רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף סט עמוד א

הלכות רב אלפס

אלא בב"ד ולא יכנס לביתו ליטול את משכונו שנאמר דברים כד בחוץ תעמוד היו לפניו שני כלים נוטל אחד (בגמ' איתא ומניח) ומחזיר אחד מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ואם מת אינו מחזיר ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום משלשים יום ולהלן מוכרו בב"ד:

גמ' אמר שמואל ושליח בית דין מנתח ניתוחי אין משכוני לא כלומר אם היו בידיו של לוה כלים והוא עומד בחוץ שומטן ומוציאן מידו ונותנן ביד המלוה אבל ליכנס לביתו של לוה ליטול את משכונו לא והא דתנן לא ימשכננו אלא בב"ד לא ינתחנו הוא אבל ליכנס לביתו למשכנו לא ותניא כותיה דשמואל שליח בית דין שבא למשכן לא יכנס לביתו וממשכנו אלא עומד מבחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד והאיש תניא לא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש ונותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר ומטה ומטה ומפץ לעני לו אבל לא לאשתו ובניו כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין

נימוקי יוסף

אלא בבית דין. על ידי שליח בית דין:

ולא יכנס לביתו. אפילו שליח בית דין כדאיתא בגמרא:

אמר המחבר בתשובת הריא"ף ז"ל אם הלוה אלם ורע מעללים ומעיז פנים מלפרוע מותר ליכנס לביתו לדעת את מצפוניו אפילו ע"י שליח עובד כוכבים דאמרינן (ב"ב דף ח:) ממשכנין על הצדקה וכן אנו עושין בצרכי הקהל ובגרמות ע"כ. וספר התרומות כתב אין לעשות כן אלא מכח. וצדקה ומס שאני שלא באו עליו דרך הלואה ולא נאמר עליהם בחוץ תעמוד והאיש אשר. אבל מלוה שהזהירה תורה עלינו בכך אין כח בידינו לעקור מצוה אלא בקושי גדול ושיהא כונת הבית דין לשם שמים כדאמרינן (סנהדרין דף מו.) ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה וכו' ע"כ:

ואם משכנו. אם עבר ומשכנו בביתו והכי משמע בתמורה [דף ו.] דמקשה לרבא דאמר בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד לא מהני והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו וכו' ותנן אם משכנו וכו' מחזיר את הכר בלילה וכו' דאלמא מהני דאי לא מהני יחזיר את הכל מיד דכיון שמשכנם שלא ברשות בין מחרישה בין כר היה לו להחזיר לעולם ומפרקינן אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא השב תשיב כלומר ואיתרבו להשבה כל הכלים בין שעושים בהם אוכל נפש בין שאין עושין בהם שאם משכנו בין ברשות בין שלא ברשות כל שהוא צריך בהם שאינו עשיר שצריך להחזירן כסדר הזה מכאן למדנו השבת משכון לכלים שעושין בהם אוכל נפש וזו היא ששנינו את המחרישה ביום דבלאו הכי לא אשכחן השבות לכלים שעושים בהם אוכל נפש מדתניא במכילתא כי הוא כסותה לבדו זו טלית היא שמלתו לעורו זו חלוק במה ישכב להביא עור מצע אבל בהנך כלים לא מיירי הרנב"ר ז"ל:

שני כלים. וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם ואפי' כר ומחרישה שאינו רשאי למשכנן יחד אם עבר ומשכנן אי נמי שלא עבר אלא שמשכנם בשעה שאין עושין בהם מלאכה כמפורש בירושלמי [דפרקין הלכה יב] קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום נוטלן בלילה ומחזירן ביום:

נוטל אחד. כדמפרש ואזיל:

את הכר בלילה. בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום השבת העבוט וכשיצטרך לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני:

ואם מת. הלוה:

אין מחזיר את העבוט ליורשים. אלא ימכרנו ויגבה את חובו דהשב תשיב [לו] כתיב לו ולא ליורשיו ואע"פ דמשום השב תשיב בשלשים יום סגי שהוא זמן ב"ד ולא לכל ימי חייו שאני הכא דכשמשכנו בתורת משכון עסקינן ולא בתורת גוביאנא ומשום הכי סבר ת"ק דלעולם היא תורת חזרה והטעם שלא ירד בתורת גוביאנא מפני שרוצה מעות או קרקע ובין כך ממשכן כדי שלא תשמיטנו שביעית אבל אם בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביאנא גובה את כולם ואין משיירין לו כלל ומוכרן בבית דין דלעולם אין מסדרין לבעל חוב אבל הרמב"ם ז"ל והראב"ד והרבה מן המפרשים ז"ל כתבו שמסדרין וכן פסקינן לקמן ולפי זה אתי שפיר דתנא קמא דאמר לעולם הם בתורת חזרה אותם כלים של סידור שהיה לו להניחם אצלו ולא הניחם מפני שאין יכול למכרם:

עד שלשים יום. שהוא זמן ב"ד דלרשב"ג לית ליה סידור כדמסקינן בגמרא וסבר עוד דאפילו בא לידו בתורת משכונא מוכרן בבית דין משלשים יום ואילך:

ולית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל כדאיתא בגמרא:

גמ' מנתח נתוחי. אף שליח ב"ד אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא רואהו ומנתח דבר שהוא אוחז בידו ונותנו למלוה:

ימשכננו. משמע בגו ביתיה:

תעמוד והאיש. והאיש מיותר הוא דממשמע שנאמר בחוץ תעמוד יודע אני שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא בעה"ב אלא לאו לרבות שליח בית דין אתא שהוא כמלוה והכי קאמר בחוץ תעמוד והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא:

הרי בעה"ב אמור. אלמא שהשליח ב"ד גם הוא יעמוד בחוץ והכי קי"ל כשמואל הלכך שליח בית דין דוקא הוא דמנתח נתוחי אבל בע"ח אפילו בחוץ לא ינתחנו מדרבנן כדאמרינן בסמוך ובע"ח אפילו נתוחי נמי לא גזירה שמא ימשכננו בביתו ואם תאמר והא קי"ל ריש פרק המניח את הכד (דף כז:) דעביד איניש דינא לנפשיה תירצו בשם ר"ת ז"ל דהיינו בכלי של עצמו א"נ כשבא בתורת גבייה אבל הכא מיירי שבא בתורת משכון לממשכן וכדפי' רבינו [תם] במתני' ועוד יתבאר לפנינו בע"ה ובתשובה לרבינו אלפסי ז"ל שאם הלוה אלם ורע מעללים ומעיז פנים מלפרוע מותר ליכנס בביתו ולדעת את מצפוניו ואפילו על ידי שליח נכרי כדאמרינן ממשכנין על הצדקה וכן אנו עושין בצרכי הקהל ובגרמות ע"כ הרנב"ר ז"ל:

תניא. שעושין בהם (חיי) [אוכל] נפש דאיתרבו מכי נפש הוא חובל:

מטה ומטה. אחת לאכול ואחת לישן משום דשמואל דאמר שמואל לכל מילי ידענא אסותא לבר מהני תלת מאן דאסר מיתנא דכיתנא אחרציה ומאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ד' אמות קודם שישן הילכך יהבינן ליה מטה שניה ומושיבה ברחוק ד' אמות ממקום אכילתו ועל כרחו ירגיל ויעמוד ללכת למשכבו ולא יישן על מטה שאכל ובמשרה אשתו ע"י שליש דלא תני אלא מטה אחת תירצו בתוספות דהתם בעני שבישראל שלא היה לו אלא מטה אחת קודם שנשאת לו:

ומצע. של לבד שקורין פלטרא במקום שאין כסתות:

לעשיר. שהורגל במצעות ומפץ לעני לפי שהורגל. מהא שמעינן שאין שליח בית דין רשאי למשכנו לגמרי אלא מעכשיו מסדר לו ומניח כל מה שמסדרין לו ב"ד בשעת הגבייה והכי נמי משמע במתניתין דערכין דתנן התם פרק שום היתומים (דף כג:) אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם נותנין לו מזון שלשים יום וכו' שמע מינה דמשעה שממשכנין מסדרין וכי קתני מניח מצע לעשיר וכו' כגון שלא הורגל לישן בכר וכסת אבל אם היה לו כר וכסת ורגיל לשכב בהם מניחין אצלו וכן פרש"י והרנב"ר זכרונם לברכה:

אבל לא וכו'. והחייהו כתיב ולא הוטל על המלוה להחיות את בני ביתו:

מסדרין. לשון והעריך או לשון שריד ולומר ששמין להניח לו כדי חייו:

בערכין. דגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן החייהו מערכך דכשהכהן מעריכו משייר לו כדי חייו אם אין ידו משגת וגמרינן מיכה מיכה בסמוך וכן הכא בבע"ח ולא סוף דבר בשעת גוביאנא כי גם כשבא שליח ב"ד מתחלה למשכן מסדרין לו במשכונא:

להניח לו. מה שמפורש בסמוך והכי תנן בערכין אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם נותנין לו מזון שלשים יום וכו' משמע דמשעה שממשכנין אותם מסדרין להם:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט