רבינו בחיי על במדבר כ

פסוק א

כל העדה מדבר צן. עדה שלמה, שכבר מתו דור המדבר ועתה באו הבנים אל ארץ כנען בחדש הראשון, ושנת הארבעים היה. ודע שאין בתורה כלל שום מעשה או שום נבואה רק בשנה ראשונה ובשנת הארבעים.

וישב העם בקדש. קדש הוא שם עיר והוא מדבר צין, וכן כתוב במסעות בסדר אלה מסעי(במדבר לג) ויחנו במדבר צן היא קדש, ואין זה קדש ברנע כי קדש ברנע מדבר הוא, שכן כתיב (תהלים כט) יחיל ה' מדבר קדש. ומדבר צן אינו מדבר סין הכתוב בסמ"ך, כי אותו הכתוב בסמ"ך הוא מדבר אחר בין אילים ובין סיני, והוא שכתוב (שמות טז) ויסעו מאילים ויבאו וגו' אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני, וזה יורה כי מדבר סין בסמ"ך מדבר בפני עצמו, אינו מדבר צן הכתוב בצד"י, וגם אינו מדבר סיני שכן כתוב באלה מסעי (במדבר לג) ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין, וכתיב (שם) ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ומונה והולך חמש מסעות בין מדבר סין ומדבר סיני.

ודע כי ימים רבים ישבו בני ישראל בעיר הזאת ששמה קדש, הוא שכתוב (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים. ודרשו רז"ל כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, ולפיכך כתיב ותמת שם מרים, וסמך מיד ענין הסלע שהיה סבה למיתת משה ואהרן במדבר ולא זכו ליכנס לארץ.

פסוק ב

ולא היה מים לעדה. כשמתה מרים נסתלק הבאר כי היה הבאר בזכות מרים שהיה לה זכות המים ממשה, שנאמר (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק. ומה שנסתלק עתה במיתתה ראיה שבזכותה היה עמהם, ומכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר.

ואמרו במדרש (במדבר כא) אז ישיר ישראל את השירה הזאת, שירה זו נאמרה בסוף ארבעים שנה, והבאר נתן להם מתחלת ארבעים.

פסוק ג

ולו גוענו בגוע אחינו. במיתת אחינו, הם דור המדבר שמתו.

פסוק ו

ויפלו על פניהם. להתפלל. וירא כבוד ה' אליהם. אבל לא נראה לעיני בני ישראל.

פסוק ח

והשקית את העדה ואת בעירם. מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל.

ודברתם אל הסלע לעיניהם. הסלע הזה הוא הצור שבחורב, והוא בארה של מרים על דעת רז"ל. ומצינו לו בתורה ארבע שמות, עין משפט וצור וסלע ובאר. עין משפט הוא שכתוב בלך לך (בראשית יד) וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש, ונקרא כן על שם שבו נדון משה. צור שנאמר (שמות יז) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ונקרא צור על שם השכינה שנגלית שם, וכאן בקדש שלא נגלית נקרא סלע שנאמר ודברתם אל הסלע. באר שנאמר (במדבר כא) היא הבאר אשר אמר ה' למשה. לפי שנסתלק במיתת מרים חזר עתה בזכות משה, ועל כן הזכירו בה"א הידיעה, שנאמר ודברתם אל הסלע.

ודע כי רבו הדעות בפרשה הזאת ונחלקו המפרשים ז"ל בחטאו של משה מה היה. דעת רש"י ז"ל כי משה רבינו ע"ה לא נצטוה בהכאה רק שידבר אל הסלע שיוציא מים בשמו של הקב"ה שנאמר ודברתם אל הסלע, ומה שצוה עליו לקחת המטה לא בשביל ההכאה שהרי מצינו כל האותות שהיה משה עושה מטה האלהים בידו, כענין שכתוב (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. אבל החטא היה במלת ויך שהכה את הסלע ולא דברו כמו שנצטוו ודברתם אל הסלע, ועל כן חל העונש בשניהם כי שניהם הסכימו בהכאה ולא דברו, ובזה היו מחלישין כח הנס שהיה ראוי הסלע להוציא מים במצותו של הקב"ה בדבור בלבד, ואלו נעשה כן היה השם מתקדש שהיו אומרים ומה סלע זה שאינו יודע ואינו שומע מקיים דברי השם ק"ו אנו, אבל כשנעשה ע"י הכאה היה פתחון פה אצל מחוסרי אמנה לומר שהיה ענין נעשה בדרך חכמה ותחבולה ולא על דרך נס, ועל זה אמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, כי עם הדבור בלבד היו מקדשים שם שמים.

ודעת הרמב"ם ז"ל כי החטא למשה במלת המורים שכעס עליהם באמרו כן ומשבא לכלל כעס בא לכלל חטא, והקב"ה דקדק עליו שיהיה אדם גדול כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שתנועותיו כלן אל הצלחת העוה"ז והעוה"ב ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא יבא כי אם מתכונה רעה בנפש, ועל זה אמר מריתם את פי, כי היו ישראל חכמים גדולים אשה קטנה שבהם היתה כיחזקאל בן בוזי, וכאשר ראוהו שכעס והוא ע"ה אין בו פחיתות מדה חשבו כי הש"י כעס עליהם בבקשת המים ולולא זה לא היה משה כועס, ואנחנו לא מצאנו בזה כעס להש"י, עכ"ל ז"ל.

ודעת רבינו חננאל כי החטא היה במלת נוציא, כי כשאמרו נוציא לכם מים בלשון מדברים בעדם ולא אמרו יוציא תלו הגדולה בעצמן וחשבו קצת ישראל שכיון שנגלה הש"י על הצור בחורב וכאן לא נגלה כי משה ואהרן עשו כן בחכמתן שהוציאו מים מן הסלע ולא מאת ה' היתה זאת, וזה שאמר להקדישני שאתקדש לעיניהם, ויהיה לא האמנתם בי לשון יוצא אל בני ישראל.

והנה הכתובים יסבלו במקצת דעת הרבנים האדירים האלה, אבל אין ענין הפרשה מתישב על הלב בפירוש אחד מהם, כי נכון היה פירוש רש"י ז"ל אלו היה הדבור בלבד נס ולא כן ההכאה, אבל בודאי ההכאה נס גדול כמו הדבור אצל הסלע הכל שוה, וכיון שאמר לו השם יתעלה קח את המטה, לא לחנם רק להכאה. גם דברי הרמב"ם ז"ל שאמר על עצמו שהתיר בזה קשר אחד מספקות התורה היו נכונים אלו מצינו כעס למשה, כי שמעו נא המורים היה תוכחה ולא כעס, ואהרן שנענש גם הוא לא כעס מעולם כי מדתו היתה מדת השלום. גם לפירוש רבינו חננאל ז"ל, אלו אמר הכתוב מן הסלע הזה נוציא דרך פשיטות היו תולין הגדולה בעצמן והיה פירוש נכון וברור, אבל בדרך התימה אמרו כן המן הסלע הזה יש לנו כח שנוציא לכם מים, אלא שהקב"ה יפליא לעשות עמכם בדרך הנס, ועם כל זה הוא מתישב על הלב יותר מכלן.

וע"ד הקבלה החטא היה במלת פעמים ועם זה נסתלקו כל הקושיות ונתרו כל הקשרים. ובאור הענין בסודו, כי השם המיוחד שירד על הר סיני הוא שנגלה בחורב על הצור שהוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, וכתיב (שמות לג) הנה מקום אתי ונצבת על הצור, וכן כתיב בחורב (שם יז) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וצוה לו בהכאה שנאמר (שם) והכית בצור. ובאור הנני, הנה אני, כי מדת אני במקומות רבים הוא השם המיוחד, ומפני שכל ישראל היו רואים בעיניהם כבוד ה' והיו יודעים בזה כי שם השם המיוחד, על כן לא הכה אלא פעם אחת, אבל כאן בצור של קדש לא פירש לו כן ולא נגלה להם כבוד ה' כאשר נגלה להם שם אלא שנצטוה לקחת המטה להכות הסלע לעיניהם, ועל כן הסכימו שניהם להכות פעמים כנגד הצור והשם, שחשבו שהשכינה עמהם בכעס וצריך להמשיך הכח והרצון מן הברכה העליונה מלפני ולפנים, והנה הם לא חטאו במחשבתם בזה כלל אבל חטאם היה מצד שלא נתקדש השם לעיני בני ישראל, וזהו (דברים ג) ויתעבר ה' בי למענכם, וכתיב (שם א) גם בי התאנף ה' בגללכם, וחשבו ישראל שמא ח"ו תשש כחו, וזהו החטא כי היה מעוט אמונה באלהים, והיה ראוי להאמין בו, ומזה אמר לא האמנתם בי, לא שמתם אמונה בשמי, הוא האלהים אשר נקרא שם, הוא אלוה יעקב ההפכי הצור אגם מים, וזהו לשון מריתם פי, הוא הנקרא בכל מקום (שמות יז) פי ה'. וכן אמרו במדרש (איכה א) צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, פיהו ופי סרסורו והוא משל הסרסור והאדריכל שהזכירו רז"ל בבריאת עולם. ובמקום אחר הזכיר (דברים לב) מעלתם בי, כלומר כפרתם בי בשמי, והנה החטא מבואר ומפורש בכתובים, כי מתוך מה שהכתוב מאשים אותם בלשונות אלו, לא האמנתם בי, מריתם בי, מעלתם בי, אנו מבינים במה היתה החטא הזה להם שלא חטאו אלא שגרמו. וכן דרשו מעלתם בי גרמתם שלא נתקדש השם. ויורה על זה לשון משה בתחנתו כשהיה מרצהו שאמר לו (שם ג) אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך.

ויש לך להתעורר כי כשם שמצינו בתחלת נבואתו של משה בסנה שנעשו שם אותות ראוין למדת הדין כענין המטה שנעשה נחש, וידו מצורעת, והמים דם, כן אמרו חכמי האמת בכאן כי בתחלה הטיף הצור דם, והוא שדרשו (תהלים עח) הן הכה צור ויזובו מים, ואין זיבה אלא דם שנאמר (ויקרא טו) כי יזוב זוב דמה. ולא מצינו בנבואת משה רמז בזה, אבל בדברי הקבלה שהם נביאים וכתובים. דוד אמר הן הכה צור ויזובו מים, (ישעיה מח) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, וזה נרמז בלשון (תהלים קיד) ההפכי הצור אגם מים, כלומר מדם למים, ולפי שחטאו בצור, היא הארץ שבפסוק בראשית, לפיכך היה עונשן שלא יכנסו לארץ מדה כנגד מדה.

ונתן מימיו. היה ראוי שיאמר ונתן מים, אבל אלו אמר כן היה נראה שהיו המים מתחת הסלע כמקצת סלעים שיש מעינות מתחת שרשיהם, ועל כן הזכיר מימיו להורות כי מגוף הסלע יצאו. או יהיה פירוש ונתן מימיו הנגזרים מששת ימי בראשית, שכבר הזכירו רז"ל בארה של מרים מכלל עשרה דברים שנבראו בין השמשות. ומפני שבלשון מימיו יוכל אדם להסתפק אולי היה הענין טבעי שיהיו מימיו מתחתיו מופקדים שם, לכך הוצרך לומר והוצאת להם מים מן הסלע, כלומר מגוף הסלע. והזכיר ג"כ לשון הוצאה שהוא לשון נאמר על דבר נס וחוץ מן הטבע, כלשון (בראשית טו) אשר הוצאתיך מאור כשדים, (שמות כ) אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכענין זה הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיה מח) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, אחר שהזכיר מים מצור כדי שלא תבין שהיו מופקדים שם מתחת הצור, לכך הוסיף לומר ויבקע צור. או יאמר ונתן מימיו בו בעצמו, כלומר שיזלו המים ממנו בתוכו ומסביבותיו, והוצאת להם מים שיצאו ממנו נהרות מושכין שהרי אי אפשר לכל ישראל האנשים והנשים והטף לשתות על גוף הסלע גם להשקות בעירם שם אלא אם כן ימשכו משם נהרים ויאורים רחבי ידים, והוא לשון הכתוב (תהלים עח) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, ויוציא נוזלים מסלע באור ונתן מימיו, ויורד כנהרות מים באור והוצאת להם מים.

פסוק יב

לכן לא תביאו. דרשו רז"ל אין לכן אלא לשון שבועה, שנאמר (שמואל א ג) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע הקב"ה שלא יכנסו לארץ. ואע"פ שידע משה כן לא נמנע מלעשות שליחותו בענין הארץ, וזהו שסמך לו מיד וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, לפי שבקדש נגזר עליו שלא יכנס לארץ ומקדש שלח שלוחיו בענין הארץ.

פסוק יג

המה מי מריבה. אמרו במדרש מכאן אתה למד שמקדש היה נגזר שיענש משה על המים, ראה מה כתיב (בראשית יד) וישובו ויבאו אל עין משפט היא קדש, עין משפט של משה היא קדש ונקרא קדש על שם להקדישני.

ויקדש בם. במשה ואהרן. מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הם גרמו שלא נתקדש לפיכך ויקדש בם, נתקדש עליהם שמו של הקב"ה כענין שכתוב (ויקרא י) בקרובי אקדש. וחטא זה התחיל על ידי ישראל ובשגגה במשה ואהרן, ועל זה אמר הכתוב (תהלים קו) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, משל למה הדבר דומה לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמרו אף אני קלקלתי, הביאו עמה פגה שביעית ולקתה. כך אמר משה רבש"ע הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור שהכעיסוך שנאמר (שם עח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, כתוב עלי על מה נענשתי. וידוע שאלמלא חטא הצור היו נכנסין לארץ, שהרי שבט לוי אינו בכלל גזרת המדבר, שכן כתוב (במדבר יד) וכל פקודיכם לכל מספרכם, ושבט לוי לא נמנה בכלל ישראל רק בפני עצמו.

פסוק יד

מקדש אל מלך אדום. קדש שם עיר. ואינו קדש ברנע, שהרי קדש ברנע מדבר הוא שנאמר (תהלים כט) יחיל ה' מדבר קדש, וכבר הזכרתי זה למעלה.

כה אמר אחיך ישראל. כלומר אחים היינו בני אברהם שנאמר לו (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה החוב מוטל לפרוע. אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, שנאמר (שם לו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב המוטל עליו והטילו על יעקב לבדו לפיכך סבלנו רעות רבות.

פסוק טו

ולאבותינו. שמתו בגלותם. ודרשו רז"ל, ולאבותינו אלו האבות, מכאן שהאבות מצטערין בקבר כשפורענות בא על ישראל.

פסוק טז

וישמע קולנו. בברכה שברכנו אבינו שאנו צועקים ונענים, שנאמר (שם כז) הקול קול יעקב.

וישלח מלאך. מלאך ממש, כענין שכתוב ישעיה סג) ומלאך פניו הושיעם. או יאמר מלאך על משה, כענין שנאמר (חגי א) ויאמר חגי מלאך ה', כי משה היה מוחזק בעיני ישראל כמלאך הש"י אין ענינו נמשך אחר עסקי הגוף ואחר מקרי בני אדם, וראיה לזה מה שאמרו בהעדרו (שמות לב) כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, כלומר כי זה משה שחשבנוהו מלאך, איש הוא וקרה לו כמקרה בני אדם, כי לא ידענו מה היה לו.

פסוק יז

נעברה נא בארצך. אין לך לערער על הירושה של ארץ ישראל כשם שלא פרעת החוב.

לא נעבור בשדה ובכרם. שלא נשחיתם. ולא נשתה מי באר. אפילו מי הבארות לא נשתה, זהו פשוטו. ומדרשו לא נשתה אפילו מי הבאר שלנו, ונקח מכם.

דרך המלך נלך. הדרך שהמלך הולך בה, או הדרך שיצוה המלך שהוא מלך אדום.

עד אשר נעבור גבולך. לא אמר עד אשר נבא אל הארץ אע"פ שזו היתה הכוונה, כי נתירא להזכיר לו את הארץ פן יאמר מלך אדום בא יעקב אביהם במרמה ולקח בכורתי וברכתי, כי לולא כן היתה הארץ שלי, אבל בסיחון פרט הארץ והזכירה בפירוש.

פסוק יח

לא תעבור בי. דרך מדינתי, הוא הדרך הקרוב אל ארץ כנען, אבל עברו דרך ארצו כשסבבו הר שעיר, וזהו שהזכיר משה במשנה תורה (דברים ב) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר, שהיו משה וישראל שואלין מסיחון לתת להם רשות לעבור דרך ארצו כמו שעשו בני עשו, ושם אכתוב בעזרת האל יתברך.

פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שירשתם מאביכם ואומרים שאתם צועקין ונענין, ואני אצא לקראתך במה שהורישני אבי, שנאמר (בראשית כז) ועל חרבך תחיה.

פסוק יט

במסלה נעלה. תחלה היו אומרים לבא בעירם רק ישתמרו שלא יכנסו בשדה ובכרם כדרך מחנות עם רב ששוללים את הגרנות, נכנסין בכרמים, אבל ילכו בדרך המלך שהוא דרך הרבים ולא דרך היחיד, והיו אומרים שלא ישתו המים אשר להם בבארות כלל, אחרי כן שלח להם שלא יקרבו לערים כלל אבל ילכו במסלה העולה לארץ ישראל אשר היא סלולה וכבושה לכל, ואם ישתו מי הנהרות בדרך הם והבהמות בעברם בנהר יתנו דמיהם, על כן אמרו רק אין דבר, שאין בזה שום דבר, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

ברגלי אעבורה. טעם רגלי צבאותי, ומכאן אפשר לך ללמוד כי ועמדו רגליו על הר הזיתים (זכריה יד) האמור בהקב"ה הכוונה בו צבאותיו כדי להרחיק ממנו יתברך כל מדות הגשמות. ואם יאמר אומר שאינו דומה, שהרי צבאות השפלים ראויין להקרא כך לפי שהרגל כלי ההליכה ואין דרכן של שפלים ללכת בלא רגלים, אבל בצבאות העליונים שאין להם כלי ההליכה ואין לשון התנועה נופל בהם איך יתכן לקרא אותם בשם הזה. ותשובת הענין כי זה שם משותף, שהרי עליון כל דבר יקרא ראשו וסוף הדבר יקרא רגליו, וכיון שהוברר שהבורא יתעלה ראש הנמצאים כלם יתכן להקרא צבאות כל הנמצאים רגליו. או יהיה רגליו סבותיו כדעת הרמב"ם ז"ל, וזה כשאר השמות שהם שמות אברים גשמיים שבאדם שהם נאמרים בבורא יתעלה, כגון (שמות יז) פי ה' (דברים יא) עיני ה', (במדבר יא) אזני ה', וכבר בארתי כל הלשונות הללו בפסוק (בראשית ו) ויתעצב אל לבו.

פסוק כב

כל העדה. הזכיר כל העדה לפי שיצא אדום לקראתם להלחם בם וכדי להודיע שלא נפקד מהם איש כשבאו מארץ אדום להר ההר.

ואמרו במדרש הר ההר, הר על גבי הר, כמין תפוח קטן על תפוח גדול, והיה אהרן קבור באותו מקום ששמו הר, שנאמר וימת אהרן שם בראש ההר, ואע"פ שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה הרים נשארו, הר סיני לתורה, הר הר לקבורת אהרן, הר נבו לקבורת משה.

פסוק כה

קח את אהרן. בו בלשון שקרבו לכהונה ואמר לו (ויקרא ח) קח את אהרן, בו בלשון אמר לו לעלות להר.

פסוק כח

ויפשט משה את אהרן את בגדיו. בגדי כהונה גדולה הפשיטן והלבישן לאלעזר בפניו. ועכשיו נטל משה את שלו והקב"ה את שלו, משה הפשיטן ממנו ונטל מה שנתן לו, שהוא הלבישן לו כשנתחנך בכהונה גדולה שנאמר (שם) וילבש משה את אהרן את בגדיו, ואח"כ נטל הקב"ה מה שנתן לו, שכך דרשו רז"ל אמר לו משה הכנס למערה ונכנס, ראה מטה מוצעת ונר דולק, אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים לב) כאשר מת אהרן אחיך, באותה מיתה שנתאוית לה. ודרשו רז"ל בתורת כהנים מעשה נסים נעשו בבגדים הללו, והלא התחתונים הם תחתונים לעולם והעליונים הם עליונים לעולם, אלא מעשה נסים עשה המקום לאהרן במותו יותר מבחייו, שהפשיטן לו משה כסדרן. וכן מצינו בו לשון הכתוב שוה בהלבשה והפשטה, בהלבשה נאמר (ויקרא ח) וילבש משה את אהרן את בגדיו, וכן בהפשטה ויפשט משה את אהרן את בגדיו, כלומר ויפשט כענין וילבש.

ודע כי המקום שהוא הר ההר היה לצד דרום, וראוי היה שיקבר שם אהרן כי מדת הימין היא מדתו, ומרים בקדש שהוא בין צפון לדרום, ומשה בהר נבו שהוא אמצעי ביניהם, ויכול אדם לעבור משם לכל קבר וקבר, ולכך נקרא הר העברים שהוא פתוח לשני עברים, ולכך לא נקברו האחים במקום אחד כדי שיהיה כל אחד במקום הראוי לו, ועוד כדי להגן על ישראל ולכפר עליהם באותן המקומות שהיו עלולין אל החטא. ומה שנסמכה אסיפת אהרן לפרשת מלך אדום, אמרו במדרש זהו שאמר הכתוב (דברי הימים ב כ) בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך, על שנתחברו לרשע הזה לעבור גבולו חסרו אותו צדיק.

וימת אהרן שם בראש ההר. ודרשו רז"ל שלשה מתו בנשיקה, משה ואהרן ומרים, במשה ואהרן נאמר בהם על פי ה', אבל במרים לא נאמר על פי ה', לפי שגנאי הדבר.

ויש לתמוה שלא מצינו כאן שהזכיר הכתוב במיתתו של אהרן בראש ההר על פי ה' כשם שנאמר במשה (דברים לד) וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה', שלא רצה להזכיר בו כן במקום הזה לפי שבמקום זה המרו את פי ה' בחטא הכאת הסלע פעמים וכמו שנתבאר למעלה, ואיך יתכן שיזכיר במקום זה שהיתה מיתתו על ידי מי שהמרהו והוא פי ה' שכתוב בו על אשר מריתם את פי, ומפני שלא הזכירו כאן הוצרך להזכירו במקום אחר בסדר אלה מסעי, הוא שבאר שם (במדבר לג) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם.

פסוק כט

ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. האנשים והנשים. ובמשה לא נאמר בית, אלא (דברים לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, לפי שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומטיל שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.