פתיחת התפריט הראשי



Verse 1

בעת ההיא. בסוף ארבעים יום שהזכיר נתרצה לו ואמר פסל לך.

ועשית לך ארון עץ. ואעש ארון תחלה ואח"כ ואפסל שני לוחות אבנים, כדי שיהיה לי מקום מזומן להניח כשארד עם הלוחות, שאם איני עושה ארון תחלה היכן אניחם. וקבלו ז"ל בארון זה שהוא הארון שעשה משה ולא הארון שעשה בצלאל במלאכת המשכן. הארון זה שעשה משה היה לשעה כדי שיהא מזומן לתת הלוחות לתוכו מיד כשירד מן ההר עד שנעשה ארון בצלאל הנעשה לדורות, זה של משה היה יוצא עמהם למלחמה, של בצלאל לא היו מוציאין אותו כלל אלא בימי יהושע בלבד הוא שהוציאוהו על פי הדבור, וכשהוציאוהו מעצמם בימי עלי לקראת פלשתים נענשו עליו ונשבה, ועליו חרדו פלשתים ואמרו (שמואל א ד) מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, כי לא היתה כזאת תמול שלשום. בארון זה של משה היו מונחין לוחות ושברי לוחות עד שנעשה הארון של בצלאל שנתן בו לוחות אחרונות בלבד, הוא שכתוב (שמות כה) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, ומה שאמרו בבבא בתרא פרק קמא אין בארון רק שני לוחות וגו', אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בארון, זה היה אחר שנבנה ביהמ"ק, שהרי בביהמ"ק לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שעשה בצלאל.

וכבר כתבתי בסדר ויהי בשלח שהארון הזה שעשה בצלאל נגנז שם בביהמ"ק עם צנצנת המן ושאר הדברים, ויאשיה המלך צוה לגנזם תחת מחילות ההיכל. והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים, האחד לעילוי קדושתו שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע"י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל, לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו. והשני, שראה בארון סימן הנסיעה והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע"ה (שיר ד) שני שדיך כשני עפרים וגו', וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך. ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה' שיצא לתוך ההיכל, והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ"ק. וזה שתרגם יונתן (יחזקאל א) ויהי בשלשים שנה, והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו. והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז"ל במסכת עירובין פרק הדר, כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה (שמואל ב יא) רד לביתך, אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה משא"כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך.


Verse 6

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. דרשו רז"ל וכי מבארות בני יעקב נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג) ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן, ועוד מה שאמר עוד שם מת אהרן ויקבר שם, וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת, ומצינו שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אבל באור הכתוב שם מת אהרן ויקבר שם, במוסרה עשו ישראל אבל גדול כאלו שם מת אהרן ונקבר שם, וגם זה מן התוכחת, אמר להם לסוף ארבעים שנה כשמת אהרן בהר ההר ונסתלקו ענני כבוד יראתם ממלחמת הכנעני ואמרתם נתנה ראש וגו', וחזרו כלפי מצרים שמונה מסעות, ודרשו רז"ל כי בני לוי נלחמו בהם באותה שעה שאמרו כן והרגו מהן הרבה, ומזה עשו במוסרה אבל גדול.

ומה שנסמכה תוכחה זו לשבירת הלוחות, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות. וכן דרשו רז"ל (ישעיה כט) הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו', קשה סילוקן של חכמי ישראל כפלים מחרבן ביהמ"ק, שבכל הקללות שבמשנה תורה לא נאמר בהן אלא הפלאה אחת, שנאמר (דברים כח) והפלא ה' את מכותך, ובכאן שתי הפלאות, שנאמר (ישעיה כט) הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו'.


Verse 8

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. יאמר בעת שעבדו ישראל את העגל הבדיל הקב"ה בני לוי שלא חטאו בו. וכן הזכיר למעלה (דברים ט) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ודרשו רז"ל כי נסמך פסוק זה לחזרת בני יעקן ללמדך שאף בזו עמדו בני לוי באמונתם ולא טעו לחזור כמו ישראל.

לשאת את ארון ברית ה'. אלו הלוים. לעמוד לפני ה' לשרתו. אלו הכהנים. וזהו ולברך בשמו, שהכהנים היו מברכים לישראל בשמו, כי כן כתיב (במדבר ו) ושמו את שמי.

עד היום הזה. כי היה אלעזר נושא את כפיו במקום אביו, כי כן הזכיר למעלה ויכהן אלעזר בנו תחתיו, והיה ממלא מקומו לכל דבר שבכהונה.


Verse 10

ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום. השוה הכתוב ארבעים יום אחרונים אלו לראשונים, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, מכלל שהאמצעיים בכעס, והוא דבר העגל שהוצרך משה להתפלל בכל אותן ארבעים יום.


Verse 11


Verse 12

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. יאמר אע"פ שהכעסתם אותו פעמים רבות בחורב ובמדבר, הרי הוא מוחל לכם את הכל ובלבד שתיראו מלפניו מכאן ואילך.

וכתב הרמב"ן ז"ל כי פסוק זה כלו נמשך עד לטוב לך, יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו ולא לצרכך, כטעם (איוב לה) אם צדקת מה תתן לו, רק הכל הוא לטוב לך, ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, וכלם נותנין כבוד לשמו, אינו צריך לך, רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם בכם, שאתם מבחר זרעם לא בישמעאל ועשו. וטעם כיום הזה כי כן יהיה בכל זרעם עד כאן.

וידוע מה שדרשו רז"ל מן הכתוב הזה, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה, כלומר מאה ה' אלהיך שואל מעמך.

ויש בפסוק זה צ"ט אותיות ועם אל"ף שתשים במלת מ"ה ישלמו למאה אותיות ותחזור המלה מאה, כדי לרמוז בדרך אסמכתא שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות. וכן יש אסמכתא לזה מפסוק (תהלים קכח) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כי ירא ה' יש לו לברך מנין כ"י כ"ן. עוד (שמואל ב כג) נאם הגבר הוקם על, קיים ע"ל ברכות. ואמרו כי דוד ע"ה יסד מאה ברכות, ואח"כ שכחום וחזרו אנשי כנסת הגדולה ויסדום.


Verse 14

הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. נראה לי בכאן כי אילו רצה הכתוב להגדיל ישראל על כל שאר האומות היה מספיק שיאמר הן לה' אלהיך הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק, ולא היה צורך להזכיר השמים ושמי השמים. אבל יתכן לומר שבא לרמוז שהעולם השפל הזה עיקר המציאות כלו, ופסוק מלא הוא (בראשית א) יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, באר כי הגלגלים עם היותם נבראים עצומים הכוונה בהם לצרכי המין הזה, ואע"פ שחכמי המחקר סותרין זה, אנו אין לנו אלא דרך תורתנו וקבלת רז"ל שאמרו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וכן מצינו שהזכיר דוד ע"ה (תהלים קמח) הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו, יאמר כי הקב"ה הרים קרן ישראל על הנבראים כלם שבשמים ובארץ, ואמר עוד (שם קג) ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו, הזכיר העולמות השלשה ממעלה למטה, ועל העולם השפל הזכיר כל מעשיו, כלומר כי הוא כלל כל מעשיו. ואמרו במדרש (יואל ב) כי רב מאד מחנהו, אלו מלאכי השרת, וכי עצום עושי דברו, אלו ישראל. ועוד יש לנו ראיות ממה ששאלו הפילוסופים, הגלגל למה הוא סובב תמיד באותו סבוב, השיג או לא השיג, אם השיג כבר לשוא סובב, אם לא השיג מה תועלת בסבובו, שאין לומר שיוסיף בהשגתו בכל יום ויום שאם כן היה לו לחדש ולהוסיף בטובות העוה"ז שהוא מתקיים בתנועתו. והשיבו סבת סבובו כדי לקיים העולם השפל, לפי שבתנועתו מצטרפין ארבע יסודות שהם למטה בארץ שאין העולם יכול להתקיים זולתם. הרי שזאת ראיה כי חכמי המחקר מודים שמציאות הגלגלים בשביל האדם, והם האומרים שאין צורך לגלגלים כי אם להנהיג טבע המציאות.

ואם אתה אומר זה אפשר בשבעה כוכבי לכת שהם מנהיגים העולם הזה והם הם שנבראו לכך, אבל שמיני ותשיעי הם עליונים זכים בעצמם, לא נבראו לתשמישו של העוה"ז. תשובתך, כי כל התשע נבראו בשביל העולם הזה וכלן צריכין זה לזה, ותנועת האחד בסבת חברו מן התחתון עד העליון, שהרי כלן זה בתוך זה כגלדי בצלים, וכבר נתבאר בספרי החכמה שהמציאות כלו אחד מהגלגל העליון עד הנקודה הנקראת מרכז העולם או עמוד העולם. וקבלנו מופת לזה במלת אחד, כי אות אל"ף רומז אל הגלגל העליון המקיף הנקרא ערבות שהוא מיוחד מכל הגלגלים כמלך עליהם, אות ח' רמז לשמונה גלגלים שהם מוקפין בתוכו, אות ד' רמז על ד' יסודות שתחתיהם, והכל אחד, וכשם שהוא אחד כן מנהיגו יתברך אחד, והנה תשעה גלגלים וארבעה יסודות הם י"ג כמספר אחד. ומה שאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, השמים הן הגלגלים ושמי השמים הן היסודות שהם בכח השמים למטה מהם, כענין הארץ וכל אשר בה, וכן אמר במזמור (תהלים קמח) הללו את ה' מן השמים, והזכיר מלאכיו וצבאיו וכוכבי אור, ואח"כ הללוהו שמי השמים. זה דעת הרמב"ן ז"ל בלשון השמים שפירושו הגלגלים והיסודות שתחתיהם.

אבל הרמב"ם ז"ל פירש כי שמי השמים על תשעה הגלגלים, ואמר כי השמים הוא הגלגל המקיף ושמי השמים שהם בתוכו שבהם הכוכבים, ולפי שכל הגלגלים נכללים בשני חלקים אלו, חלק אחד שאין בו כוכבים כלל וחלק שני עם כוכבים, על כן עשה הכתוב בכאן שני חלקים ואמר שמי השמים. וכן במסכת חגיגה חלקים רז"ל לשני חלקום הוא שהזכירו רז"ל שם אמר ריש לקיש שני רקיעין הן, שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים. זה דעת הרב ז"ל בספר המורה בלשון השמים ושמי השמים.

ויש לך להתבונן בדבר ר"י האומר שני רקיעין הן, כי כנגדן היו שני גזרי עצים שבמערכה, והוא שאמרו במסכת יומא פרק אמר להם הממונה, מערכה ראשונה קודמת למערכה שניה, שניה קודמת לשני גזרי עצים, שני גזרי עצים קודמין לדשון מזבח הפנימי. מערכה ראשונה ירמוז לכל הבנין, מערכה שניה למציאות המלאכים, שני גזרי עצים ירמוז לכל הגלגלים הנחלקים לשני חלקים אלו שמשם באות הגזרות לעולם השפל, ודשון מזבח הפנימי ירמוז לעולם השפל. ומי יתן והיינו יודעין שאר הענינים שהזכיר בברייתא ההיא איך היה הסדר בהם ומה ענינם ועל מה ירמוז כל אחד ואחד, כי אין לך עבודה קלה בכל העבודות כלן הנעשות בבית המקדש שלא יהיה לה עיקר גדול ושלא יהיה בה רמז וציור לענינים של מעלה ודוגמא להם.

וע"ד הקבלה הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים רק באבותיך חשק ה', ירמוז לנפשות האבות שהן נאצלות מהאבות, ולכך היו מרכבה במותם כאלו הם והם דבר אחד, ומטעם זה הוא החשק והקשור והבחירה בזרעם, וזה מבואר.


Verse 15


Verse 16

ומלתם את ערלת לבבכם. פחיתות המדות והיצירה מגדר השוייתם יקרא ערלה, כי כל ערלה תוספת חסרון, וכל מי שהוא ערל לב אין בו כח לקבל המושכלות ולהבין דרך האמת.

וערפכם לא תקשו עוד. כמו שהקשיתם עד עתה, שהרי אמר להם (שמות לג) כי עם קשה עורף אתה.


Verse 17

כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים. המלאכים. ואדוני האדונים, הגלגלים שהם אדונים לכל גשם. האל, הוא הבורא, והוא הגדול, בחסד, הגבור, בדין, והנורא, ברחמים. ואלה כלל המדות העליונות הנקראות אבות, שעליהן נאמר האבות הן הן המרכבה. וכבר הזכרתי בכי תשא כי משה רבינו ע"ה כלל בשלשה שבחים אלו י"ג מדות שנאמרו לו בסיני.

אשר לא ישא פנים. לצדיק הגמור לרוב צדקותיו שלא יענישנו אפילו על עבירה קלה.

ולא יקח שחד. עבירה בשביל מצוה, שאינו אומר הרי שעשה אלף מצות ועשה עבירה אחת אחסר לו מצוה אחת מפני עבירה שעשה וילך המצוה כנגד העבירה, אלא הוא מענישו על אותה עבירה יחידית ונותן לו שכר על רבוי המצות כלן.


Verse 18

עושה משפט יתום ואלמנה. אע"פ שהוא נשגב כמו שאמר האל הגדול הגבור והנורא, הוא עושה משפט יתום ואלמנה, והוא שאמרו רז"ל דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים סח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וסמיך ליה אבי יתומים ודיין אלמנות. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה נז) שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח.

ואוהב גר. וכיון שכן ואהבתם את הגר, וכן כתוב במקום אחר (ויקרא יט) ואהבת לו כמוך.


Verse 19


Verse 20

את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. תירא שלא יעבור על מצות לא תעשה, אותו תעבוד במצות עשה, ובו תדבק שלא תפריד מחשבתך ממנו.

וכתב הרמב"ן ז"ל, יתכן באנשי המעלה הזאת אשר להם מעלת הדבקות שתהיה נפשם גם בחייהם בצרור החיים צרורה כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי עד כאן.

ודרשו רז"ל את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים והמאמר הזה אמרו ר"ע וראוי היה לו לאמרו לפי שהוא מן הנכנסים לפרדס ונכנס בשלום ויצא בשלום, ועליו נאמר (שיר א) משכני אחריך נרוצה.

וע"ד הקבלה כוון בזה החכם על החכמה, דכתיב (איוב כח) (הן) יראת אדני היא חכמה, ולכבוד החכמה ההיא הנעלמת שהחכמים שבארץ מבינים אותה דרש כן, ודבר גדול היה דורש כל אתין שבתורה כי יש בהם סודות נשגבים ורזים עצומים מורים על נפלאות תמים דעים, וכענין שדרשו (במדבר ז) להקים את המשכן, לרבות משכן אחר שהוקם עמו, (בראשית כא) וה' פקד את שרה, לרבות שאר עקרות, מלמד שכל העקרות נפקדו עמה, וכן כיוצא באלו בכל אתין שבתורה שיש בכל אחד מהם ענין מפואר, ומי חכם ויבן אלה נבון וידעם.

ובשמו תשבע. לאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז תוכל להשבע בשמו. או יהיה ובשמו תשבע מצות עשה לעתים וזמנים ידועים שיהיה בזה קדוש השם, כענין שמצינו באליהו וחוני המעגל.

וע"ד הקבלה את ה' אלהיך תירא, היא היראה מה שאין המחשבה משגת, ואותו תעבוד היא החכמה. וכן מצינו בירושלמי, ואותו תעבוד אותו ואת תורתו. היא התורה שקדמה לעולם אלפים שנה. ובו תדבק, הבינה, כי שם תשובת הנשמות, ובשמו תשבע לשון שבעה.

והנה הכל רמוז בפסוק זה (קהלת ז) מעשרה שליטים אשר היו בעיר, וכן רמוזים בפסוק (דברי הימים א כט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה, באור כי כל בין השמים והארץ כי הוא השלום המכריע, וכן רמוזים עוד כלן בשיר השירים בפסוק (שיר ה) שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, באורו כי שוקיו הם עמודים לשש והרי הם שמונה, יסוד ואל"ף דל"ת, הרי הכל רמוז בפסוק זה, וכן בפרשה (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו, שאמר באין תהומות והרים וארץ, וזה מבואר.


Verse 21

הוא תהלתך. ע"ד הפשט הוא ראוי שיהיה תהלתך, שלא תהלל לשום כח כי אם לו לבדו יתעלה. או יאמר הכתוב הוא תהלתך והוא אלהיך, הוא תהלתך שיהיה אלהיך.

וע"ד הקבלה הוא תהלתך אלהי ישראל, והוא אלהיך השם המיוחד. וכן גלה לך הכתוב כי ישראל נתונים לשתי מדות אלו, הוא שאמר (דברים כו) ולתתך עליון לתהלה ולשם ולתפארת, לתהלה שהוא השם, ולתפארת השם המיוחד, והכוונה לומר כי התהלה שהוא השם בו התפארת, מדת רחמים במדת הדין, וכענין שכתוב (תהלים פט) כי תפארת עוזמו אתה.

והתבונן בדבר הנביא שאמר (ישעיה מח) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, באור הכתוב אראה לך החוטם שהוא סימן הרצוי, והוא כאילו אמר אקבל ריח הקרבנות, וכענין שנאמר (דברים לג) ישימו קטורה באפך, כי הקטרת למדת הדין הנקראת תהלה, והזכיר הלשון הזה בהפך מן הקץ בריח שהוא דוחק חוטמו בידו, והוא סימן הרחוק כענין (ויקרא כו) ולא אריח בריח ניחוחכם. וכתיב אחריו (ישעיה מח) למעני למעני אעשה כי איך יחל, כלומר אם אכריתך יחל שמי, והוא כענין שאמר יהושע (יהושע ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול.


Verse 22

בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. יאמר מן הגדולות והנוראות שעשה עמך שתתחייב מזה לאהבה אותו כי יורדי מצרים לא היו רק שבעים ועתה אתם ככוכבי השמים, ולכך סמך לו ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו. ומה שהזכיר כאן בשבעים וכן במקום שמנאם (בראשית מו) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ולא מצאנו אלא שבעים חסר אחד, כבר דרשו רז"ל זו יוכבד שנולדה בין החומות, ויש אומרים זו סרח בת אשר שהשלימה מנינם, שנאמר (שמואל ב כ) אנכי שלומי אמוני ישראל, אנכי השלמתי מנינם של ישראל. אבל ראיתי בפסיקתא, זה הקב"ה שהשלים מנינם שנאמר (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה, הקב"ה נכנס עמהם בכבודו, מאי טעמא, דכתיב הוא תהלתך והוא אלהיך וסמיך ליה בשבעים נפש, ללמדך שהקב"ה נכנס במנין השבעים. ולפי מה שדרשו בפסוק (שמות יב) כשש מאות אלף רגלי, שהיו חסר חד, שהקב"ה נכנס עמהם והשלימן לשישים רבוא. ואם כן הרי שמצינו שהקב"ה השלים מנינם בין בעליה בין בירידה, בירידה לשבעים, בעליה לששים רבוא, וזהו שנאמר ליעקב (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה.