פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה


(א) נאמנים לגבי עצמן. והקשו בזה הראשונים מסוגיא דמכות דף ו' ושם אמר רב יהודא אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו אילימא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא תנינין משלשין בממון אלא כגון דאתזם חד מינייהו דמשלם פלגא דידי' ומי משלם והתניא אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו כולן אמר רבא באומר עדות שקר העדתי ופריך כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד פירש"י בתמי' וכי יכול הוא לחזור בו וליפטר הנידון מלשלם עיין שם אלא באומר כו' ומאי פריך כל כמיני' אדרבה כיון דאינו יכול לחזור הרי הוא צריך לשלם דנאמנים לגבי עצמם. ועיין בטור הביא דעת ר"ח דס"ל דאין משלמין כלל משום דיני דגרמי וכ"כ הבית יוסף ולחם משנה ושארית יוסף לפי דעת ר"ח והרמב"ם אין משלמין העדים משום ד"ג. ובש"ך שפך סוללה וכתב שבחנם הרעישו הגדולים בזה דגם דעת ר"ח והרמב"ן דמשלמין משום ד"ג אלא שהרמב"ם והר"ח מיירי מתשלומי הזמה דקנס הוא עיין שם וכ"כ בט"ז. אבל חזי מאן גברא רבא קא מסהיד והוא הרמב"ן בחידושי' למכות כתב בפיר.וש שהר"ח חולק וכתב באומר עדות שקר העדנו לא סגיא דאין משלמין אלא עדותן שהעידו נכונה חשבינן לי' וסיים ז"ל והרב ר' משה הספרדי פוטר בהם אע"פ ששלם על ידן והודו עד כאן לשונו ובודאי לא הי' ספר הרמב"ן לפני הש"ך והט"ז ובכנסת הגדולה פי' טעמא דר"ח והרמב"ם דאין משלמין עפ"י עצמן משום ד"ג דס"ל ד"ג קנס ואין משלם קנס עפ"י עצמו. ועמ"ש בסימן שפ"ח דודאי משלם ד"ג עפ"י עצמו וכמו שהוכחנו שם משורף שטר דלא משכחת לה דחייב אלא במאמינו וכמבואר פ' הגוזל. ועוד דהשתא ליכא בית דין מומחין והמודה לפניהן אינו נפטר וכמ"ש הטור בסימן א' מיהו לפי מ"ש בסימן ח' שם דהיינו דוקא כשבאו עדים אח"כ אבל בלא עדים אינו חייב עפ"י עצמו אפילו בזמן הזה ניחא. ובעיקר הקושיא שהקשו מהא דפריך כל כמיני' נראה ליישב דכיון דגבי עדים זוממין איכא מלקות מלאו דלא תענה ברעך וכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ממונא לא משלם אלא דאמרו בפירוש רבתה התור' עדים זוממין לממון ולא למלקות דכתיב כאשר זמם כמבואר ר"פ אלו נערות והיכ' דליכא כאשר זמם כגון בבן גרושה ובן חלוצה רפ"ק דמכות מלקי לקי משום לא תענה ואם כן תינח לענין תשלומי כאשר זמם התורה ריבתה מה שאין כן בשאר בתשלומין וכגון שקרע שיראין של חבירו בשעה שהעיד שקר ודאי בזה לא ריבתה התורה אלא כיון דכבר ריבחה התורה עדים זוממין לתשלומין כבר פטרה התור' אוחן ממלקות במקום דאיכא לקיים בהו תשלומי כאשר זמם ולא גרע מחייבי מלקות שוגגין דקיימא לן דחייב ממון וה"נ תו ליכא מלקות בעדים זוממין כיון דריבתה התורה לתשלומין מכאשר זמם אם כן ממילא משלם נמי עבור היזק שהזיקו משום כיון דליכא מלקות'. ואם כן לריש לקיש דס"ל בפר' א"נ דחייבי מלקות פטורין מהתשלומין אפילו לא התרו בו ומשום דלא חלקת בין שוגג למזיד וכדאי' בכתובות פ' אלו נערות שם אם כן גבי עדים לא משלמי אלא כאשר זמם דבפירוש רבתה התורה אבל תשלומי היזק ד"ג אין לנו כיון דחייבי מלקות נינהו על כל פנים ולא גרע משוגג וכמ"ש כיוצא בזה בחידושי מוהרש"ל דף ל"ה בכתובות לענין חובל עיין שם ורבא נמי ס"ל שם כריש לקיש דאתי מכה מכה מחייבי מיתות ואם כן לרבא דמשני שם באומר עדות שקר העדנו פריך שפיר כל כמיני' דאליבי' דרבא אין העדים צריכין לשלם משום ד"ג ודו"ק:

ועיין בפרק איזהו נשך דף ע"ג בשטר שיש בו ריבית דסובר ר"מ דאינו גובה לא את הקרן ולא הריבית וחכמי' סברי' דגוב' הקרן והכי קיימא לן כחכמי' ועיין טור וש"ע סימן נ"ב ואי נימ' דחייבי מלקות שוגגין פטורין מלשלם אם כן היכי גובה הקרן דהא הלוה גם כן עובר משום לא חשימון ולא תשיך לאחיך ואם כן הלו' הוא מחייבי מלקות שוגגין ולמ' ישל' הקרן כיון דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ואפילו למאי דאמרינן בר"פ א"נ דמלוה הוא בקום ועשה לענין לא תשימון משום דמצי לקרועי שערא משמע דהיינו דוקא מלוה אבל עדים מלקי לקי דלאו בידייהו לקרוע שטרא וכמו שכתבו הראשוני' דעדים פסולי' מה"ע ואם כן הוא הדין לוה דהוי כמו עדים ואין בידו לקרוע שטרא וכיון דלקי אם כן אפילו לא אתרו בי'נמי פטור מלשלם ואפי" נימא בגנב הבא במחתרת היכא דגזילה בעינא לא קנאו וכדאמרינן בפ' בן סורר ומורה דלית הלכתא כרב עיין שם היינו דוקא בגזילה בעיני' מחויב להחזיר ולא קנאו בדמים אבל מלוה דלהוצאה ניתנה ואינו אלא חוב תשלומין ואמאי חייב לשלם כיון דחייב מלקות וקושיא זו קשה אפילו לדידן דקיימא לן דחייבי מלקות שוגגין חייבי' לשלם אכתי תיקשי לר"ל היאך מפרש לברייתא דגובה את הקרן. מיהו לפי מה שנסתפק הרא"ש בתשובה סימן קס"ב אם הלוה עובר משום לא תשיך קודם נתינה עיין שם ואי נימא דאינו עובר קודם נתינה א"ש ועיין מל"מ פ"ד ממלוה ועיין שטה מקובצת פ' א"נ דף ס"ב שכתב דלוה ועדים כיון שאין בידם לקרוע השטר וליכא בהו קו"ע דאפילו בשומא גרידתא ולא באה לידי גבי' מחייב עיין שם וצריך ישוב. (ב) איכא נפקותא. ובב"י כתב נ"מ אי תפס לא מפקינן ויראה לי דה"ה בעדים שהעידו בא' שחייב מנה והוצרך לשלם ואח"כ באו שני עדים והכחישום ואמרו לא לוה אם הלוה תפס מן העדים שחייבו אותו מהני תפיסתו משום חיוב דיני דגרמי שגרמו לו לשלם וכיון דלפי דברי. העדים המכחישים הוא פטור אם כן הוי ליה ספיקא דתרי ותרי ומהני תפיסה בתרי ותרי אפילו שלא ברשות:

כתב הרמב"ם בפ' כ"א מעדות וז"ל העידו על פ' שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו וכתב הראב"ד ז"ל והוא כתב בפ' החובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד ואם כן העדים שהוזמו אמאי משלמין עד כאן לשונו והשגתו מבואר דכל זמן שלא הגיע השחרור ליד העבד מבעי' לי' בש"ס מי משלם דמי עינו אלא אם כן תפס העבד ואם כן אמאי משלמין העדי' מכאשר זמם כיון דכ"ז שלא תפס העבד אין הרב משלם ובכ"מ כתב לדעת הרמב"ם משלמין העדים משום דבקל יכול לתפוס וכ"כ שם במגדול עוז ז"ל משום דתלי רחמנא דינם במחשבתן כדכתיב כאשר זמם והרי זממו עליו ואם יתפוס לא מפקינן מיניה ע"ש.ועיין סוגיא דהזמה בפ' מרובה דף ע"ג והמתבאר מתוך הסוגיא דפליגי אביי ורבא בעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו וסובר רבא הכחשה תחלת הזמה ואמר רבא מנא אמינא כו' ועולה משם דהיכא דבאו עדים ואמרו עינו ואח"כ שינו ובאו עדים אחרים והכחישום ואמרי שינו ואח"כ עינו אם הוזמו הראשונים משלמין דמי עין לעבד לכולי עלמא אפילו למאן דאמר הכחשה לאו תחלת הזמה דהא עדיין לא הוכחשו דהא עדותן הראשונ' קיים דיש בכלל מאתים מנה ואם האחרונים הוזמו ודאי פטורין אליבי' דכ"ע אפילו למאן דאמר הכחשה תחלת הזמה דאחרונים לא הפסידו כלום בעדותן במה שאמרו שן והדר עין דהא אנן לא גמרינן הדין על פיהם אלא עפ"י הראשונים המעידים בפחות ע"ש. וקשה לפי דעת הרמב"ם דעדים משלמין כאשר זמם אפילו ע"י תפיסה אם כן האחרונים נמי גרמו הפסד דהא קיימא לן בתרי ותרי מהני תפיסה וכמבואר בטור וש"ע סימן מ"ו עיין שם וכן היכא דאתו עדים ואמרי שן והדר עינו והדר באו עדים והכחישום ואמרי עין והדר שן והוזמו הראשונים אית' שם לאביי דאמר הכחשה תחלת הזמה דפטורין כיון דכבר הוכחשו ואמאי הא אכתי עדותן קיימת לענין תפיסה דבתרי ותרי מהני תפיסה ובקל יכול לתפוס והנה היכי דבאו עדים ואמרו לוה ובאו תיכף שני עדים ואמרו לא לוה ואם כן לא גמרי הדין כלל ע"פ העדים האומרים לוה אם כן אפילו גרמו תשלומין אם יתפוס מכל מקום אין העדים משלמין עד שיוגמר הדין על פיהם והיכא דבאו תיכף עדי הכחשה לא נגמר הדין עפ"י העדים האומרים לוה ואם כן ניחא באחרונים דלא משלמי דלא גמרו הדין על פיהם אבל היכא דכבר נתקבל העדי' האומרים שן והדר עין וכבר נגה"ד ע"פ ואח"כ באו עדים והכחישום ואמרי עין והדר שן והוזמו הראשונים דפטורין לאביי דס"ל הכחשה לאו תחלת הזמה וכבר נתבטל וכדמוכח שם בסוגיא עיין שם ואמאי נתבטל דהא אכתי עדותן קיימת לענין תפיסה וכעת צריך עיון:

יראה לי דשנים שהעידו באחד שנתנסך יינו והוזמו חייבין העדים לשלם דמי היין ככל תורת עדים זוממים ואף על גב דבקרא כתיב כאשר זמם לעשות לאחיו והני אין מחייבין אותו כלל אלא על היין הוא דמעידין וראיה מפ"ק דסנהדרין פ' רבע שורו של פ' נהרגין ומשלמין דמי שור לבעלי' אלמא אף דמסהדי על השור ולא על בעל השור אפילו הכי משלמין דמי השור אלא שיש לעיין במ"ש הרמב"ם בפ' ך' מהל' עדות ז"ל העידו על שורו שהרג את הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר ומשמע דאין העדים צריכין לשלם במה שרצו להפסיד שורו להורגו ולאוסרו בהנאה דאם היה משלמין בעד השור לא היו לוקין דהא בפירוש ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין ולא למלקות ודין זה דאין עדים זוממין משלמין את הכיפר הוא ברייתא בפרק קמא דמכות וליתא שם דלוקין והרמב"ם הוסיף מדעתו דלוקין וצ"ל דהרמב"ם איירי בגוונא דאין השור בסקילה ואפילו הכי משלם את הכופ' וכמו שכתב הרמב"ם בפ"י מנזקי ממון:

עד המעיד לחייב שבועה ולא הי' יכול לישבע משום שהי' חשוד או שטען איני יודע בענין דנתחייב לשלם משום דין משאי"ל והוזם מי שייך בי' כאשר זמם לכאורה משמע מדברי תוספות דשייך בזה כאשר זמם עיין בפרק קמא דמציעא דף ד' בתוספות שם ד"ה ע"א יוכיח ז"ל כי מה שהעד אינו משלם כשהוזם אינו חומרא אלא לפי שבעדותו אינו מחייבו ממון עיין שם ומשמע דהיכא דמחייבו ממון שייך בי' כאשר זמם אלא שלבי מהסס דקרא כי כתיב כאשר זמם בשני עדים היא דכתיב מיהו דיני דגרמי שייך גם בע"א כגון שהלך בעל דין ואי אפשר למיהדר או שהוא בעצמו הודה ששקר העיד אין לחלק בזה בין ע"א לשנים. אמנם נראה גבי חשוד כיון דאינו התובע נוטל עד שישבע לא הוי גורם דמי יימר דמשתבע וכדאיתא פ' כל הנשבעין ועיין בשלחן ערוך סימן ר"צ סעיף ך' וגם בהשיב איני יודע אין ההיזק בא לו ע"י העד ובשעת מעשה לא ברי היזקא דהא מצי טען ברי ואפילו כבר אמר איני יודע מצי הדר אמר נזכרתי כדאי' בשלחן ערוך סימן ע"ה סעיף ט' ועמ"ש שם: