קיצור שולחן ערוך קכח

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קכח | במהדורה המנוקדת | >>

דיני חודש אלול
ובו ט"ז סעיפים:

(א)

מראש חודש אלול עד אחר יום הכיפורים המה ימי רצון. ואף כי בכל השנה הקדוש ברוך הוא מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מכל מקום ימים אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה, להיותם ימי רחמים וימי רצון, כי בראש חודש אלול עלה משה אל הר סיני לקבל לוחות שניות, ונשתהה שם ארבעים יום, וירד בי' בתשרי שהיה אז גמר כפרה. ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון, ויום י' בתשרי ליום הכיפורים.

ומנהג ברוב המקומות להתענות בערב ר"ח אלול ולעשות סדר יום כיפור קטן, כדי שיכינו ליבם לתשובה. ואם חל ראש חודש בשבת, מקדימים ליום ה' שלפניו.

הארי ז"ל כתב: "ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך", ראשי תיבות אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה, וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה.

עוד אמרו דורשי רשומות: "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך", ראשי תיבות אלול. וכן "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול. וכן "איש לרעהו ומתנות לאביונים", ראשי תיבות אלול. רמז לשלושה דברים, שהם תשובה תפילה צדקה, שצריכין להזדרז בהם בחודש זה. "ומל ה'" וגו', רומז לתשובה. "אני לדודי" וגו', רומז לתפילה, שהיא רינת דודים. "איש לרעהו ומתנות לאביונים", רומז לצדקה.

(ב)

נוהגין לתקוע שופר בחודש זה. ומתחילין ביום ב' דראש חודש, ותוקעין בכל יום לאחר תפלת שחרית תקיעה שברים תרועה תקיעה, חוץ מערב ראש השנה שמפסיקין בו, כדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות מצווה. וטעם התקיעות בחודש זה, כדי לעורר את העם לתשובה, כי כן הוא הטבע של השופר לעורר ולהחריד, כמו שאמר הכתוב: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

עוד נוהגין במדינות אלו, מיום ב' דראש חודש אלול עד שמיני עצרת, אומרים בבוקר ובערב לאחר התפילה את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי", והוא על פי המדרש: "ה' אורי" – בראש השנה, "וישעי" – ביום הכיפורים, "כי יצפנני בסכה" – רמז לסוכות. עוד נוהגין לומר תהילים בציבור, בכל מקום לפי מנהגו.

משנכנס אלול עד יום הכיפורים, כשכותב אדם איגרת לחברו, צריך לרמז בו בתחילתו או בסופו שהוא מבקש עליו ומברכו שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים.

(ג)

אנשי מעשה נוהגין לבדוק בחודש זה תפילין ומזוזות שלהן, וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצוות יתקנו.

(ד)

משבת שלאחר תשעה באב ולהלן מפטירין בשבע שבתות שבעה דנחמתא. ואם חל יום א' דראש חודש אלול בשבת, דוחין "עניה סוערה" ומפטירין "השמים כסאי", מפני שיש בה גם כן מנחמות ירושלים; ובשבת פרשת "כי תצא", שאז מפטירין "רני עקרה", משלימין עליה גם "עניה סוערה" שהיא סמוכה לה.

אם טעה בשבת ראש חודש אלול ואמר "עניה סוערה", אם נזכר קודם שבירך לאחריה, יאמר גם "השמים כסאי" ויברך לאחריה. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות, יאמר "השמים כסאי" בלא ברכות.

ואם חל ראש חודש אלול באחד בשבת, דוחין הפטרת "מחר חודש", שאין בה מנחמות ירושלים, ומפטירין "עניה סוערה".

(ה)

מיום ראשון שקודם ראש השנה ואילך, משכימין לסליחות. ואם חל ראש השנה ביום ב' או ביום ג', מתחילין מיום ראשון בשבוע הקודם.

וכשמשכימין, צריכין ליטול ידיהם ולברך על נטילת ידיים וברכת התורה, ואחר הסליחות יטול ידיו שנית בלא ברכה.

(ו)

הש"ץ שאומר סליחות, יתעטף בטלית מצויצת קודם שמתחיל "אשרי". ולפי שיש ספק אם יברך ברכה על טלית שלו כשלובשו בלילה או לא יברך, על כן לא יטול את שלו, וגם לא טלית הקהל, אלא ישאל לו טלית מאחר. ואם אין בנמצא טלית כלל, יכולין לומר סליחות ושלש עשרה מידות גם בלא טלית.

יש מקומות נוהגין שהמתפלל סליחות מתפלל גם שחרית ומנחה וגם מעריב שלפניו, והוא קודם לאבל ולמוהל וליארצייט.

טוב לעמוד באמירת הסליחות. ומי שקשה לו, יעמוד לכל הפחות באמירת "אל מלך יושב" וגו' ושלוש עשרה מידות.

דין אמירת הוידוי, עיין לקמן סימן קל"א סעיף ט'.

(ז)

ידקדקו לבחור ש"ץ שיתפלל סליחות ובימים נוראים, איש שהוא הגון וגדול בתורה ובמעשים טובים כפי מה שאפשר למצוא, וגם שיהיה בן שלושים שנה, שאז כבר נח רתיחת הדם של בחרותו ונכנע לבו, וגם יהא נשוי ויהיו לו בנים, שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב.

וכן ידקדקו לבחור תוקע שיתקע שופר בראש השנה, וכן המקריא לפני התוקע, שיהיו בעלי תורה ויראה כפי מה שאפשר להם למצוא. מיהו כל ישראל כשרים לכל, רק שיהא מרוצה לקהל. ואם רואה שיש מחלוקת בדבר, ימנע עצמו, אף על פי שיהיה מי שאינו הגון.

(ח)

אָבֵל כל שנים עשר חודש אחר אביו ואמו, לא יהא ש"ץ בראש השנה ויום הכיפורים ולא תוקע בראש השנה, אלא אם אין אחר הגון כמוהו. ואם הוא תוך שלושים על שאר קרובים, אם החזיק מכבר להתפלל או לתקוע, מותר, כיוון שראש השנה ויום הכיפורים מבטלין גזירת שלושים. אבל אם לא החזיק ויש אחר הגון כמוהו, יש להחמיר. אבל כל ימי הסליחות, אפילו בערב ראש השנה, מותר לכל אָבֵל להיות ש"ץ, אך לא בתוך שבעה.

(ט)

יחיד האומר סליחות, אינו רשאי לומר שלוש עשרה מידות דרך תפילה ובקשה, אלא דרך קריאה בתורה בניגון ובטעמים. וכן במקום שנזכר שלוש עשרה מידות, כגון "וזכור לנו היום ברית שלוש עשרה" וכדומה, יש לו לדלג. וכן הבקשות שהן בלשון ארמי, כגון "מחי ומסי" וכו', "מרן די בשמיא" וכו', לא יאמרם אלא בעשרה.

(י)

אָבֵל אסור לצאת מביתו ללכת לבית הכנסת לומר סליחות, מלבד בערב ראש השנה, שמרבים בסליחות.

(יא)

הש"ץ שיתפלל בימים נוראים, וכן התוקע, צריכין לפרוש את עצמן שלושה ימים לפני ראש השנה מכל דבר המביא לידי טומאה. וילמדו כפי יכולתם פירושי התפילות והפיוטים והלכות תקיעות, וגם ילמדו ספרי מוסר המעוררים את לב האדם, וייראו מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ.

אם לא נמצא להם תוקע שהוא בעל תורה, יראו על כל פנים שיהא המקריא בעל תורה ויהא בקי בהלכות תקיעות שופר, שאם יארע איזה טעות בתקיעות, ידע מה לעשות. וגם שידע לבדוק את השופר אם הוא כשר.

(יב)

הרבה נוהגין להתענות בעשרת ימי תשובה. ולפי שחסרים ארבעה ימים שאינם מתענים בהם, דהיינו שני ימים ראש השנים, שבת וערב יום הכיפורים, על כן מתענין תמורתן ארבעה ימים בימי הסליחות שקודם ראש השנה, דהיינו יום א' דסליחות וערב ראש השנה, ועוד שני ימים בינתים. ובוחרים ביום ב' וה'. ואם אירע להם סעודת מצווה, יכולין לאכול, ויתענה יום אחר תמורתו; או אם יודע שתהיה לו סעודת מצווה, יתענה מקודם יום אחד תמורתו. עיין לעיל סימן קכ"ז סעיף ג' וסעיף י"ד.

(יג)

נוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית לבית הקברות, להשתטח על קברי הצדיקים. ונותנים שם צדקה לעניים, ומרבים תחנונים, לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין. וגם מחמת שהוא מקום קבורת הצדיקים, המקום הוא קדוש וטהור, והתפילה מקובלת שם ביותר, בהיותה על אדמת קודש, ויעשה הקדוש ברוך הוא חסד בזכות הצדיקים.

אבל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכנים שם, כי קרוב הדבר שיהיה בכלל "ודורש אל המתים". אך יבקש מה' יתברך שמו שירחם עליו בזכות הצדיקים שוכני עפר.

כשבא אל הבית הקברות, אם לא ראה את הקברים שלושים יום, צריך לברך "אשר יצר אתכם בדין" וכו' (לעיל סימן ס' סעיף י"א).

כשבא אל הקבר, יש לו לומר: "יהי רצון שתהא מנוחתו של (פלוני) הקבור פה בכבוד, וזכותו יעמוד לי".

כשמשים ידו על הקבר, יש לשום יד שמאלו דווקא ולא ימינו, ויאמר את הפסוק: "ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו"; "תשכב בשלום ותישן בשלום עד בוא מנחם משמיע שלום". (וכשמשים ידו, יכוון בפסוק "ונחך" שיש בו ט"ו תיבות, כמנין קשרי היד. ברכי יוסף סימן רכ"ד).

אין לילך על קבר אחד שתי פעמים ביום אחד.

הקורא כתב שעל גבי המצבה, אם הוא כתב בולט, קשה לשכחה. וסגולה לומר "אהבה רבה" עד "וליחדך באהבה".

(יד)

בערב ראש השנה נהגו כולם להתענות עד אחר מנחה, שאז טועמין איזה דבר, שלא ליכנס ליום טוב כשהוא מעונה. וכל היום יעסוק בתורה ובמצוות ובתשובה, ומכל שכן מעבירות שבין אדם לחברו. ולא ימתין עד ערב יום הכיפורים, אלא יקדים את עצמו היום לבקש מחברו מחילה.

(טו)

מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה לכבוד יום טוב. ויש ליזהר לגלח קודם חצות היום. וטובלים ולובשים בגדי שבת בראש השנה, להראות שאנו בטוחים בחסדו יתברך שמו שיוציא לאור משפטינו.

(טז)

נוהגין לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה (והרמז: לא יחל דברו ככל, סופי תיבות אלו"ל). ומי שאינו מבין מה שהוא אומר בלשון הקודש, יאמר בלשון אשכנז כמו שהוא מבין.