משנה דמאי א ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק א · משנה ד | >>
הדמאי, מערבין בו, ומשתתפין בוי, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, ומפרישין אותו ערום, בין השמשות.
הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אין בכך כלום.
שמן שהגרדי סך באצבעותיו, חייב בדמאי.
ושהסורק נותן בצמר, פטור מן הדמאי.
משנה מנוקדת
הַדְּמַאי,
- מְעָרְבִין בּוֹ,
- וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ,
- וּמְבָרְכִין עָלָיו,
- וּמְזַמְּנִין עָלָיו,
- וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
- הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן,
- אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו,
- חַיָּב בַּדְּמַאי.
- וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר,
- פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
נוסח הרמב"ם
הדמאי -
- מערבין בו, ומשתתפין בו,
- ומברכין עליו, ומזמנין עליו,
- ומפרישין אותו ערום, בין השמשות.
- הא אם הקדים מעשר שני לראשון - אין בכך כלום.
- שמן שהגרדי סך באצבעותיו - חייב בדמאי.
- ומה שהסורק נותן בצמר - פטור מן הדמאי.
פירוש הרמב"ם
מערבין בו — יעשו בו עירובי חצירות ועירובי תחומין.
ומשתתפין בו — הוא שיתופי מבואות. והוא העירוב שיעשוהו אנשי המבוי, כדי שיהא מותר להם להשתמש (מבית לבית) [מחצר לחצר] בשבת, כמו שיתבאר בעירובין.
ומברכין עליו — הוא שיברכו עליו ברכת המזון.
ומזמנין עליו — כשיהיו האוכלים שלושה, כאשר ביארנו בברכות.
ומפרישין אותו ערום — רוצה לומר, יוציאו מה שצריך להוציא, והיא תרומת מעשר ומעשר שני. "והוא ערום" - לא יהיה חייב עליו ברכה, ועל כן יפרישהו ערום. ואילו נתחייב עליו ברכה על הפרשת תרומת דמאי ממנו, לא הותר לו לברך עד שיכסה עצמו. ומותר לו גם כן להפריש תרומת הדמאי בין השמשות, ואינו מותר לעשות כן בוודאי, מפני שבין השמשות ספק אם הוא מן השבת או מן החול, ואינו מותר להפריש תרומה ומעשרות בשבת, כמו שיתבאר במקומו.
ובעבור שעיקר חובת דמאי מה שזכרתי לך, והוא שיוציאו מעשר שני בלבד, ואף על פי שאין אנו יודעין אם הוציאו ממנו מעשר ראשון ואם לאו, למדנו מהעניין הזה שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום, [מה שאין כן בוודאי], רוצה לומר בטבל האמיתי, אם הוציא מעשר שני קודם מעשר ראשון. וזה מותר, ובלבד שישמור השיעורין. והדמיון בזה, כגון אם היו מאה סאין חיטים, יוציא עשר סאין תחילה, ויאמר: זה מעשר שני. ואחר כך יוציא עשר סאין, ויאמר: זה מעשר ראשון. ועל כן שים לבך לשמור עניין זה.
וגרדי — הוא אורג.
וסורק — הוא עושה הצמר במסרק.
והשמן שיסוך בו האורג ידו – אינו מאבדנו בגופו, ולפיכך הוא חייב בדמאי; ואשר ימשח בו סורק הצמר – הוא נאבד בצמר, ומפני זה פטור מן הדמאי. ועניין פטור, שלא יתחייב להוציא ממנו מעשר דמאי:
פירוש רבינו שמשון
מערבים בו. עירובי תחומים וחצרות:
ומשתתפין בו. שיתופי מבואות ובפרק בכל מערבין (דף לא :) פריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי חזי ליה:
ומברכין עליו. ברכת המזון דטעונה כוס:
ומזמנין עליו. כדתנן בפ' שלשה שאכלו אכל דמאי מזמנין עליו ואע"פ שהוא עשיר ואכל בעבירה מצטרף וטעמא מפרש התם בגמ' כיון דאילו בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ועוד י"ל דמברכין עליו מיירי בברכה שלפניה כגון ברכת המוציא ומזמנין עליו מיירי בברכה שלאחריה כגון ברכת המזון ולפטור אחרים כגון שנים או שלשה שאוכלין ואחד עני שאוכל דמאי מברך הוא על הדמאי בין בתחלה בין בסוף ומיפטרי אחריני ובכל דוכתא דתני מברכין ומזמנין בכי האי גוונא אמרי' כההיא בריש מי שמתו (דף יז :) ובפ' אלו מגלחין (כג) גבי מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ולא כמו שפי' שם בקונטרס דמותר לאכול בלא ברכה דאם כן מאי אין מברכין עליו ועוד תני עלה בירושלמי בפרק אלו מגלחין (ה"ה) ובפ' מי שמתו (ה"א) ואם בירך אין עונין אחריו אמן אחרים שבירכו אין עונה אחריהם אמן לכך נראה דכולה מילתא איירי לפטור אחרים דאין מברך המוציא לפטור אחרים ולא אחרים פוטרין אותו וכן בברכת המזון דהיינו זימון ותדע דבכל דוכתי קתני לשון פטור דקתני פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות והכא קתני אינו מברך ואינו מזמן ולא קתני פטור מלברך. ומלזמן אלא משום דהכא איירי להוציא אחרים ידי חובתן לא שייך ביה לשון פטור והאי דקאמר בירושל' בריש מי שמתו (שם) תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת התם לא איירי אלא בק"ש ותפלה ותפילין וכן בגמ' שלנו בריש מי שמתו (דף יח.) דקאמר הכא אפי' חוץ לד' אמות נמי אסור בק"ש ותפלה ותפילין איירי ואפי' קאי אלברך ואלזמן ניחא דאסור לאפוקי ידי חובתן:
ומפרישין אותו ערוס. מהכא דייקינן בפרק במה מדליקין (כג.) דלא בעי ברכה דכי קאי ערום היכי מברך הא בעינן והיה מחניך קדוש:
בין השמשות. של ע"ש כדתנן בפרק במה מדליקין (דף לד.) ספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי:
ואם הקדים מ"ש לראשון אין בכך כלום. שאין מעכב את הוידוי מה שאין כן בודאי דתנן בפ. בתרא דמ"ש (משנה יא) ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מ"ש לראשון אינו יכול להתודות:
שהגרדי סך שהסורק נותן בצמר מפרש בירושלמי (הל' ד) מה בין זה לזה זה על גופו בטל וזה על גב צמר בטל דשל צמר הוי כשמן לסוך בו את הכלים:
ירושלמי (שם) תני ר' חלפתא בן שמואל מחללין בכסף דמאי במרחץ שאין טעון ברכה הא ודאי טעון ברכה ר' מנא בעי קומי ר' יודן כיצד מברך אמר לו אם היו פירות על פדיון מעשר שני אם היו מעות על חילול מעשר שני:
תניא בתוספתא (פ"א) שמן שהגרדי סך באצבעותיו חייב בדמאי שהסורק נותן בצמר פטור מן הדמאי לפיכך שמן שביעית נותנין אותו לגרדי ואין נותנין אותו לסורק פירוש גבי שביעית כתיב לאכלה ולא להפסד הלכך לסורק אסור לגרדי מותר דסיכה כשתיה כדאמרי' בפ' יום הכפורים (דף עו) :
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מערבין בו - ערובי תחומין וחצרות:
ומשתתפין בו - שתופי מבואות ואע"ג דלא חזי ליה, מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה הוי עני וחזי ליה דהא תנן מאכילין את העניים דמאי השתא נמי חזי ליה:
ומברכין עליו - ברכת המזון יא:
ומזמנין עליו - ואע"ג דאכל בעבירה דלאו עני הוא מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה:
ומפרישין אותו ערום - כשבא להפריש ממנו תרומת מעשר ומעשר שני יכול להפריש והוא ערום דלא בעי ברוכי, דאילו בעי ברוכי הא בעינן והיה מחניך קדוש (דברים כג) וליכא:
בין השמשות - של ערב שבת, דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי:
ואם הקדים מעשר שני לראשון - שהפריש מעשר שני של דמאי קודם שהפריש מעשר ראשון כדי ליטול תרומת מעשר שבו אין בכך כלום. מה שאין כן בודאי דתנן ככל מצותך אשר צויתני (שם כו) הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות:
הגרדי - האורג:
חייב בדמאי - שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה:
ושהסורק - הצמר במסרק נותן על הצמר הוי כשמן לסוך בו את הכלים ופטור מן הדמאי:
פירוש תוספות יום טוב
הדמאי מערבין בו וכו'. פירש הר"ב ואע"ג דלא חזי ליה מגו וכו' דהא תנן מאכילין וכו' עיין מ"ש בסוף מתניתין דריש פ"ג. ומצאתי בליקוטי מהרי"ל שאמר מימי תמהתי על מתניתין מערבין בדמאי אמאי היא נשנית כמה פעמים בש"ס [יותר] משום משנה ע"כ. ותנא ושייר דשייר מצה כדתנן בפרק כל שעה (משנה ה) ושייר נמי אתרוג כדתנן בפרק לולב הגזול [משנה ה]:
ומשתתפין בו. נראה בעיני דנקט שתוף לגלויי אמערבין דבין בחצרות בין בתחומין. ואי לא קתני שתוף הוה אמינא דעירוב דוקא בחצרות שאינו אלא תקנת שלמה ובית דינו. אבל תחומין דאפי' למאן דאמר דרבנן סמכוהו אקראי כדפי' הר"ב בסוף פרק ב דשבת אימא דהחמירו בו. הלכך קתני משתתפין דנמי מתקנת שלמה ובית דינו וא"כ למאי קתני עירובין אלא לתחומין הוא דאתא:
ומברכין עליו. לשון הר"ב ברכת המזון. ומסיים הר"ש דטעונה כוס ע"כ. ומשמע דאילו ברכת הנהנין פשיטא דמברך ולא הוי בו משום ובוצע ברך וכדאיכא מרבוותא דסברי הכי כמ"ש בריש פ"ז דברכות. אבל דברי הר"ב בפירוש מתני' דרפ"ז דברכות מדברי רש"י העתיקם. ובעל כ"מ כתב בפ"א מה' ברכות דמדברי רש"י בפי' משנה קמייתא דפ' שלשה שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור ע"כ. ואי הכי דברי הר"ב סתרן אהדדי. ורש"י מפ' אמתני' דהכא ומברכין ברכת המוציא. כ"כ בפ"ב דשבת דף כג. ויש לומר דהכי קאמר דאע"פ ששאר דברים האסורים אינו מברך משום ובוצע ברך. [צ"ל הכא בדמאי מברך. ב"ד]:
ומפרישין אותו ערום. לשון הר"ב דלא בעי ברוכי דאילו בעי ברוכי הא בעינן וכו'. תלי תניא בדלא תניא דהיכי שמעינן דלא בעי ברוכי. וז"ל הר"ש ומפרישין אותו ערום מהכא דייקינן בפ' במה מדליקין [כג]. דלא בעי ברוכי דכי קאי ערום וכו' ע"כ. וטעמא אביי אמר לפי שהוא ספק ורבא אמר דרוב עמי הארן מעשרין הן. ומ"ש הר"ב דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר וסיפיה ולא יראה בך ערות דבר פירש"י אפילו דבור שיש בו הזכרת השם:
בין השמשות. כתב הר"ב דספק חשיכה מעשרין וכו'. עי' מ"ש בס"ד ברפ"ד:
הא אם הקדים וכו'. והר"ב והר"ש העתיקו ואם וכן הגירסא בסדר המשנה דבירושלמי. ונראה לי דאין לשבש הספרים דגרסי הא אם משום דמסרך סריך מלישניה דמתני' י"א פרק בתרא דמעשר שני. והנך רואה מה שכתבו התוס' פרק מקום שנהגו דף נא בדבור עבדינן כוותייהו דולא עבדינן כותייהו ה"ל למימר ומשום פ"ק דחולין [יח:] נקט הכי דקאמר התם וכו' ועבדינן כוותייהו ע"כ. [ועי' ספ"ב דמכות. וי"א שיש למחוק אות האל"ף מתיבת הא ותשאר אות הה"א לבדה ותהיה סימן על שזו היא משנה חמישית]:
אין בכך כלום. כתב הר"ב דאילו בודאי אם עשה כן אינו יכול להתודות. וא"ת תיפוק לי שעובר בלא תעשה כדתנן במשנה ו פ"ג דתרומות. ויש לומר דאי מש"ה לא איריא למתני אין בכך כלום גבי דמאי טפי מבודאי דהא בודאי נמי אין בכך כלום אע"פ שעובר בלאו כדתנן התם דמה שעשה עשוי. וכן אינו לוקה כמ"ש הרמב"ם בספ"ג מהלכות תרומות. משא"כ לענין הוידוי. שפיר קתני בדמאי דאין בכך כלום משא"כ בודאי דמעכבו. ובפירוש הרמב"ם למשנתינו יש טעות סופר שמ"ש ר"ל בטבל האמתי וכו' וזה מותר. הוא הפך משנת תרומות שכתבתי ופסקה בספ"ג מה"ת לכן נ"ל שכצ"ל אין בכך כלום משא"כ בודאי ר"ל בטבל האמתי אם הוציא מ"ש קודם מע"ר הוא עובר בל"ת ואינו יכול להתודות וזה מותר בדמאי ובלבד וכו':
חייב בדמאי. ל' הר"ב שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה. כדתנן בפ"ט דשבת מ"ד ולשון הרמב"ם אינו מאבדנו בגופו. ר"ל אלא נבלע בגופו. ולשונו בפי"ג מהל' מעשר חייב בדמאי מפני שהוא נבלע בגופו וסיכה כו':
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(י) (על המשנה) ומשתתפין בו. נקט שתוף לגלויי אמערבין דבין בחצירות ובין בתחומין. דהוה אמינא דוקא בחצרות שאינו אלא תקנת שלמה אבל תחומין דאף למ"ד דרבנן סמכוהו אקראי חמיר קמ"ל שתוף דגם כן תקנת שלמה הוא:
(יא) (על הברטנורא) דטעונה כוס (וכ"ש ברכת הנהנין דמותר בדמאי ועיין ריש פרק ז' דברכות) תוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ומברכין עליו: פי' רש"י ז"ל בפ' במה מדליקין (שבת ד' כ"ג.) ברכת המוציא. והיינו שלשה שאכלו כאחת ואחד מהן עני ואוכל דמאי מברך ברכת המוציא ומוציא אחרים. ומזמנין עליו. ומברך ברכת זמון להוציאן י"ח. ומפ' טעמא בפ' שלשה שאכלו דאי בעו מפקרי לנכסייהו ומצו לאכול דמאי גבי האי. אבל אי הוי ודאי אין מזמנין עמו דאין קבע וחבור לדברים האסורין מפני שאין רשאין להתחבר עמו בחבורה. אבל האוכל מהן ואפי' ודאי טבל אע"פ שאינו רשאי חייב לברך המוציא ושלש ברכות. וכן דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דלהכי תני ומברכין עליו דהיינו ברכת המזון ולאשמעי' דוקא דמאי אבל ודאי אין בו ברכת המזון דאין זה מברך אלא מנאץ ואין חפץ לה' באותה ברכה שאין האכילה מזון אלא כוס התרעלה. והרשב"א ז"ל הסכים לדברי הרמב"ם ז"ל וסייעו מן המשנה הזו בפ' ג' שאכלו. ודבריו נכונים דאילו לפי' רש"י ז"ל אמאי תני מברכין לענין המוציא דאם שמעו הברכה וכוונו לצאת פשיטא דיוצאין. ועוד דאי מברכין היינו בשלשה ליתני מזמנין ומברכין דלשתמע דבשלשה מיירי. ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל בה' ברכות. עכ"ל הרש"ש ז"ל. ועי' עוד בפי' ה"ר שמשון ז"ל:
ואם הקדים מע"ש לראשון: שהפריש וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' ה"ר שמשון ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס הא אם הקדים. וז"ל ובעבור שעיקר חובת דמאי מה שזכרתי לך והוא שיוציאו ממנו מע"ש בלבד ואע"פ שאין אנו יודעין אם הוציאו ממנו מע"ר או לאו. למדנו מהענין הזה שאם הקדים מע"ש לראשון אין בכך כלום. ר"ל בטבל האמתי אם הוציא מע"ש קודם מע"ר אסור. וזה מותר. ובלבד שישמור השיעורין. והדמיון בזה כגון אם היו מאה סאין חטין יוציא עשר סאין תחלה ויאמר זה מע"ש ואח"כ יוציא עשר סאין ויאמר זה מע"ר וע"כ שים לבך לשמור ענין זה ע"כ. וקודם לזה הייתי סבור לומר דאשגרת לישנא דמתני' דבפ' בתרא דמע"ש נקט הכא כדמתרצי תוס' ז"ל בכמה דוכתי. וכמו שהעתיק בתוי"ט ההיא דכתב התוספות בפרק מקום שנהגו דבמקום לאו נכתב הן משום סרכא. אבל השתא חזינא שהיא גירסת הרמב"ם ז"ל ודוקא נקטה. וכתב הח' ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ס"א הָאִם קמץ חיריק ובירו' ריב"ל ס"ל ואם הקדים דוקא בדיעבד אם עשה עשוי אבל לכתחלה לא יעשה ור"י ס"ל דאפי' לכתחלה מותר להקדים שני לראשון בדמאי:
שמן שהגרSי סך באצבעותיו: כדי שלא תזיק לו האריגה דהשתא דמי לסיכה של תענוג דהויא כשתייה:
ושהסורק נותן בצמר פטור: לא קתני לשון סיכה או לשון משיחה לאשמעי' דאע"ג שנותן שמן הרבה פטור וכמ"ש בריש מתני' דלעיל:
תפארת ישראל
יכין
הדמאי מערבין בו: ערובי תחומין וחצרות:
ומשתתפין בו: שתופי מבואות. ואף דפשוט דדינו שוה לערובי חצירות. קמשמע לן הא לגלויי דמערבין דרישא ר"ל אפילו תחומין. דאסמכוהו אקרא. אפילו הכי שרי. ואף דלא חזי ליה. על כל פנים מגו דמפקר נכסי והוה עני דפטור מלעשר דמאי. ומה שהקשה הגאון מהר"י חאגיז זצוק"ל. דאטו בשופטני עסקינן שיפקיר כל נכסיו כדי לזכות במעט פרוסת דמאי. נ"ל דה"ט משום דמדאורייתא אפילו הפקר בינו לבין עצמו מהני. כנדרים [דל"ה] וח"מ סי' רע"ג. ורמג"א [סי' רמ"ו סק"ט]. א"כ לא מפסיד מידי. אמנם לתוס' עירובין [ד"ל ע"ב] לא אצטריכן להך טעמא רק לסומכוס. אבל לרבנן. בל"ז מערבין מדחזי עכ"פ לעניים. דהרי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה:
ומברכים עליו: בהמ"ז. ולא מחשב בוצע ברך ועמ"ש פ"ז דברכות סי' ב'. ולרש"י ר"ל ברכת המוציא:
ומזמנין עליו: אף דזימון בעי קביעות. כ"כ רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. עוד י"ל דקמ"ל דאף דבזימון מוציא אחרים יד"ח. ובכולהו טעמא משום מגו הנ"ל:
ומפרישין אותו ערום: כשמפריש המעשר ותמ"ע. מדא"צ ברכה מדהו"ל ספק דדבריהם. ואע"ג דיו"ט שני נמי הוא רק דדבריהם ומברכין הכא שאני דרוב ע"ה מעשרין הן [כשבת כ"ג א]:
בין השמשות: בע"ש. דספק חשכה מעשרין הדמאי:
הא אם הקדים: בתבואה שקנה מעם הארץ:
מעשר שני לראשון אין בכך כלום: אף שמפסיד הכהן עי"ז בתרומת מעשר. ונראה לי דמדלא קתני ומותר להקדים וכו' שמע מינה דעכ"פ לכתחילה אסור. ויש אומרים דמלת הא היינו דכאן מתחיל משנה ה' [אב"י עי' הג"ה דומה לזה בסמ"ע ח"מ סי' מ"ג סקנ"ג]. ואין נראה דטפי היה ראוי להתחיל משנה ה' עם בבא דשמן:
שמן שהגרדי: וועבער:
סך באצבעותיו חייב בדמאי: דסיכה כשתייה:
ושהסורק נותן בצמר פטור מן הדמאי: קצת יש לדקדק למה הפסיק תנא עם קולות הדמאי שמערבין בו וכו'. בין סיכת שמן ערב לסיכת גרדי וסורק ששניהן מענין סיכה. נ"ל דהפסיק ביניהן לאשמעינן שאין משמעות סיכה זו כזו. דבשמן ערב אפילו בסכו לעונג הגוף פטרו בה. וסיכת הגרדי אף בסכו להרטיב על ידן גם חוט האריגה. אפ"ה מדגופו נהנה ממנו חייב. דלא דמי לשמן ערב דלא שכיח:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת