רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף סא עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

(תוספתא ריש פרק ו דדמאי) מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות והחוכר בפירות.

אבל חוכר ומקבל שניהן בפירות אלא שהמקבל נותן לבעל הקרקע שליש תבואתו או רביע תבואתו לפי מה שמקבל על עצמו והחוכר נותן לו פירות קצובין ממקום שהוא רוצה ואין לו לבעל הקרקע בתבואת הקרקע כלום:

ואם אמר לו חכור לי בית השלחין זו או שדה אילן זה יבש המעיין נקצץ האילן מנכה לו מן חכורו אמאי ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך מי לא תניא בית כור עפר אני מוכר לך ואע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי בית כור כרם אני מוכר לך ואע"פ שאין בו גפנים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי כרם פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי פרדס אמר שמואל אי אמר מחכיר לחוכר שמא ואי אמר חוכר למחכיר קפידא ורבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר ומדקאמר זו פשיטא דקאי בגוה עסקינן בית השלחין זו למה לי אלא הכי קאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא הילכך אם יבש המעיין מנכה לו מן חכורו דאמר ליה בשביל המעיין חכידנא מינך והלכתא כרבינא:

מתני' המקבל שדה מחבירו א) ב) (ומשזכה בה הובירה) שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביד ולא אעביד אשלם במיטבא וכו':

גמ' רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה

נימוקי יוסף

שמא בעלמא. כך היא נקרא אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותה:

לתך. חצי בית כור לפי חשבון סאתים כחצר המשכן [דהוי ק' על נ'] חמשים על חמשים הוי בית סאה:

אע"פ שאין בו גפנים גרסינן וגבי פרדס אע"פ שאין בו רמונים:

מחכיר לחוכר. שדה בית השלחין אני מחכיר לך:

שמא. יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך:

אידי ואידי. בין רישא דאמר אינו מנכה בין סיפא דאמר דמנכה הכל מיירי בדאמר ליה מחכיר לחוכר חכור ממני וחכור לי דקתני חכור ממני קאמר וסיפא דקתני מנכה משום דאמר זה ודייקי רבוותא ז"ל [בתוס'] דמדלא אמר רבינא ל"ש אמר מחכיר ול"ש אמר חוכר משמע דמודה רבינא דחוכר למחכיר קפידא כשמואל אלא דאתא לאשמועינן דאפילו מחכיר לחוכר משכחת לה קפידא והרנב"ר ז"ל נמי דייק לה מדאיצטריך רבינא לדחוק מתני' ולפרש דחכור לי ממני קאמר דאם איתא דחוכר למחכיר נמי לאו קפידא אלא מטעם זו הוא דמנכי ליה אם כן (פשיטא) דמתני' דא"ל חוכר למחכיר שפיר אתי ולמה ליה לאוקמא במחכיר לחוכר ולדחוקי לומר ממני וכן משמע נמי מן התוספתא דחוכר למחכיר קפידא בלא זו כלל דתניא התם [ריש פ"ט דב"מ] שדה בית השלחין אני שוכר הימך שדה בית האילן אני שוכר הימך יבש המעיין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעיין אחר חייב להעמיד לו אילן אחר שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר הימך יבש המעיין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכירו וברישא דהאיך תוספתא לא קתני זו אפילו הכי חייב להעמיד לו מעיין ואילן אחר כיון דקפיד ומיהו בסיפא דאמר זו הא פי' מעיין זה ואילן זה ובשעת המקח אין כאן טעות אלא דכיון דאמר זו דמשמע קפידא כדאוקימנא השתא דמי לאחריות [בסיפא דא"ל זו אינו חייב להעמיד לו מעיין דכיון דאמר זו הרי הוא כאילו פירש מעיין זה ואילן זה שהם עיקר בית השלחין ומיהו כיון דקפיד מנכה ליה ובהכי סגי ולא מבטל לגמרי כמקח טעות דעלמא שהרי שעת מקחו אין כאן טעות וקפידא דיליה לאחריות דמיא] וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא בע"ח וטרף מקצתה אין המקח מתבטל בכך אלא שחייב מוכר לשלם לו. ביבש האילן ומעיין נמי דכוותה ולפיכך מנכה לו נמצא עכשיו פסקן של דברים שלשה ענינים אמר חוכר למחכיר קפידא אפילו לא אמר זו אמר מחכיר לחוכר חכור ממני בית השלחין סתם שמא בעלמא מכר לו אמר חכור ממני בית השלחין זו קפידא ואם יבש מנכה לו וה"ה והוא הטעם בבית כור ובכרם ופרדס [דאי אמר לוקח קפידא] מדמדמינן להו בגמרא להדדי ולפיכך כתב הרנב"ר ז"ל דהא דאמרינן בפ"ק דב"ב (דף ז.) בהנהו עובדא דהנהו אחי דפלגי חד מטא אספלידא וחד מטא תרביצא ואתא ההוא דתרביצא ובנה אפומא דאספלידא וא"ל אידך קא מאפלת עלי וא"ל אידך בדנפשאי קא בנינא ואסיקנא דדינא קא"ל ולא מצי אידך למימר עד האידנא אספלידא והשתא אינדרונא משום דשמא בעלמא הוא ומדמי לה התם להא דבית כור אני מוכר לך כו' דמיירי דוקא דפליגי סתם כיון שעומדין בתוכו ואמרו זה לזה אני אטול עד כאן ואתה תטול עד כאן אי נמי בדא"ל ההוא דמטיא תרביצא לאחוה אני אטול תרביצא ואתה תטול אספלידא אבל היכא דההוא דמטייה אספלידא אמר לאחוה אני אטול אספלידא ואתה תרביצא לא אמרינן שמא בעלמא דה"ל כא"ל חוכר למחכיר דקפידא עכ"ל:

והא דאמרינן הכא דמנכה מחכירו דוקא בחכירות הוא דאמרינן הכי אבל במכר ודאי אינו חייב כלום דכיון דבשעת המכר היתה בית השלחין או בית האילן וליכא מקח טעות אע"פ שיבש לאחר מכאן או נקצץ לא מחייב ליה מוכר ולא מידי דהא איסתליקא ליה אבל הכא היינו טעמא משום דכיון שהבעלים נוטלין חלק בפירות אכתי שייכי בקרקע מה שאין כן במוכר שנגמר [המכר] נסתלק המוכר לגמרי:

מתני' הובירה. שלא חרשה ולא זרעה:

שמין אותה. כגון בקבלנות שקבל אותה למחצה לשליש ולרביע אבל בחכרנות לא שייכא דמאי שמין איכא חכירותו יתן לו:

אם אוביר. אעשנה בורה:

ולא אעביד. ולא אעשה בה פעולה הראויה לה:

אמר המחבר ומיהו בחכרנות נמי אם נהגו לכתוב שהמוביר משלם הוי כאילו כתב ע"מ שלא יפסיד גופה של קרקע הילכך אם הובירה [בפחת דגוף קרקע] שמין פחת הקרקע ויתן כנ"ל לפי מאי דמסקינן בגמרא שכל שההדיוטות רגילין לכתוב אע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי ומיהו אם נכש ולא זרעה דהשתא משבח ארעא במידי אין בעל הקרקע מנכה לו לקבלן מידי מן השומא דהא כתב ליה ולא אעביד אשלם אבל לחוכר פלוגתא דרבוותא ולקמן גבי לא ליכחוש מארה מיפרשא בע"ה ע"כ:

גרסי' בגמרא (דף קד.) תניא ר"מ היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי מאיר אומר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת שכן כותב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריא היו מקדשין נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם הביאו לו כתובת אמן ומצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים:

רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי:

טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והאמר רבי יוחנן משכנו [והשיב לו המשכון] ומת שומטו מעל גבי בניו [דף קד:] אהני כתיבה לגרעון:

ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבולאי מגבי תילתא מרימר מגבי נמי שבחא א"ל רבינא למרימר והא תניא מקום שנהגו לכפול גובה מחצה לא קשיא הא דקנו מיניה הא דלא קנו מיניה:

רבינא משבח וכתב לבנתיה אמרו ליה נקני מיניה דמר אמר להו אי מיקנא לא מיכפל אי מיכפל לא מיקנא:

היה דורש. צריך ליישב מאי אתו הני תנאי לאשמועינן דפשיטא דכל תנאי שבממון קיים ומי איכא דלא דריש וכתב הרמב"ן ז"ל בשם ה"ר יהודה הנשיא אלברגלונ"י ז"ל דהא קמ"ל דדורשים היו לשון הדיוט כלשון הכתוב שאע"פ שאפשר היה לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו משמעות ענין [והיינו דקתני היה דורש שזה כעין מדרש חכמים הוא שדורשין הכתוב] באם אינו ענין ופי' הרנב"ר מדרש זה שהיה איפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שודאי לא היה מתחייב בלא תנאי אבל אם לכך בלבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא איעביד לפיכך היה ר"מ דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא איעביד למה שהיתה ראויה לעשות וכן בדרש ר' יהודה באחריות דאית לי עליך וכו' אי אפשר לפרש דאשאר כסות ועונה קאי (אלא) דאי הכי פשיטא אלא לאו אקרבנות קאי וכתבו כל המפרשים ז"ל דדוקא קרבנות חובה כגון לידה וזיבה וצרעת או קרבנות נזירות והכי איתא בירושלמי פרק נערה אפילו אכלה חלב וחללה שבת משמע דדוקא קרבן חובה אבל לא נדרים ונדבות ובדין הוא שאל"כ שמא תקניטנו ותדור בכל יום ותפסיד כל ממונו בזה ובפרק יש נוחלין (דף קלט.) נמי גבי לותה ואכלה [ועמדה ונשאת] לא מיבעיא לן אם מוציא המלוה מיד הבעל אלא מנכסי מלוג שלה אבל מנכסיו אינו חייב לפרוע ובעומדת תחתיו נמי אם לותה שלא לצורך מזונות אין הבעל חייב לפרוע דאל"כ תלוה ותשליך לאיבוד ונמצאת מחייבתו ק' מנה בכל יום אלא אחריות שקבל עליו לא קאי אלא אקרבנות חובותיה ופי' מילתא דר' יהודה הכי דאדם עשיר מביא קרבן עשיר על אשתו ואין יכול לומר אין לה כלום ותפטר בקרבן עני ובת"כ א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהם כלום שכך כותבת ליה אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא וה"פ לפיכך אם גרשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך היא כותבת בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה התקבלתי כתובתי ואחרן דאית לי עלך מן קדמת דנא ומדכתבה ליה הכי אחריות שהיתה לי עליך מלפני היום הזה דרשינן דאלמא חיוב זה של קרבנות חובה עליו: