רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף סה עמוד ב

הלכות רב אלפס

שכיני העיר ושכיני שדה שכיני העיר קודמין שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם איבעיא להו שכן וקרוב מהו ת"ש משלי כז טוב שכן קרוב מאח רחוק הני כולהו דאמרינן בהו דקדמי ליכא חד מינייהו בר מיצרא אלא תרוייהו דחיקי נינהו מהאי ארעא אלא מוקדם הוא דמקדמינן חד אחבריה ואי קדים אידך וזבן לא מפקינן מיניה אבל בהדי בר מיצרא כולהו אית בהו משום דינא דבר מיצרא הני זוזי טאבי וזוזי תיקלי לית בה משום דינא דבר מיצרא הני שרו והני צרו לית בה משום דינא דבר מיצרא אמר אטרח ואייתי זוזי לא נטרינן ליה איזיל ואייתי זוזי חזינן אי איניש דאמיד הוא דאזיל ומייתי נטרינן ליה ואי לא לא נטרינן ליה:

ארעא דחד ובתי דחד מארי ארעא מעכב אמארי בתי ומארי בתי לא מעככ אמארי ארעא ארעא דחד ודיקלי דחד מארי ארעא מעכב אמארי דיקלי מארי דיקלי לא מעכב אמארי ארעא וקא מפרשי רבנן דהאי דאמרינן מארי ארעא מעכב אמארי בתי ואמארי דיקלי הני מילי היכא דלית ליה למארי בתי או למארי דיקלי זכותא בארעא משום הכי אית ליה למארי ארעא לעכובי עלייהו ולית להו לזבונינהו אלא למאן דבעי או דשקיל להו לנפשיה דאי לא אמר ליה עקור בניינך או דיקלי דילך וזיל שקול אבל היכא דאית ליה למארי בתי או למארי דיקלי זכותא בההיא ארעא למקבע בה הנך בתי או הנך דיקלי כגון ההיא דתנן (בבא בתרא פא.) הקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע שלשה קנה קרקע וכגון ההוא דאמרינן (בבא בתרא לז.) פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר הני מילי גבי בור ודות דלא קא מכחשי בארעא אבל אילנות דקא מכחשי בארעא שיורי שייר דאי לא א"ל עקור אילנך וזיל שקול כל (תי' כך ליתא בכל דפו"י וכן בב"י ליתא) חד מנהון אית ליה לעכובי אחבריה וכל חד מנהון אית ליה דינא דבר מיצרא בזבינא דחבריה וכן הלכתא ארעא לזרעא וארעא לבתי ישוב עדיף ולית בה משום דינא דב"מ פירוש בר מיצרא בעי לה לזרעה ואיניש אחרינא בעי לה לבתי ישוב עדיף ולית בה משום דינא דבר מיצרא איפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלי חזינן אי יכול להכניס אפילו תלם אחד אית בה משום דינא דבר

נימוקי יוסף

[מרי בתי לא מעכב אמרי ארעא] (גם) אמר המחבר במשכנתא שדר הוא שם דאמרן לעיל שאינו יכול לעכב על מארי ארעא ה"ה הכא אע"פ שהבנין ממש שלו כיון שאין לו שום קנין בגוף הקרקע שבנה עליו וברור הוא וזהו לפי מ"ש בפנים שהוא על דרך המפרשים ז"ל שאין מחלק בין משכנתא דאמרנא לעיל למארי בתי דהכא אבל רש"י ז"ל עדיף ליה משכנתא דלעיל מפני שכולה שכונה בידיה אבל האי מארי בתי אינו חשוב שכן בקרקע זו שאינה שכונה בידו ואי משום שהבתים שלו שוכנות עליו הרי הם עומדות להסתלק ממנו ונמצא שהוא לא שכן שם מ"מ נפקא לן לכ"ע שמי ששכן בבתים מפני שממושכנות בידו או מושכרות לזמן ידוע ובאותן בתים יש מרתף או בית א' שאינו ממושכן אינו יכול לעכב על בעליו למוכרו למי שירצה אבל המצרן ודאי מעכב הילכך אם מכרו הבעלים אותו בית [לבעל המשכונא] [המצרן יעכב] על בעל המשכונה שהוא לוקח משום דינא דב"מ לפרש"י ז"ל דלא מיקרי שכן בהאי קרקע וגם המפרשים ז"ל דמדמו בעל המשכונה למארי בתי היינו לענין הבתים ששוכן בהם ומושכנים לו כגון בתי דשכני בהא קרקע זה אפי' לזה לא עדיף ממרי בתי אבל במה שאינו ממושכן לו פשיטא ודאי דלא דמי למרי בתי שגוף הבתים שהם שלו שוכנות על הקרקע אבל זה שאין לו גוף קרקע כלל מה זכות יש לו במרתף שתחתיו מפני הבית הממושכן לו שעומד על גביו כיון שאין לו קנין בגוף כלל ועוד שהמצרן הוא ודאי שהרי יכול לעכב על הבעלים לגבי אחר מה שאין כן במשכנתא כמ"ש בפנים ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי וכ"ש שאין סברא להרבות בפלוגתא בין רש"י והמפרשים ז"ל אלא הפחות שנוכל ומיהו אם אין הבתים ממושכנים על המרתף אין בזה שום חשש כלל דאיכא דינא דבר מצרא כנגד הממשכן וכל זה לפי אותם שסוברים דאיכא דינא דבר מצרא אבתים אבל לקמן אפרש בע"ה שאין בהם דין בר מצרא. כן נ"ל:

שכיני העיר. הני לאו בדינא דבר מצרא מיירי דא"כ הוה ליה למימנינהו בהדי הנך דלעיל ולמימר הכי לאשה ולשותפי וליתמי ולשכיני העיר ולת"ח לית בה משום דינא דבר מצרא ומאי שנא דשני בלישנא דכולה שמעתא דנקט לישנא דקודמין ותו דקאמר שכן ות"ח ת"ח קודם אטו ת"ח לאו בר ועשית הישר והטוב הוא אלא ודאי לאו בדינא דבר מצרא איירי אלא להשיא עצת יושר וטוב למוכר שאם יש לו שדה למכור ובאו עליה ללקחה שני רחוקים אלא שהאחד דר אצלו בעיר והאחד הוא שכנו בשדה ששדותיהן סמוכים וקרובים אלא ששדה זו שיש למכור אינה סמוכה למצר שכני העיר קודמין כן פרש"י ז"ל וכן דעת הרי"ף ז"ל בהלכותיו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהל' שכנים אבל הרב בעל הלכות ז"ל גריס בכולן לית בה משום דינא דבר מצרא:

זוזי טבי. מצרן שבא לערער על המקח והביא מעות שמשקלם טוב יותר על של לוקח אבל של לוקח טובים וחריפים במטבע היוצאה יותר משל מצרן אי נמי איפכא לית בה משום דינא דבר מצרא דא"ל מוכר בהכי ניחא לי וכו':

הני ציירי וכו'. לאו בשמסרן למוכר צרורין וחתומין להתירם קאמר דזה אפילו באומר אלך ואביא מעות אי אמיד נטרינן ליה וזה אין צריך לפנים וכגון שכתב הרשב"א ז"ל אלא כגון לוקח ומצרן ששלחו מעותיהם של בר מצרא צרורין וחתומין והשליח ירא להתירם שלא יאמר יותר היו ושל לוקח מותרין לית בה משום דינא דבר מצרא דפסידא הוא דמוכר דאמר אנא לזוזי צריכנא:

אמר איזיל ואטרח. מילתא באפי נפשה הוא מצרן שאמר איזיל ואטרח וכו':

דאמיד. שאנו אומדין שאפשר לו לקיים דבריו:

ארעא דחד ובתי דחד. בנין שעליה:

מארי ארעא מעכב. שלא ימכור הבנין לאחר דהואיל והוא בא למכרה וזה צריך לה טוב הוא שיהיה בנינו בקרקע שלו ואיכא הישר והטוב:

מארי בתי לא מעכב. שהוא אינו חשוב יותר משכן [נל"ק ממשכון ועל דעת הרמב"ן דלא כפרש"י] דלכשיגיעו שניו נמי עומד להסתלק ממנה:

ודיקלי דחד. שמכר לו בשדהו דקלים להניחם שם או להניחם עד זמן פלוני או עד שיבשו דכיון דלית ליה שום קנין בגוף הקרקע מצי למימר ליה עקור דיקלי דילך וזיל או עקור בנין שלך וזיל הילכך מארי ארעא מעכב עלייהו ואינהו לא מצי לעכובי עליה:

ארעא לזרעה. המצרן חפץ בה לזורעה:

לבתי. הלוקח צריך אותה לבנות לה בית:

ישוב דבתי עדיף. לב"ד ולא תקנו כאן עשיית הישר והטוב שזו טובה מזו:

משוניתא. שן סלע מפסיק בין שדה זו לשדה של מצרן:

ריכבא דדיקלי. שורה של דקלים הכפופים וסמוכין זה לצד זה:

ואם יכול להכניס. אם המצרן יכול להכניס תלם אחד משדהו לתוך שדה זו תלם שורת המענה. מכאן למד רבינו תם ז"ל שאין בבתים דינא דבר מצרא שהרי מפסיק הכותל ביניהם וכן כתב רבינו מאיר הלוי זכרונו לברכה אבל הרשב"א ז"ל כתב שאין הנדון דומה לראיה דמשוניתא אינה עשויה להסתלק וכן ריכבא דדיקלי דבר חשוב אין הבעלים עשויים לעקרן ולאבדן והשדות מוחלקין הם לעולם אבל בתים דרכן לחברם בפתחים ועשוים הם לכך וכ' הרמב"ם ז"ל שאם החליף חצר בחצר אין בה משום דינא דבר מצרא אבל החליף במטלטלין איכא משום דינא דבר מצרא. הרנב"ר ז"ל:

אמר המחבר הרא"ש ז"ל מפרש כר"ת ז"ל (ועם היות שבמה) [ועל מה] שכתוב בפנים השיב הרשב"א ז"ל מ"מ ר"ת ז"ל מוסיף טעם אחר בדבר השדות טעמא מאי משום שיכול ליקח במקום אחר ועוד דעשיר צריך לשדות הרבה אבל בית אינו מצוי כ"כ כדי שנאמר יקח במקום אחר ועוד דמי שיש לו בית לא יתכן שיסלק ללוקח מבית שקנה לדירתו כדי שירחיב הוא לתאות לבו וכ"ש שאין ראוי שיסלקנו להשכירו לאחרים שאין זה ישר וטוב כן כתבו בשם הרא"ש ז"ל ואני אומר דכיוצא בזה הוא מה שכתב הרנב"ר ז"ל בשם הרז"ה שכתב בשם אביו ז"ל וכתבתיו לעיל גבי לאשה ליתמי ולשותפי ומה שכתב הרמב"ם ז"ל דבחצר איכא משום דינא דבר מיצרא היכא שלא החליף לא קשיא לפסק ר"ת ולרמ"ה ולהרא"ש ז"ל דאילו לענין [טעם] הפסק שכתוב בפנים מיירי כגון שאין הפסק בין החצרות ואילו לטעם דהכא דוקא בחצרות שאין עשויות ממש לדור שם שאם היו דרין שם ממש אפשר שלא כוון הרב לזה עד כאן:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט