רבינו בחיי על ויקרא כו

פסוק א

לא תעשו לכם אלילים. קרא הכחות הנעבדים של מעלה אלילים מלשון אילות, ולא אמר אילים אלא אלילים להעיד על מעוט כחם שאע"פ שהם גדולים אינם מעצמם כי אם מזולתם. ואחר שהזכיר אלילים שהם הכחות העליונים הזכיר פסל ומצבה שהם מעשה ידי אדם הנעשים לקבלת אותן הכחות. ומה שהזכיר ענין עבודה זרה בפרשה הזאת דרשו רז"ל כנגד זה הנמכר לעו"ג הכתוב מדבר, שלא יאמר הואיל ורבי עובד ע"ג אף אני אעבוד ע"ג, הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבתות אף אני אחלל שבתות, הואיל ורבי שופך דמים אף אני אשפוך דמים תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים.

ואבן משכית לא תתנו. אפילו לשמים. מנהג עובדי ע"ז היה שהיו מציירין אבן בציור נאה ונותנין האבן לפני הצלם ומשתחוים עליה לפניו, וזה כענין המצבה שאסרה תורה אפילו לשמים, וכן נטיעות אילן אצל המזבח, כי כל זה נהגו בהם עובדי עכו"ם. ודרשו בספרא בארצכם להשתחוות עליה. בארצכם אי אתם משתחוים אבל אתם משתחוים על האבנים שבבית המקדש.

פסוק ב

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. דרשו רז"ל בתורת כהנים הזהיר הכתוב על כל המצות. וכתב הרמב"ן ז"ל כי פירוש המדרש הזה שבא הכתוב להזהיר על העבד הנמכר לעו"ג על ע"ז ושבת וגם מורא המקדש שיבא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצות אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כלן. ויש גורסים הזהיר כאן, ואם הגרסא כך רמזו שכל המצות בכלל שבת והמקדש, והמשכיל יבין, עכ"ל. ובאור דבריו כי השבת והמקדש זכור ושמור, וידוע כי כל המצות שהן מצות עשה ומצות לא תעשה בכללם, וזה מבואר.

אני ה'. הנותן שכר בקיומו או המעניש העובר עליהם. וכל מקום שנאמר אני ה' הוא לחומר המצוה לגודל השכר או לגוזל העונש, ולכך סיימה פרשה זו אני ה' בשתי מצות הללו, שהרי המלך שהוא מצוה לעבדו ואומר לו בגזרה עשה כך וכך ואח"כ מוסיף על אותה מצוה ואומר אני הוא המלך המצוה, הנה הדבור הזה לחזק מצותו בא, וכל הפושע בה מתחייב בנפשו והמקיימה יש לו שכר גדול. וכן אמרו במדרש תנחומא בפרשת בראשית צא ולמד מתן שכרן של מצות, כשאמר פרעה ליוסף אני פרעה כמה גדלו ונתן לו שכר שנאמר (בראשית מא) ויסר פרעה את טבעתו וגו', הקב"ה שאמר על כל מצוה ומצוה אני ה' על אחת כמה וכמה, ללמדך שאין קצבה למתן שכרם עד כאן. ענין המדרש הזה כי יש בכל מצוה ומצוה שהזכיר בה אני ה' שכר עצום ועקב רב, וקל וחומר מבשר ודם, ולכך הזהיר שלמה ע"ה על האדם שישמור כל מצוה שהקב"ה מזכיר בה לשון אני שהוא דבורו של מלך, הוא שאמר (קהלת ח) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים.

פסוק ג

עטרת חכמים עשרם אולת כסילים אולת (משלי יד, כד) שלמה המלך הודיענו בכתוב הזה (משלי יד) כי העושר היא מדה שהחכמים זוכין בה ופושעים יכשלו בה, כי כשהעושר ברשות החכם הנה הוא לו עטרה וכבוד, מפני שכל זמן שהוא חסר העושר חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים, ועם העושר יש לאל ידו להרים ראש האמת ולהשפיל השקר ואת כל הדוברים אותו, ועוד שיפזר אותו במעלות ובמעשים שהוא מתעטר ומתכבד בו. ולמדך הכתוב כי העושר הזה שהוא עטרה לחכמים הוא לכסילים אולת, לפי שהכסילים מתגאים בעשרם ובו ירימו קרן להחזיק ידי כל עוברי עברה ותגבר ידם לעשות כל דבר פשע.

והנה העושר כדמיון השמש שהוא עושה שתי פעולות זו הפך זו, מלבין הבגד ומשחיר פני הכובס, והכל לפי המקבל, כן העושר בענינו יש בו שתי פעולות זו הפך זו, עטרה לזה אולת לזה, והכל לפי דעתו של אדם. ובא כפל הלשון שהזכיר שתי פעמים אולת לומר כי העושר לכסילים אולת לנפשם, וכלל הדבר כי הכסילים עשרם יכשילם ויאבדם אבדן הגוף ואבדן נפש, אבל החכמים נזהרים שלא ינזקו בו, אבל הם מתכבדים בו ומקבלים ממנו תועלת הגוף והנפש, לפי שהם יודעים כי העושר וההצלחה בעוה"ז אינן אלא הכנות לצורך הנפש כדי שתלמד החכמה ותקבל המושכלות. ומזה הזכיר עוד (שם טו) אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת, כי השמחה ושפע השלוה הוא אולת לחסר לב, יגיע לו מזה שיעשה אולת, אבל איש תבונה יגיע לו מזה שיתקן מדותיו בסבת השמחה והשלוה, זהו יישר לכת, יתקן בה מדות גופו ונפשו. ועל כן תאריך התורה תמיד במעשה המצות ביעודי הצלחת הגוף ושפע השלוה והטובה בעוה"ז.

וידוע שאין הדברים ההם תכלית כי הם יעודים גופניים, שכלם מתאימים להיותם הכנות לנפש השכלית לדרוש ולהשיג ידיעת השם כדי לזכותו בסוף באור פני מלך חיים שהוא התכלית, ולכך הבטיחה התורה כי בעשותנו החקים והמצות יגיע אלינו הכנות העוה"ז שבהם נזכה ונחיה חיי עד מה שלא הגיעו לנו מעולם על השלמות לא במקדש ראשון ולא במקדש שני זהו שכתוב.

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. החקים שהזהיר בהן כאן הם השמיטה והיובל שהזכיר בפרשה של מעלה, ואמר עתה כי אם נלך בהם ונשמור המצות, שיתן הגשמים בעתם ויברך לנו התבואה והפירות וכל צמח האדמה כדי שיהיה לנו בזה השפע והשלוה וכל יתר ההכנות.

פסוק ו

ונתתי שלום בארץ אחר שהזכיר שפע הברכה והטובה והשובע חתם במדת השלום. ודרשו רז"ל שמא תאמר הרי מאכל ומשתה אם אין שלום אינו כלום, לכך נאמר אח"כ ונתתי שלום בארץ, שהוא שקול כנגד הכל וכן הוא אומר (ישעיה מה) עושה שלום ובורא את הכל.

וע"ד הקבלה ונתתי שלום בארץ, יבטיח הכתוב שיתן יסוד עולם מחובר בארץ שבבראשית, כי עם זה יתברך העולם, והוא כענין שכתוב (קהלת ג) גם את העולם נתן בלבם, כי הלב הוא הארץ, וזה מבואר, כי על כן אמר בארץ בלבם כי הכל בכל כאשר יהיה האופן בתוך האופן, ולפי שהשפע בא אל היסוד מהנצח וההוד שהם למודי ה' והם המשפיעים בה על כן אמרו רז"ל תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, והוכיחו זה ממה שכתוב (ישעיה נד) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.

פסוק ח

ורדפו מכם חמשה מאה. ומאה חמשיות מכם רבבה ירדופו. והנה יבא החשבון מכוון ושוה, כי כשם שיש במאה עשרים חמשיות כן יש ברבבה עשרים פעמים חמש מאות שהם מאה חמשיות. ודרשו רז"ל ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, היה לו לומר ומאה מכם שני אלפים ירדופו לפי חשבון חמשה מאה, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה.

פסוק ט

ופניתי אליכם. שיהא רצוני דבק בכם. וידוע כי זה תכלית השכל, כי רצון הש"י הוא חיי העוה"ב, וכענין שכתוב (תהלים ל) כי רגע באפו חיים ברצונו. וגם זה מרמזי התורה שבה ענינים שהם הבטחה לעתיד, ועל כן תמצא בפרשה זו יעודים גופניים ושכליים, כי מה שאמר והתהלכתי בתוככם אין להבין אותו יעודי הגוף אלא יעודי הנפש לעוה"ב, וכענין שכתוב (בראשית ג) מתהלך בגן. ודרשו רז"ל מפסוק זה והתהלכתי בתוככם אמרו עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים בג"ע וכבודו ביניהם. המשיל השגת התענוג אשר לנפשות למחול שהוא עגול, כי העגול אין לו תחלה וסוף וכן אותו תענוג אין לו סוף ותכלית, ולפי שהעגול סובב תמיד הנקודה והנקודה באמצע, לכך אמר וכבודו ביניהם. וכן הזכיר בכאן בתוככם כי המשיל את ישראל למחול ועצמו לנקודה. ואחר שאמר והתהלכתי בתוככם אמר והייתי לכם לאלהים, והוא מה שאמרו וכל אחד ואחד מראה לו באצבעו, שנאמר (ישעיה כה) הנה אלהינו זה, והוא משל לקרוב הידיעה וההשגה, כמי שיש לו ידיעה בחברו והוא מבחין אותו ומכירו בברור, ואין להבין לשון זה ממש כדבר העומד לפני האדם, אבל הוא כענין שנאמר (שמות לב) כי זה משה האיש, שכבר היתה להם ידיעה בו ולא היה עומד עמהם. ונתבאר בכאן שכר עולם הנשמות וערב אותו הכתוב בכלל היעודים הגופניים וסמך על שכלו של משכיל שיבינהו מתוכם, ולרוב מעלת העולם ההוא לא הזכיר התורה בשום מקום ענינו מפורש, כי הוא נעלם ועמוק מהשגת היחידים בעוד שהם מחומר, ואפילו הנביאים לא נתנבאו עליו, וכן דרשו רז"ל כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך, בארו בכאן רוב עומקו והעלמתו שאפילו הנביאים לא נתנבאו עליו. והנה כל הפרשה הזאת בין ביעודים גופניים בין ביעודים שכליים הבטחה עתידה היא, כי מעולם לא נתקיימה אבל תתקיים בזמן השלמות.

פסוק יא

ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. געילה לשון פליטה, וכן (שמאל ב א) כי שם נגעל מגן גבורים, לא קבל המשיחה שמושחין את העור בשמן. ומזה הענין לא מאסתים ולא געלתים, לא פלטתי אותם, כלומר לא רחקתי אותם, וכן תרגם אונקלוס ע"ה ולא ירחיק מימרי. וע"ד הקבלה ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, נפשי האמור בהקב"ה הכוונה על השכינה, וזה שכתוב (תהלים כד) אשר לא נשא לשוא נפשו, ממה שכתוב (דברים ה) לא תשא את שם ה' אלהיך ותרגם אונקלוס לשום את שמו (שם יב) לאשראה שכנתיה, וזה (ירמיה ה) ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, כי מדת הדין היא, וזהו (שופטים י) ותקצר נפשו בעמל ישראל, כי השכינה מצרה בעמל ישראל, ובכל צרתם לו צר, וזהו (ירמיה יג) במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, וקראוהו חכמי האמת בתי בראי.
ומפורש אמרו בספרי וגעלה נפשי אתכם, זו סלוק שכינה. אבל בכאן מפני שהזכיר משכני שהוא השכינה נצטרך לומר כי כשהזכיר נפשי הכוונה למעלה על הבינה שהיא נפש המדות, שאילו היתה הכוונה על השכינה מה טעם שיאמר שלא תגעל אותנו, כי כיון שהיא בתוכנו אין צריך לומר שלא תרחיק אותנו.
אבל ענין הכתוב שאמר ונתתי משכני, זו שכינה הכוללת והמושכת כח שבעה, ולא תגעל נפשי על נפש המדות שתקבל אותנו, כי הנשמות משם שרשן ושמה תשובתן, ולכך באר שאחר שתקבל אותן שלא תפליטם, והיא הבטחה שלא נצטרך לגלגול. ורמז בכאן כי כל הבנין שלם כי היא הבטחת זמן השלמות, ויהיה זה כענין שכתוב (עמוס ו) נשבע אדני אלהים בנפשו, כי האדון אשר בו הרחמים נשבע בנפשו הוא נפש המדות, והוא כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קמג) באמונתך ענני, שהוא החכמה והיא שבועה וכן אמר הכתוב בפירוש (שם פט) נשבעת לדוד באמונתך, וזה מבואר.

פסוק יג

ואולך אתכם קוממיות. כבר הזכרתי למעלה כי פרשה זו עם הבטחותיה הנפלאות לא נתקיימה לעולם בשני המקדשים אך תתקיים לעתיד. ומפסוק זה הוכיחו רז"ל שהקומות יחזרו לעתיד למאתים אמה, והוא שדרשו רז"ל במסכת סנהדרין וכן בפרק הספינה, קוממיות שתי קומות של אדם הראשון דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר מאה אמה כקומת ההיכל, שנאמר (שם קמד) מחוטבות תבנית היכל. ומה שאמר שם עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים שנאמר (ישעיה נד) ושעריך לאבני אקדח, שהנראה מזה שיהיו הקומות עשרים אמה לא יותר, לכך הוצרכו לומר שאין זה נאמר בשערי הבתים, כי מאין יכנסו אותם הקומות, אלא בשערי החלונות.

הנה הפרשה זו ביעודים הטובים הללו התחילה באל"ף, אם בחקותי, וסיימה בתי"ו קוממיות, והנה זה להורות שאין הברכות האלה לישראל בתשלומין אלא בזמן שקיימו כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו. ופרשת האלות הסמוכה לה תתחיל בוא"ו, ואם לא תשמעו לי, ותסיים הפרשה כולה בה"א בהר סיני ביד משה, והוא חצי השם, ועל שם שכתוב (תהלים צא) עמו אנכי בצרה.

ודע כי פסוקי האלות רבים מפסוקי הברכות, וכן באלות של משנה תורה, והיה זה כדי לאיים על הבריות ולהפחידם על העבירות ברבוי הקללות, וכן מצינו בשכינה שהיא מדת הדין היתה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כד), והרחמים בקרבה, וזה סוד הכתוב (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה, באורו כי המדה הנקראת כל שהיא מדת כבודה כלומר מדת הכבוד בת מלך היא מבפנים אע"פ שהיא לבושה מבחוץ במשבצות זהב.

ואמרו במדרש לא תאמר כשבא לברך מיעט בברכות וכשבא לקלל רבה בקללות, לכך בברכות מתחיל באל"ף ומסיים בתי"ו שהן אותיות רחוקות זו מזו, לרמוז שהברכות יהיה להן עיקר, אבל בקללות מתחיל בוא"ו ומסיים בה"א לרמוז שילכו להן אחור שאין להן עיקר, שהרי מוא"ו לה"א לא כלום.

פסוק יד

ואם לא תשמעו לי. שלא תלמדו התורה ומונה והולך שבע עברות זו למעלה מזו, אחת לא תשמעו, שנית ולא תעשו, כיון שאינן לומדין אינן עושין, הרי שנים. ואם בחקותי תמאסו הרי שלשה, מפני שאין טעם החקים נודע מואסין בהן. ואם את משפטי תגעל נפשכם מואסין את הדינים, כגון משפטי הגזל והעריות שרוח הבריות חומדין אותן והן עול גדול הכבד על הרשעים, וכדי להורות כמה קשה מי שמואס במשפטי הש"י התחיל בהם בכאן בפרשה זו וסיימה בהן הפרשה בסוף כל האלות שנאמר יען וביען במשפטי מאסו, הרי ארבעה. לבלתי עשות לא די שאין עושין אלא שמונעים אחרים מלעשותן, והרי חמשה. את כל מצותי, יבא מזה שיכפור בכל המצות כי לא אמר את כל המצות, הרי ששה. להפרכם את בריתי, עד שיהיה כופר בעיקר, הרי שבעה. והא למדת שיש בכאן שבע עברות, כי עברה גוררת עברה, ומתוך שאין אדם לומד יבא אל השנית ומן השנית אל השלישית, עד שיביאהו אל השביעית לכפור בעיקר.

פסוק טז

אף אני אעשה זאת לכם. ע"ד הפשט אפקוד עליכם כזאת, לפי שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וכשם שחטאתם בשבעה עברות שהזכיר כך אפקוד עליכם בשבעה פורעניות המבהילות אתכם.

את השחפת ואת הקדחת, הרי שנים. וכדי שלא יחשבו בעצמן שיחיו מתוך המכות הללו, ת"ל מכלות עינים ומדיבות נפש, כלומר שימותו בהן, הרי שלשה.

וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו, הרי ארבעה. ונתתי פני בכם ונגפתם, הרי חמשה. ורדו בכם שונאיכם, הרי ששה. ונסתם ואין רודף אתכם, הרי שבע פורעניות. ומזה אמר הכתוב שבע על חטאתיכם כלומר שבע פורעניות על חטאתיכם שהם שבע. והזכיר עוד שנית שבע פורעניות אחרות, ואלו הן, ושברתי את גאון עזכם, זה ביהמ"ק, שנאמר (יחזקאל כד) הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם, הרי אחד, שמיכם כברזל הרי שנים, ארצכם כנחושה הרי שלשה, ותם לריק הרי ארבעה. ולא תתן ארצכם הרי חמשה. ועץ הארץ לא יתן הרי ששה. פריו הרי שבעה. כי מלת לא יתן תשמש לשניהם, לא יתן העץ ולא יתן הפרי, והרי לך שבע פורעניות. והזכיר עוד שלישית שבע פורעניות אחרות ואלו הן, והשלחתי בכם את חית השדה, והיא אחת וכוללת שלשה, גרוי חיה גרוי בהמה גרוי שאר שרצים, והוא שכתוב (דברים לב) ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר, ושכלה אתכם הרי ארבעה. והכריתה הרי חמשה. והמעיטה הרי ששה. ונשמו הרי ז', והזכיר עוד רביעית שבע פורעניות אחרות, והן חרב נוקמת נקם ברית הרי אחד, ונאספתם אל עריכם הרי שנים. ושלחתי דבר הרי שלשה. ונתתם ביד אויב הוא החרב שהזכיר, בשברי לכם מטה לחם הרי ארבעה. ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד הרי חמשה. והשיבו לחמכם הרי ששה. ואכלתם ולא תשבעו הרי שבעה. והזכיר עוד חמישית שבע פורעניות אחרות, אכילת בשר בנים ובנות הרי אחת, השמדת במות והכרתת חמנים הרי שנים, שמתוך השמדת הבמות החמנים נופלים, וגוף העבודה זרה נקרא חמנים לפי שנעשית לשם מזלות החמה, ונתתי את פגריכם הרי שלש, וגעלה נפשי זו סלוק שכינה הרי ארבע, עריכם יהיו חרבה הרי חמש, שממון מקדש מן הגדודיות הרי שש, ולא אריח בריח ניחוחכם הרי שבע. והשמותי אני את הארץ אין זו פורענות אלא מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארץ.

וע"ד הקבלה אף אני אעשה זאת לכם, מלת אני רמז אל מדת הדין, וכן בכל שאר אני, ומזה אמר הרמב"ן ז"ל כי הוא כאלו הוא הפוך אף אני זאת אעשה לכם, לבאר כי מלת אני היא המדה הנקראת זאת, וזאת ה"א אחרונה מיסרת את האדם בשעת הכעס, ולכך אמר ויספתי ליסרה אתכם בתוספת ה"א, ולא אמר ליסר. וענין ויספתי אתן תוספת במדת הדין שהיא הה"א של ליסרה אתכם, כי בבית ראשון היו תוכחות אלו, ושם התפארת והכבוד. וכן אמר הנביא עוד (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו. ודומה לזה (בראשית ח) לא אוסיף לקלל, שענינו לא אתן תוספת במדת הדין לקלל עוד, והוא הסרסור והאדריכל שהזכירו ז"ל במדרש בבראשית רבה, והיא המקרבת אותו בשעת הרצון ולוחמת בעדו כנגד אויביו, ועליה אמר דוד ע"ה (תהלים כז) אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. וכן אמר הנביא (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם, אשוב לא נאמר אלא אשובה. וזהו ויסרתי אתכם אף אני, לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר עד כאן. ומה שאמר שבע על חטאתיכם, המדה הנקראת זאת והיא האומרת ויסרתי והכיתי, נקרא גם כן שבע ובת שבע והיא היתה אם שלמה וזהו (ישעיה נ) ובפשעיכם שולחה אמכם, וזה מבואר.

פסוק כא

ואם תלכו עמי קרי. זו דרך התורה, כאשר יצליחו עניניו של אדם ויצאו לו על הנכונה, שיתבונן בעצמו וישית אל לבו כי הוא חסד הש"י, לא מפני זכותו ומעשיו הטובים, וכענין שכתוב (דברים ט) לא בצדקתך וביושר לבבך, וכאשר יבואו עליו צרות ומקרים שיודה עלי פשעו לה', ויחשוב כי אין זה אלא מצד חטאו, ולא שיתלה אותם במקרה, כי אם יתלה זה במקרה הנה הקב"ה יוסיף לו מאותו מקרה, וזה שאמר ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי, וכן אמר עוד ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר אשפכנו עליכם בחמה.

פסוק כו

ואפו עשר נשים. החשבון הזה נאמר על רבוי בהרבה מקומות בתורה, וכן (איוב יט) זה עשר פעמים תכלימוני, ועל שם שהוא סוף כל החשבון והכל נכלל בו על כן לוקח החשבון הזה להורות על הרבוי. וכן מצינו חשבון שבעה שהוא נאמר גם כן על הרבוי (משלי כד) כי שבע יפול צדיק וקם, וכתיב ביעקב (בראשית לג) וישתחו ארצה שבע פעמים, וכתיב (שמואל א ב) עד עקרה ילדה שבעה, כלומר רבוי בנים. והטעם בשבעה שהוא נאמר על הרבוי, מפני שלא תמצא בכל אותיות א"ב זוג אותיות כסדר שיהו עולין שבעה אלא ג"ד, והפכו ד"ג שהוא מין הרבוי, כענין שכתוב (בראשית מח) וידגו לרוב, ועל כן לוקח חשבון השבעה לרבוי כחשבון העשרה.

פסוק לא

והשמותי את מקדשיכם. אף בשעה שהם שוממין בקדושתם הן עומדין. ואמרו במדרש תהלים אמר רבי פדת בין שחרב ביהמ"ק בין שלא חרב אין השכינה זזה מתוכו, שנאמר (תהלים יא) ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו, אע"פ שכסאו בשמים השכינה בביהמ"ק וההיכל בקדושתו עומד, שנאמר (מלכים א ט) והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכן הוא אומר (תהלים ג) ויענני מהר קדשו סלה, אע"פ שהוא הר בקדושתו עומד סלה, וכן הוא אומר (מיכה ד) כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה, ושכנתי כתיב, אע"פ שחרב ונעשה שדה שכינתי בשדה. א"ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר (שיר ב) הנה זה עומד אחר כתלנו.

פסוק לב

ושממו עליה אויביכם. שממה תהיה לאויביכם שלא ימצאו בה נחת רוח, ובשורה טובה היא לישראל, וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר ושממו עליה אויביכם היושבים בה, אף האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו בה נחת רוח, עד כאן. ומזה אמר שאף היושבים בה ינהגו שממה עליה שלא יבנו עליה חומה ומגדל, וכל האומות ישתדלו לבנותה ואין להם כח, ויש בזה סימן גדול לישראל שמיום שחרבה לא קבלה אומה ולשון ולא תקבל עד שישובו אפרוחיה לתוכה.

פסוק לה

בשבתכם עליה. מפסוק אז תרצה עד כאן תמצא עשר שמטות, כי כן בשבעים שנה של גלות בבל יש עשר שמטות שבטלו אותם, וכל התורה כולה אינה אלא רמזים.

פסוק לז

וכשלו איש באחיו. דרשו רז"ל בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה. וכן אמר משה (דברים כט) כל איש ישראל, כל ישראל נתפסים בעון איש אחד. וכן אתה מוצא בעכן שהוא החוטא וכל ישראל נתפשים בחטאו, שנאמר (יהושע ז) חטא ישראל וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם, חטא היחיד תלאו על כל ישראל. ומזה אמרו בשיר השירים רבה (ו) אל גנת אגוז ירדתי, למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז אתה נוטל אחד מן הכרי כולם מדרדרין ומתגלגלין זה אחר זה, כך ישראל לקה אחד מהם כולם מרגישין שנאמר (במדבר טז) האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.

פסוק מא

ואז ירצו את עונם. מכאן דרשו רז"ל יסורין מכפרין כשם שהקרבנות מכפרין, כתיב הכא ואז ירצו את עונם, וכתיב בקרבנות (ויקרא א) ונרצה לו לכפר עליו, ולא עוד אלא שהקרבנות בממון והיסורין בגוף.

פסוק מב

וזכרתי את בריתי יעקוב. מנה הכתוב בכאן שמות האבות למפרע. וע"ד הפשט מה שהקדים יעקב, לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו ואם אין יצחק כדאי הרי אברהם עמו. ונאמרה זכירה בשניהם וביצחק לא נאמר זכירה, שאפרו צבור על גבי המזבח.

וע"ד המדרש נאמר באברהם וביצחק אף שיצאו מהם ישמעאל ועשו, וביעקב לא נאמר בו אף שמטתו היתה שלמה. אין לי אלא אבות אמהות מנין, ת"ל את את, ואין אתין אלא אמהות, שנאמר (בראשית מט) שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה, וכן דרשו בתורת כהנים.

ולפי דעתי מה שהזכיר באברהם ויצחק לשון אף לפי שמלת אף רמז למדת הדין כלשון (שם יח) האף תספה צדיק עם רשע, הוזכרה מדת הדין בשניים כי היו שוים בה בענין העקידה, זה מתגבר על יצרו לשחוט את בנו וזה מתגבר על יצרו להשחט, ומזה הזכיר הכתוב בהם (שם כב) וילכו שניהם יחדו, כלומר בכוונה אחת. ומה שנכתב יעקוב מלא בוא"ו. מצינו בחמשה מקומות שנכתב יעקוב מלא ובחמשה מקומות נכתב אליה חסר, ודרשו רז"ל יעקב נטל אות אחת משמו של אליהו ערבון עד שיבא ויבשר לבניו.

ועוד במדרש למה הזכיר זכות הארץ עמהם אמר ריש לקיש משל למלך שהיו לו שלש בנות ושפחה אחת מגדלתן, כל זמן ששואל בשלום הבנות אומר שאלי לי בשלום המגדלת, עד כאן, וקרא שלש מדות האבות בשם בנות.

וע"ד הקבלה וזכרתי את בריתי יעקב, הקדים יעקב לשאר האבות כדי להקדים זכור שהוא הרחמים ולסדר המדות ממטה למעלה, ופרט המדות שבעה יעקב נכלל עמו שני עמודי שמים, וקו האמצעי הנרמז בתוספת וא"ו של יעקוב, ויצחק ואברהם והארץ, הרי זה שבעה וזהו לשון בריתי יעקב בריתי שהוא יעקב, וכן בכלן, בריתי יצחק בריתי אברהם. וקרא לכל אחד ואחד מהאבות של מעלה ברית על שם שכולן נכללין בברית, והארץ שהיא שמורה כלולה מהם אזכור גם כן. והסדור הזה בעצמו אחז הכתוב האומר (דברים ד) ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, בפניו זה יעקב, שנאמר (תהלים כד) מבקשי פניך יעקב סלה, בכחו זה יצחק, הגדול זה אברהם. ועוד הקדים יעקב, כדי שיהיה הכבוד מסתכל בדמות החקוק בחיות המרכבה ומרחם על ישראל.

ומה שנכתב יעקוב מלא בוא"ו ירמוז על הששית שהיא מדתו, והיא הוא"ו שבשם הגדול, מלבד שיש במלת יעקוב כשהוא מלא בוא"ו התעוררות ורמז, כי בי"ו פני החיה המרובעת קבועין פני יעקב. ומכאן תבין (במדבר כח) רביעית יין לכבש. ולא כן לפר כי אם חצי ההין, ולאיל שלישית ההין, גם עליו הזכיר יחזקאל ע"ה (יחזקאל א) וידי אדם מתחת כנפיהם, באחרית התיבות תם, להורות עליו ויעקב איש תם, ומזה אמר יושב אהלים והוא כאלו אמר יושב הכסא, ועוד אהלים של מטה ושל מעלה, וכבר הזכרתיו בסדר תולדות יצחק. והוצרך לומר והארץ אזכור, כדי להזכיר המרכבה בשלמותה שאין מרכבה פחותה מארבעה.

ודעת הרמב"ן בסוד הכתוב, כי יעקב והוא השם המיוחד ידבר ולכך יעקוב מלא בוא"ו, ועל כן יאמר וזכרתי כלומר אמשוך שפע אצילות מלמעלה ואשפיע על האבות העליונים והארץ הכלול מכלם אזכיר גם כן ואז ארחם על ישראל והרי כל הבנין שלם.

והמדרש שקרא את הארץ הזאת בשם מגדלת כלפי המדות שהם למעלה ממנה, ובאו לרמוז כי האבות שהזכיר הכתוב אין הכוונה בהן בשל מעלה, וקראן ברית לפי שכולן נכללים בארץ הנקראת ברית וכמו שהזכרתי.

פסוק מד

ואף גם זאת. ע"ד הפשט יאמר אע"פ שאני עתיד להביא עליהם זאת הפורענות לא אמאסם בגלות אבל אשמור להם הברית.

וע"ד המדרש אמר זאת על התורה שכתוב בה (דברים ד) וזאת התורה, ובא לרמוז שהתורה לא תזוז להם אפילו בהיותם בגלות בארץ אויביהם, כענין שהבטיח בפסוק (שם לא) כי לא תשכח מפי זרעו, ומזה דרשו רז"ל בתורת כהנים וכי מה נשתייר להן לישראל שלא נמאסו ושלא נגעלו והלא כל המתנות הטובות שנתנו לישראל נטלו מהם ולולא התורה שנשתיירה להם לא הניחו להם האומות כלום, כוונו בזה למה שאמרתי.

לא מאסתים. בימי אספסיאנוס. ולא גאלתים. בימי יון. לכלותם להפר בריתי אתם. בימי המן. כי אני ה' אלהיהם. בימי גוג ומגוג, שאין כל בריה יכולה לשלוט בהם.

ותמצא בפרשה זו מן ואם לא תשמעו לי עד געלה נפשם, ש"ץ תיבות בכוון, ואין בכלן זכרון השם, ובא לרמוז ש"ץ שנים שחטאו השבטים בארץ, על שם שאמרו (שמואל ב כ) אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי וגו'. ותמצא בדברי הימים (א טז) ושבועתו לישחק בשי"ן, וקרי בצד"י, שנשבע לו הקב"ה שאם אין בניו חוטאים יותר מש"ץ שנים שלא יגלה אותם מן הארץ, והוא שאמר יחזקאל (ד) ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום, יום לשנה יום לשנה יום לשנה נתתיו לך.

וע"ד הקבלה ואף גם זאת לרבות כנסת ישראל שנקראת זאת שנאמר (תהלים קיח) מאת ה' היתה זאת (בראשית מט) וזאת אשר דבר להם אביהם. והכוונה שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, וזהו שאמר הכתוב לא מאסתים ולא געלתים לכלתם כתיב, בשביל כלתם לא אפר בריתי אתם, וזהו שהזכיר אסף (תהלים פ) הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת, הבט משמים וראה כמו (מלכים א ח) ואתה תשמע השמים, ופקוד גפן של זאת. ובאר בתוך דבריו כי הגפן של זאת מפורסמת מן הרשעה הנקראת חזיר יער, וכבר הזכרתי זה בפסוק (בראשית לו) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ושם תראה.

ודע כי מדרך הקבלה יש הפרש גדול בין לשון אף ללשון גם אע"פ ששניהם לשון רבוי, כי לשון אף ירמוז למדת הדין ולשון גם ירמוז למדת רחמים, מלשון גמילות חסדים, כענין (שם ל) וגם שמע בקולי, והשמיעה ברחמים, וזהו ואף גם זאת, כי מלת זאת כלולה מן הדין והרחמים, וזה מבואר.

פסוק מה

וזכרתי להם ברית ראשונים. אחר שהזכיר בפסוק וזכרתי שלש בריתות בעליונים, יזכיר עתה שנים בתחתונים, הוא שאמר להפר בריתי אתם, וזכרתי להם ברית ראשונים, ואמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, אין צריך לומר שלא אמאסם ולא אפר בריתי אתם, הוא ברית של סיני שכתוב בו (שמות לד) כרתי אתך ברית ואת ישראל, אבל הזכיר להם ברית ראשונים כלומר ברית דורות ראשונים יוצאי מצרים, הוא שאמר אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים [אני ה'] ולומר להם (שם כ) אנכי ה' אלהיך.

וע"ד הקבלה ברית ראשונים ברית שלשה העליונים שהם ראשונים לשבעה, כמו (איוב טו) הראשון אדם תולד, כי בעבור שהזכיר למעלה בפסוק וזכרתי הראשון שלשה אבות העליונים ממטה למעלה ותמצאם בפרטם שבעה וכמו שהזכרתי, על כן יזכיר כאן בפסוק וזכרתי השני על שלשה העליונים כדי להשלים הבנין. ועוד כי מדת הרחמים הרמוזה בוא"ו שהיא מכלל השבעה כלולה מן הרחמים והדין, ולכך יוסיף שנית ויבטיחם כי בהיותם בארץ אויביהם יזכיר להם ברית ראשונים שהם עצם הרחמים העליונים. ואמר אשר הוצאתי אותם, כלומר לפי שאני הוצאתי אותם ממצרים כדי להיות להם לאלהים, וזה מבואר.