רבינו שמשון על פאה ג
<< · רבינו שמשון · על פאה · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מלבנות התבואה שבין הזיתים. תבואה הזרועה בין זית לזית מלבנות הן ערוגות הואיל ועומדות הערוגות פיסקי פיסקי ואין מתערבות זו עם זו קא סברי ב"ש דמפסיקי זיתים אבל היכא דראשי שורות מתערבים מודו לב"ה דלא מפסיקי:
ירושלמי (הל' א') אנן תנינן שבין הזיתים תניי דבי רבי שבין האילנות ומסיק דתרווייהו צריכי דאי ממתני' הוה אמינא זית דחייב בפאה מפסיק לב"ש אבל שאר אילנות לא ואי מדבי רבי הוה אמינא דוקא אילנות דלא מיחייבו בפאה לא מפסיקי לב"ה להכי איצטריך מתני':
ירושלמי (שם) מה אנן קיימין אי במרווחין אף ב"ש מודו שהוא נותן פאה מא' על הכל ואי ברצופין אף ב"ה מודו שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד אלא אנן קיימין בנטועין מטע עשרה לבית סאה:
ראשי שורות. למאי דפרשינן דמלבנות הם השורות קשה דהוה ליה למימר ראשי מלבנות ויש לפרש דמלשון שדה הלבן הוא ושדה תבואה נקראת שדה הלבן על שם שכשמתבשלת התבואה מתלבנת ומלקטין אותה ולקמן דתנן נמי מלבנות הבצלים דרכן להלבין ירק שלהן כשמתבשלין ועוד מפרש דכל שדה חוץ משדה האילן נקרא שדה הלבן על שם שהחמה זורחת בהן ואין בהן צל כשדה האילן:
המנמר. קוצר שדהו במקומות מקומות דמחזי כמנומר מל' ונמר חברבורותיו (ירמיה יג) וכן קאמר בירושלמי כהדין נימרה מקום הזבלים עולין תחלה נמררה קרי לה כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרת לעלות:
קלחים לחים. דאי הוו גדילים כל צרכן דכ"ע פאה אחת על הכל דתחלת קצירה היא:
מכל א' וא'. כשחוזר ללקט מה ששייר דנימור מפסיק דלאו אתחלתא דקצירה חשיבא ובמנחות בשילהי ר' ישמעאל (דף עא:) אמר רב יהודה אמר שמואל לא חייב ר"ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת כר"מ דהתם קאמר כל לשחת אפילו לאדם לאו שמה קצירה אבל במנמר לאוצר שבישל כל צרכו ומלקט על מנת להצניעו וליישנן לא ור' יוחנן אמר מחייב היה ר"ע אף במנמר לאוצר:
שבת או חרדל. בפ' בא סימן (נא.) פי' בקונטרס דלהכי נקט הני שאין דרכן לעשות מהן ערוגה אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים או בשלשה מקומות. ובירושלמי גרסינן שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהם ממתין לאחרון שבהם רבי יוסא בשם רבי יוחנן אמר מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות כלומר כיון דאין דרכן ליזרע שדה אחת הוו להו אותן ערוגות שדות טובא ומסיק על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה והאי דמיחייבי שבת וחרדל בפאה אע"ג דאין נותנין פאה לירק הני מיחייבי דלזרע עבידי דתנן בפ"ג [דכלאים מ"ב] חרדל מין זרעים ותנן נמי בפ"ד (מ"ה) דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק:
המחליק. מל' ואנכי איש חלק (בראשית כז) דכל זמן שהבצלים בשדה אינה חלקה אלא דומה לאדם מלא שער והמקום שנתלש נקרא חלק ומיהו יותר נראה לשון חילוק דבר הנחלק לשנים מל' מחליקין בתאנים ובענבים בפ"ק דמעשרות (מ"ח) והיינו חלוקתן דלחים לשוק למוכרם ויבשים לגורן לכונסן לקיום ומיהו חוזר אני בי מראיה זו דההוא נמי לשון איש חלק שמחליק העיגול של דבילה ומשפשפו בתאנים וענבים של טבל והמשקין נסחטין מהן ומחליקין אותן ומצחצחין אותן וסיפא דההוא דמתניא לענין הכשר מייתי בפרק חבית (דף קמה.) ומוכח התם כן:
אלו לעצמן. דכשני מיני חטים דמי:
וכן באפונין. לאו באותן שהם מין ירק דירק לא מתחייב בפאה אלא באותן שהם זרעים כדתנן בפ"ג דכלאים (מ"ב) אפונין השופין מין זרעים אפונין הגמלנים מין ירק:
וכן בכרם. אם מחליק דינו כאלו:
המדל. לשון שלופי הוא כדאיתא בפ"ק דמו"ק (דף ד.) ותנן בפ"ד (מ"ד) דשביעית איזהו המדל אחד או שנים ומפרשינן התם בגמ' [דירושלמי] נוטל (אדם) אחד או שנים דבזמן שהבצלים זרועים רצופין מוציא אחד מבינתים שיתגדלו בריוח ויעשו גדולים ואותם שעוקר משם להרויח הנשארים אינן נחשבים לקצירה לפי שתקנת הנשארים היא הלכך נותן פאה מן הנשאר לבד והנעקר פטור מכלום מטעם דפרשינן ולא יתכן לפרש משום דירק בעלמא הוא ועדין לא הגיעו לחיוב פאה דלא יהא אלא כמנמר לקליות ומיהו יתכן דקליות מכניסן לקיום על ידי שמייבשין אותן לתנור אבל הנך בצלים דלא גמרו כל צורכן נרקבין ואין מוכנסין לקיום:
המחליק מאחת. כלומר מענין אחד או כולן לגורן או כולן לשוק ובפרק ד' דשביעית (שם) תנן איזהו המחליק שלשה זה בצד זה:
ירושלמי (הל' ב') המדל נותן מן המשוייר על מה ששייר תני א"ר יודא במד"א במדל לשוק אבל במדל לבית נותן מן המשויר על הכל [א"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע"מ להדל אבל אם עיבה ע"מ שלא להדל לא לא סוף דבר לביתו אלא אפי' לשוק נותן מן המשואר על הכל] פי' במדל לבית כלומר לגורן דחזו לכונסן לקיום. בשעיבה שזרען רצופין בעובי:
האמהות. בצלים גדולים מניחין אותן לזרע ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק לכך פטר ר' יוסי:
ירושלמי (הל' ג') האמהות רב אמר פרגדא שמואל אמר צומחתא רבי יעקב בר בון בשם רבי חנינא לא אמר רבי יוסי אלא משום הפקר רבי בון ברבי חייא בעא קומי רבי מנא והפקר חייב בפאה אמר להם בזכה בהן אחת אחת והא תניא אע"פ שאינן מתקיימין לו במרובה מתקיימין לו במועט הוי אומר לית טעמא אלא משום מוכנסין לקיום פי' צומחתא כשעוקרין הבצלים נשאר מן הנשרשין לארץ ועמהן מן הבצל וחוזר וצומח ומי שיש לו בצלים הרבה אינו חושש לקיימם אבל במועט מקיימן ויותר נראה ליישבו לפי הענין שפירשתי:
שבין הירק. דירק כזרע אחר דמי ומפסיק ובריש פרקין רוצה לומר בירושלמי (הלכה א') דבית שמאי דאמרי לעיל דזיתים מפסיקין בתבואה אתיא כרבי יוסי ומסיק בית שמאי מודו לרבי יוסי שאין דרך בני אדם להיות מכניס בצל בין הירק רבי יוסי לא מודה לבית שמאי שכן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. ובנדה (דף נ.) מייתי לה אמתני' דכלל אמרו בפאה דלעיל דקאמר התם ומכניסו לקיום למעוטי ירק והדר קאמר אם היו בהן שומין ובצלים חייבים דתנן מלבנות בצלים והשתא תמיהא דמתניתין דהמחליק בצלים הוה ליה לאתויי דמיתניא ברישא והיה נראה לומר דעל ידי גזירת מלבנות השומים והבצלים שבין הירק חייב אף הירק ומיהו יש לפרש דאיצטריך לאשמועינן דלא בטלי שומים ובצלים בירק:
נותנין שתי פאות. דכל חד וחד קרינא ביה שדך:
שלקחו את האילן. מהנך אילנות דחשיב בפ"ק (מ"ה):
המוכר קלחי אילן. ולא מכר לו הקרקע והם מלאים פירות ובא לעוקרן לנוטען בשדהו אם שייר בעל האילנות מן השדה לעצמו שלא מכר אותם הוא נותן פאה לכל:
בפרק ראשית הגז (קלח.) מסקי רבא ורב חסדא כשהתחיל בעל השדה לקצור כלומר ללקט הפירות לקצור לאו דוקא א"נ בשיש שם תבואה כדקתני בתוך שדהו ומאחר שהתחיל לקוצרה נותן מן האילן ששייר פאה על כל מה שמכר שחל החיוב עליו אבל בירושלמי (הל' ה) מוקי לה אפי' בלא התחיל שהוא כמוכר לו חוץ מחובתו והוא קיבל עליו לתת הפאה ומתני' דראשית הגז דתנן לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב מוכר לא שייר לוקח חייב :
בית רובע. מפרש בתוספתא דכלאים (פ"ב) י' אמות על י' אמות ומחצה ואינו מכוון ממש לפי חשבון סאתים בחצר המשכן דהוי ק' על נ' :
העושה סאתים. רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה אלא קרקע המוציא סאתים:
כדי לקצור ולשנות. דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר בידו השניה ואם יש בקמה כדי למלאות את כפו ב' פעמים חייב בפאה:
ירושלמי (הל' ו'). מ"ט דר"א נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע מ"ט דר"י נאמר כאן שדך ונאמר להלן ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים מ"ט דר"ט ו' על ו' מערוגה ריב"ב אומר כדי לקצור ולשנות מה קצירה כדרך הקוצרין או אפי' כל שהוא מן מה דכתיב שלא מלא כפו קוצר הדא אמרת קצירה כדרך הקוצרין פי' שנאמר להלן רובע (דתניא) [דתנן] פ"ב דכלאים (מ"י) ובתבואה בית רובע ותנן (שם מ"א) כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט:
סאתים כדתנן (לקמן פ"ו מ"ו) עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. ור"ט יליף מערוגה כדתנן (כלאים פ"ג מ"א) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעין לתוכה ה' זרעונין:
מה קצירה בעיא היא זו ופשיט כדרך הקוצרים:
קרקע כ"ש חייבת בפאה. דשדך כל דהו משמע ול"ל גזירה שוה דשדך:
ירושלמי (הל' ז'). הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור ר"ח בשם ר' פנחס תיפתר שהיה שם שבולת אח' [נ"א קלח] ובו ה' שבולים:
ובבכורים. כתב בהו אדמתך ובשילהי פ' לא יחפור (כז:) מוקי לה בחטה אבל אילן בעי י"ו אמה סביב ואע"ג דחטה נמי יניקתה ג' טפחים מדמרחקינן הזרעים מן הכותל ג' טפחים כדתנן ב"ב (דף יז) וכדמוכחא ההיא דערוגה ו' על ו' (כלאים פ"ג מ"א) הא נמי כל שהוא קרינא לה אבל לפירוש זה דחק בחנם הירושל' לאוקמה [בקלח אחד] ובה חמש שבולים. ושמא נאמר אע"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ויש ספרים שכתוב בה בפרק לא יחפור ובוידוי. ופירש רש"י דלא גרסי' ליה דאין וידוי אלא במעשר והוא אינו תלוי בקרקע ובירושלמי (שם) איכא פלוגתא דאמוראי:
ירושלמי (שם). תני והראיון ר' יוסי בשם ר"י מי שאין לו קרקע פטור מן הראיון ר' מונא בעי ולמה לננן [פי' לית אנן] אמרי' מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. ר' יוסי בשם ר' יהושע ב"ל מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה מאי טעמא ולא יחמוד איש את ארצך:
ולכתוב עליה פרוזבול. בפרק בתרא דשביעית (מ"ו) תנן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ותנן (שם מ"ג) הלל התקין פרוזבול שראה שנמנעים העם מלהלוות זה לזה משום שמיטה דמשמטת את המלוה ותיקן הלל שיהא מוסר שטרותיו לבית דין וכתבי ליה ב"ד פרוזבול וזה גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים ותו לא משמט וכשיש ללוה קרקע חשוב כגבוי בבית דין דמי ולא קרינא ביה ולא יגוש ואמרינן בגיטין (דף לז.) דלא תיקן הלל אלא בשביעית בזמן הזה:
ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה. ובגמרא (דקדושין כו.) יליף לה התם מקראי ואייתי נמי התם מתניתין דהכא למיפשט מיניה דלא בעינן צבורין:
שכיב מרע. בירושלמי (שם) משמע דאין נחשב ש"מ עד לאחר שלשה ימים אא"כ קפץ עליו החולי:
ירושלמי (שם). אי זהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובין נכנסין אצלו מיד והרחוקים נכנסין לאחר ג' ימים אם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין אצלו מיד:
שייר קרקע כל שהוא. פלוגתא היא בפרק מי שמת (דף קנ.) דהא קרקע לאו דווקא וה"ה מטלטלי וכל שהוא לאו דווקא אלא כדי פרנסתו ולא איתפרש שיעור פרנסתו בכמה ואם פרנסת עצמו דווקא או דלמא בעינן נמי פרנסת בניו ובנותיו וכל הסמוכין על שולחנו (יא):
מתנתו מתנה. ואפי' עמד אינו חוזר ובקנין איירי דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין כדאיתא בב"ב (דף קנא) (יב) ואפילו הכי אם לא שייר אין מתנתו מתנה ואם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה כדאמרינן בב"ב (שם) (יג) והא דאמר רב התם (שם דף קנב) מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין רב אמר ארכבה אתרי ריכשי היינו דווקא משום דכתב הקנין בתוך השטר כדפרשי' בר"פ אע"פ שאמרו (נה:) ושם הארכנו:
יצא בן חורין. אע"פ דלא כתב ליה עצמך ונכסיי קנויין לך אלא כתב כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי קנה העבד בכל הנכסים ונתן לו את עצמו והאי דקאמר עבדי היינו עבדי שהיה כבר כדאמר גיטין (דף מב.):
שייר קרקע כל שהוא. קרקע לאו דווקא כדאמרי' בפ' מי שמת (קנ:) דעשו מטלטלין שיור אצל העבד:
לא יצא בן חורין. בפרק מי שמת (שם) פירש רבינו שמואל משום דתלינן שמא לעבד גופיה קא חשיב ליה קרקע משום דאיתקיש לקרקעות או מטלטלין משום דמטלטלי הוא ולא יתכן דבתוספתא קתני במילתיה דרבי שמעון חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלונית יצא בן חורין משמע בהכי פליגי דלת"ק לא יצא. אלא היינו טעמא דאי יש לו נכסים הרבה אמרינן כיון דנחת לשיורא לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסיי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קא אתי ולא שחרריה ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר מ"מ לא יצא לחירות אי משום דל"ל פלגינן דבורא אי משום דלאו כרות גיטא הוא כדקאמר בפרק קמא דגיטין (דף ט.) שעל ידי כל נכסיי יש לו להשתחרר והוא שלא שייר בו:
לעולם הוא בן חורין. בפרק קמא דגיטין (שם) רוצה לדקדק מכאן דר"ש אית ליה פלגינן דבורא דמשמע לעולם אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה כדקא תני בתוספתא דלא אפשר לקיים כל נכסיי אשאר נכסיו אלא אעצמו אפ"ה קנה עצמו בן תורין דפלגינן דבורא ומהאי נמי דייקינן דלר"מ לא פלגינן דבורא דלא שייך טעמא דנחת לשיורא אלא היכא דיש לו נכסים אחרים דאמרינן מדשייר אותה העיר שייר נמי העבד וכל נכסיי אשאר נכסים קאי אבל כשאין לו אלא אותה העיר מאיזה טעם יאמר ר"מ לא יצא בן חורין הא מה נפשך כל נכסיי אעבד קאי אלא ודאי משום דלא פלגינן דבורא:
חוץ מאחד מריבוא שבהן. דאין העבד נחשב בעיניו אלא כאחד מריבוא:
תניא בתוספתא. הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין אם שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתתי לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן לא אמר כלום חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלונית אע"פ שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר זכה העבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דבריו לפני רבי יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים פירוש זכה בנכסים אם יש שם נכסים וקנה עצמו בן חורין בכל ענין: