חדשים הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר אבל אין סכין אותן שמן ואין טשין אותן במטלית ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל לאפות מותר:

רבנו ניסים (הר"ן)

כשמחתכו וממחקו בסכין:

אוכלי בהמה: כגון קש ועלי קנים:

אין בהם משום תקון כלי: דכיון דרכין עד שהן ראויי' לבהמה לא חשיב כלי שאינו מתקיים:

שובר אדם את החבית: מגופה שיש בה גרוגרות:

ובלבד שלא יתכוין: ליפות השבירה להיות לה לפה שתהא עוד כלי:

הוה מפשח ויהיב לון אלואתא: מקלות גדולים כמו לא באלה ולא ברומח במס' שבת [דף סג א]:

ואע"ג דחזיא לקתתא דנרגא וחציני: שהיה קשה וראוי לעשות ממנו בית יד לקרדום ולפסל שקורין דולדורה והוא היה שוברן להריח ואמרי' בגמ' דהא אתיא אליבא דרבנן דאמרי דאחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות דסברי דאפי' בקוטם קיסם לחצות בו שיניו ליכא אלא איסור דרבנן משום דסבירא להו דכל עשיית כלי שלא כדרכו לא מיתסר אלא מדרבנן ומש"ה כי לא מכוין לעשיית כלי דהיינו להריח בו שרי אפי' לכתחלה והיינו נמי טעמא דמתני' דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות משום דאי נמי מכוין לעשות כלי לא מיתסר אלא מדרבנן כיון שהוא עושה כלי בשבירה בלבד שלא כדרכו ומשום הכי כי לא מכוין שרי אפי' לכתחלה וכ"ת והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה כיון שהם רכים אין בהם משום תיקון כלי אע"פ שהוא מכוין לכך והא בפירוש אסרי' למיתן [שבת קמו ב] טרפא דאסא בחביתא איכא למימר דהתם היינו טעמא לפי שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנין כלי העשוי כבר אבל לא שיעשו כלי ממנו לכתחלה:

גרסי' בגמ' ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשנו צבורים צבורים ור"ש מתיר: ומפרשי' טעמיה דת"ק דקי"ל כוותיה דמשום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ואע"ג דקי"ל כרבנן דמתני' שאין מותר לגבב אלא משלפניו נפקא מינה לעצים גסים דלא בטילי אגב חצר ולא מיתסר אפי' לרבנן דאינהו לא אסרי אלא בקסמין דקים מפני שהם מתבטלין אגב חצר אבל בגסים לא ואפ"ה אסור לעשות מהן ציבורין ציבורין:

ומ"מ מדלא אסרי' אלא משום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ולא אסרי' ליה משום מעמר יש להביא ראיה מה שאמר בשם הר"ר יצחק בן רבינו מאיר ז"ל דאינו חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם והכי נמי מוכח בפרק כלל גדול (דף עג ב) דאמרי' האי מאן דמכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אלמא דווקא דכניף ממלחתא אבל ממקום אחר לא:

מתני' אין מוציאין את האור: משום דמוליד:

מן המים: נותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאין נעורת ומגיעה בזכוכית והיא בוערת:

מן העפר: צפיעי בקר או צאן מטמינן בעפר וכשמרקיבין יוצא מהן אור:

אין מלבנין את הרעפים: טיבליש ומפרשי' בגמ' דברעפים חדשים עסיקינן מפני שצריך לחסמן שבהיסק ראשון הם מתחזקין ומתקשין ונעשים כלי:

גרסי' בגמ' תנן התם: באלו טרפות (דף נו ב) דרסה או שטרפה בכותל או שרצצתה בהמה אחרת ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה ר' אלעזר אומר כו' צריכה בדיקה. פירוש אדם שדרס על עוף או (שדרסו או) שחבטו בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ואינה יכולה לעמוד ושהתה מעת לעת כלומר יום אחד שלם ושחטה כשרה מיהו אמר ר' אליעזר דכי שהתה מעת לעת נמי צריכה בדיקה לאחר שחיטה שמא נשתברו רוב צלעותיה או נשברה השדרה ונפסק החוט או שאר מיני טרפות ושהתה מעת לעת איצטריך דאי לא שהתה אע"פ שבדק ולא מצא סימן טרפות טרפה שזו אחד מי"ח טרפות ונקרא רסוק אברים שאיבריה מתפרקין כולם אע"פ שאין רושם ניכר בה מתה וזו סימנה שאם שהתה מעת לעת בידוע שלא נתרסקו איבריה דקים להו לרבנן דריסוק איברים אינה חיה מעת לעת אבל שאר סימני טרפה חיה כל י"ב חדש ובעי עלה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחט' ביו"ט מי מחזקי' ריעותא או לא כלומר מי אמרי' הואיל וצריכה בדיקה דאיתיליד בה ריעותא מחזקי' ריעותא בגוה משום חשש איסור מלאכה דיו"ט דילמא מישתכח טרפה ונמצאת שחיטה שלא לצורך דבשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמירין אנפשין ובדקינן מיהו סמכי' ארובא ורוב בהמות אינן טרפות ולא איפשיטא בעיין הלכך מסתברא דנקיטינן בה לחומרא דהוה ליה ספק דאורייתא:

מתני' ועוד אמר רבי אליעזר: משום דתני חדא לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי קאמר ועוד והקשה רש"י ז"ל והא אפסקוה רבנן במילי טובא באין מוציאין ובהנך דבהדה והיינו מילתא אחריתי דלאו מילתיה ואמאי לא אותביניה בעירובין (דף כג א) גבי ועוד אמר רבי יהודה בן בבא דאותביניה מר' אליעזר דסוכה ושנינן התם לא אפסקוה אלא במילתיה ואילו אותבינא מיהא לא הוה מצי לשנויי הכי ומפני קושיא זו כתב דהמשנה שלא כסדר אבל הר"ז הלוי כתב דכיון דקאי בהדלקה גמרינהו לכולהו מילי דהדלקה וכי האי גוונא לא חשיבה הפסקה ואחרים תירצו דכיון דאפסקוה במילתיה דס"ל לא חשיבא הפסק כלל ושפיר תני ועוד ובתוספות תרצו דכל היכא דהוו שתי קולות תני ועוד ואע"ג דאפסקוה בלאו מילתיה:

עומד אדם על המוקצה: הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון דאחזי ולא אחזי כדאמרן באין צדין:

ע"ש בשביעית: שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה והוא הדין במעושר בשאר שני שבוע אלא אורחיה דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקין הם סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם זמן גמר מלאכה:

ואומר מכאן אני אוכל למחר: וסגי בהכי דיש ברירה:

עד שירשום: בסימן דאין ברירה:

גמ' תנור וכירים חדשים: כ"ש ישנים:

הרי הן ככל הכלים וניטלין בשבת בחצר: דחזו למיתב בגוייהו מידי:

אבל אין סכין אותן בשמן: להחליקן ולצחצחן:

וכן אין טשין אותן במטלית: להחליקן ולצחצחן:

טשין: שפין:

ואין מפיגין אותן: לאחר היסיקן:

לחסמן: שמתקשין ע"י צונן וכולהו משום דמתקן מנא:

ואם להפיגן: בשביל לאפות שהוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת בתנור מותר ולא דמי לליבון רעפים דאסורין לעיל דהתם תקונו של כלי קודם לתשמיש שמשתמש בו אבל כאן בשעת תשמישו

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט