ראש מילין/הטעמים/סוף פסוק
"סוף פסוק" עריכה
התוכן של אמירת די לעולמים הבא באמצע, כלומר לא בהמתנה הסופית, שהפסיק מנגן בכינורו לרומם את זמרת יה לומר שירה על מפלתן של רשעים, יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ד' הללו יה, לקמט בלא עת את הדורות שצריכים להקמט, שנהר יוצק יסודם, שלא לשכלל את הרשעה עד בסיס יסודה, שלא לתן מקום לבריאה גופנית, למזיקין, כי בפתע באה הנהרה של קדושת יום שבת קודש, הוא בכל גדל ערכו תוכן פרטי, שבערך הפרטיות ההפסקה הפסיקית משובחת היא, אבל מרגש עדין זה באה הנגינה האלהית להתעלות אל הערך הכללי, שכל מה שעלה ויעלה, שעולה ושירד, שיצוייר וישוער, בסוד ההגיון והמחשבה הצפונה, הכל משכלל הוא את הכל, והכל יחד אומר דבר שלם, שקצתו מנשא ומעדן את קצתו. זאת היא ההתארה של נגינת סוף פסוק : בגבורת מנוחתה, בפוצת חילה ותקפה, שהיא משערת את כל המצטייר והנעשה, מהעלאת רמת מרומי רוממים עד הורדת שפלת שפלים, והכל מתקשר ביחד וכולו אומר כבוד, ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט. והאחריתיות המצטיירת מעוצם עדנת נגינת אומר סלה היא האחריתיות הנוחה, שכן ראוי לה, שכללה כבר את הכל ובאה עד האחרית, ולכל תכלה ראיתי קץ, והקץ, קץ הימין הוא, והסוף, הוא סוף נוח, מתוקן ומקובל, שהוא בעצמתו השלילית משכלל את הישות החיובית, והפסוק מעוטר הוא בזיו האור של סוף פסוק.