קיצור שולחן ערוך קצב

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קצב | במהדורה המנוקדת | >>

דין החולה והרופא ובמה מתרפאין
ובו י' סעיפים:

(א)

אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה, אומרים לו: "הבא זכות והפטר". אמר מר עוקבא: מאי קראה? "כי יפול הנופל ממנו", ממנו להביא ראיה. פירוש, מאחר שהוא נופל, צריך למצוא ממנו וממעשיו ראיה לזכות. עוד איתא בגמ': חש בראשו, יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר. עלה למטה ונפל למשכב, יהיה דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום (מקום שדנין דיני נפשות) לידון, שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים, ניצול, ואם לאו, אינו ניצול. ואלו הן פרקליטין של אדם: תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות, ניצול, שנאמר: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת" וגו':

(ב)

דרש ר' פנחס בר חמא: כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו – ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: "חמת מלך מלאכי מות ואזש חכם יכפרנה". ונוהגין לתת צדקה לעניים בעדו, כי תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. גם נוהגין לברך את החולים בבית הכנסת. ואם הוא מסוכן, מברכין אותו אפילו בשבת ויום טוב. ולפעמים משנים את שם החולה, כי גם שינוי השם קורע גזר דינו:

(ג)

התורה נתנה רשות לרופא שירפא, שנאמר: "ורפא ירפא". ולכן אין לו להחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהג בדרך העולם, לקרות לרופא שירפאהו. וכבר כמה חסידי עולם נתרפאו על ידי רופאים. ומי שמונע את עצמו לקרות לרופא, שתים רעות הנהו עושה: האחת, דאסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה, ודבר זה גורם שיזכרו עונותיו בשעת חליו; ועוד, דהוי יוהרא וגיאות, שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך הנס. ויש לו לקרוא להרופא היותר מומחה. ובכל זאת ליבו יהא לשמים, ויבקש רחמים מאת הרופא הנאמן יתברך שמו, ואך בו יבטח לבו.

(ד)

ומצוה היא על הרופא הבקי לרפאות, ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע את עצמו, הרי זה שופך דמים. ואפילו יש להחולה רופא אחר, כי לא מן כל אדם זוכה להתרפאות, ואולי הוא מן השמים שיתרפא על ידו. אבל לא יתעסק ברפואות, אלא אם כן הוי בקי ואין שם גדול ממנו; שאם לא כן, הרי זה שופך דמים.

(ה)

חולה שאין בו סכנה, אם יוכל להתרפאות בדבר היתר, אף על פי שצריכין לשהות קצת עד שישיגוהו, אין מתירין לו שום דבר איסור. ואם צריך דווקא לדבר אסור, אם צריך לאכלו כמו שהדרך הוא לאכול דבר זה – אסור לו לאכלו, אפילו הוא רק איסור דרבנן, כיון שאין בו סכנה. אבל שלא כדרך הנאתו, כגון שמערב בו דבר מר, וכן לעשות ממנו רטיה וכדומה – מותר, אפילו הוא דבר האסור בהנאה מדאורייתא, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שאסורין אפילו שלא כדרך הנאתן במקום שאין סכנה. (דין הברכה על מה שאוכל ושותה לרפואה, עיין לעיל סימן נ' סעיף ח' וסימן ס"א סעיף ד'. ודין תינוק שצריך לאכול חמץ בפסח, עיין לעיל סוף סימן קי"ז).

(ו)

יש אומרים דכל איסורי הנאה מדרבנן – מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה, ואפילו כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאכל ולא ישתה את האיסור.

(ז)

חולה שיש בו סכנה – מתרפא בכל האיסורין, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים, שהן ביהרג ואל יעבור ואין מתרפאין בהן.

(ח)

מותר לרופא להקיז דם ולמשמש הדופק ושאר מקומות שבאשה, אפילו באשת איש, ואפילו במקום תורפה, כדרך הרופאים, כיון שאינו עושה דרך תאוה וחבה, אלא שבמלאכתו הוא עוסק. ואך באשתו נדה יש להחמיר, כשאין סכנה בדבר ויש שם רופא אחר בקי כמוהו. (ועיין לעיל סימן קנ"ג סעיף י"ד, ושם מבואר אם אשה נדה יכולה לשמש את בעלה כשהוא חולה, או הוא אותה. ועיין לעיל סימן קמ"ג סעיף ט"ו אם הבן מותר להקיז דם לאביו וכיוצא בו).

(ט)

בחולי מעים – אין האיש משמש את האשה, פן יתגבר יצרו, כיון שהוא בריא; אבל האשה משמשת את האיש, כיון שהוא חולה.

(י)

מי שיש לו סמנים וחבירו חולה וצריך להם, אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי.