קיצור שולחן ערוך ק

סימן קודם – לתוכן העניינים – סימן הבא

ק. הלכות נשיאת כפים, ובו כ"ב סעיפים

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב

(א)

מצות עשה מן התורה על הכהנים שיברכו את העם, שנאמר: "כה תברכו את בני ישראל". וכל כהן שאין בו מדברים המעכבים אותו ואינו עולה לדוכן עובר בעשה. ואינו עובר אלא כשקוראין אותו, שנאמר: "אמור להם", ותרגום אונקלוס: "כד ימרון להון" (ועיין להלן סעיף ח). והמנהג במדינותינו שאין נשיאת כפים אלא ביום טוב, משום דאז שרויים בשמחת יו"ט, וביום הכפורים יש בו שמחת מחילה וסליחה, וטוב לב הוא יברך (ועיין לעיל סימן מה סעיף ה). מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביום טוב אין נושאין כפיהם אלא בתפילת מוסף, שיוצאין אחר כך מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב (ועיין להלן סימן קלח סעיף ח).

עוד נוהגין במדינותינו, שביום טוב שחל להיות בשבת אין נשיאת כפים, אלא ביום הכפורים, שאפילו חל בשבת נושאין כפיהם. ויש מקומות נוהגין שבכל יום טוב, אפילו חל בשבת, נושאין כפיהם; וכן נכון יותר.

(ב)

אין נשיאת כפים אלא בעשרה, והכהנים מן המנין, לפי שגם הם בכלל הברכה, שנאמר: "ואני אברכם".

(ג)

קודם נשיאת כפים, לא ישתה הכהן לא יין ולא שאר משקה ממשקאות המשכרין. ואם לבו חלוש, ורוצה לאכול פת כיסנין קודם מוסף, ישמע קידוש מאחר (עיין לעיל סימן עז סעיף טו).

(ד)

קודם הדוכן צריך הכהן ליטול ידיו עד הפרק, שהוא חיבור היד עם הזרוע, כדרך שהיו מקדשין את ידיהם במקדש לעבודה, שנאמר: "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'". ויש ספק אם צריכין לברך על נטילה זו, או אין צריכין לברך כיון שבירך על נטילת ידיים בקומו ממטתו; ומספיקא נוהגין שלא לברך. ואם נגע בינתים במקום מטונף, היה ראוי לברך על נטילה זו, אלא שלא נוהגין. וראוי לכל כהן ירא שמים לשמור היטב ידיו מנטילת ידים שחרית, שלא ליגע במקום המלוכלך, כדי שלא יצטרך לברך שנית.

(ה)

הלוי יוצק את המים על ידי הכהנים, על שם שנאמר: "וגם את אחיך מטה לוי וגו' הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך". ואם אין שם לוי, יצוק בכור פטר רחם שהוא קדוש, על ידו. ואם גם בכור אינו, מוטב שהכהן בעצמו יצוק, ולא יצוק ישראל. הלוי או הבכור אשר יצוק מים על ידי הכהנים, אם אין ידיו נקיות, יש לו לרחוץ ידיו תחלה.

(ו)

אסור לעלות לדוכן במנעלים. ויחלוץ המנעלים קודם נטילת ידים. וטוב ליזהר להצניע המנעלים תחת הספסלין, שלא יהיו מגולין ונראין, מפני כבוד הצבור.

(ז)

כשהש"ץ מתחיל רצה, צריכין כל הכהנים לעקור ממקומותיהם לעלות לדוכן. ועל כן יטלו את ידיהם קודם לכן, כדי שכשיאמר הש"ץ רצה, יעקרו ממקומם לעלות לדוכן עם ידים ראויות לברכה. ובריעבד, גם אם נטלו ידיהם אחר כך שפיר דמי.

(ח)

כשעלו לדוכן, עומדים ופניהם כנגד הארון הקודש שבמזרח, ואומרים מודים דרבנן עם הצבור, ואחר כך אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ולא יהא בה שום מכשול ועון מעתה ועד עולם. ומאריכין בתפלה זו עד שיכלה הש"ץ "ולך נאה להודות", כדי שיענו הציבור אמן גם על תפילה זאת.

הש"ץ אומר: "אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה" וכו', בלחש, ותיבת "כהנים" אומר בקול רם, ובזה הוא קורא את הכהנים שיברכו, ושוב אומר בלחש: "עם קדושיך כאמור". ולאחר שקרא הש"ץ "כהנים", מתחילים ומברכים כולם ביחד: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", והופכין פניהם כלפי העם ומסיימים את הברכה: "וצונו לברך את עמו ישראל באהבה". ועונין הציבור אמן; אבל הש"ץ לא יענה אמן, משום דהוי הפסק.

מה שאומרים "באהבה", הוא לאפוקי שאם הצבור שונאים את הכהן או הכהן שונא את הצבור, לא ישא את כפיו, וסכנה הוא לכהן אם ישא את כפיו, ועל כן יש לו לצאת מבית הכנסת.

אם אין בבית הכנסת אלא כהן אחד, אינו אומר הש"ץ כהנים בקול רם, אלא הוא מעצמו מחזיר את פניו.

(ט)

מגביהים את ידיהם נגד כתפיהם ופושטין אותם, וחולקין אצבעותיהם שיהיו ביניהם ה' אוירים, דהיינו בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד, ובין ב' אצבעות לאגודל גם כן אויר א', וכן ביד השניה, הרי ד' אוירים, ובין אגודל לאגודל גם כן אויר אחד, הרי חמישה אוירים. וצריך לעשות כן, משום דכתיב: "מציץ מן החרכים", ה' חרכים. וצריך ליזהר מאוד שלא יגעו ראשי האגודלין זה בזה, שלא יתקלקל החלון. וצריך להגביה יד הימנית קצת למעלה מהשמאלית, ויהא אגודל ימין על אגודל שמאל (עיין מגן אברהם ולבושי שרד). ופורשין כפיהם, שיהיה תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כגגד השֶמש.

(י)

בשעה שהכהנים מברכים את העם לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו בתפילה, והעם יכוונו לברכה, ויהיה פניהם נגד פני הכהנים, אבל לא יסתכלו בהם. וגם הכהנים בעצמם לא יסתכלו בידיהם. ונהגו לשלשל את הטלית על פניהם, וידיהם חוץ לטלית. וגם הצבור משלשלין את הטליתים על פניהם, שלא יסתכלו.

(יא)

העם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, אלא אם כן היו אנוסים. אבל העם שמן הצדדים לפניהם המה בכלל הברכה. ובמקום שהארון הקודש בולט מן הכותל, אם כן האנשים שעומדין אצל כותל מזרחי המה מן הצדדים שאחורי הכהנים, צריכין ללכת משם ולעמוד במקום שיהיו לכל הפחות מן הצדדין שלפני הכהנים. ואם אי אפשר, הרי הן כמו אנוסים, והם בכלל הברכה.

(יב)

הש"ץ מקרא אותם ברכת כהנים מלה במלה, והם אומרים אחריו כל מלה עד שמסיימים פסוק ראשון, ועונין הצבור אמן; וכן אחר הפסוק השני ואחר הפסוק השלישי. לא יקרא הש"ץ בעל פה, אלא מתוך הסידור, שלא יתבלבל. ויכול לומר גם הוא האמנים שלאחר הפסוקים, ולא הוי הפסק, שזהו צורך תפילה.

אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון: "יברכך", "וישמרך", "אליך", "ויחנך", "אליך", "לך"; משום דתיבות אלו הן לנוכח, לכן הופכין את עצמם גם להצדדין, כדי לברך את כולם. וכך הופכין גם בתיבת "שלום", לפי שהוא סיום הברכות. ובשעה שמאריכין בניגון של התיבות שבסוף הפסוקים, דהיינו "וישמרך", "ויחנך", "שלום", אומרים הצבור "ריבונו של עולם" כו'. והמקרא, אפילו אינו הש"ץ, לא יאמר "ריבונו של עולם", מפני הטירוף. ומכל שכן שאם הוא הש"ץ שלא יאמרו, מפני הפסק בתפילה. ולא ינגנו הכהנים אלא ניגון המיוחד, מפני טירוף הדעת.

(יג)

בשעה שהכהנים אומרים את התיבות, אין לציבור לומר שום פסוק, רק ישמעו היטב בכוונה את התיבות מפי הכהנים; כי כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מאזין ומכוין לברכה? ואם אומרים הפסוקים, אינם יכולים לכוין בברכה. אך קצת נוהגים לומר פסוקים, ויזהרו שלא לאמרם אלא בשעה שהש"ץ או הכהנים מנגנים, ולא בשעה שאומרים את התיבות.

(יד)

אחר כך מתחיל הש"ץ "שים שלום". ואז הכהנים מחזירים את פניהם כלפי ארון הקודש שבמזרח ואומרים: "ריבון העולמים" וכו', ויאריכו בתפילה זו עד שיסיים הש"ץ "המברך את עמו ישראל בשלום", כדי שיענו הצבור אמן גם על תפילתם. ואם אינם יכולים להאריך כל כך, יאמרו עוד "אדיר במרום" וכו'. ובראש השנה ויום הכפורים, שמנגנים "היום תאמצנו" וכו', לא יתחילו הכהנים "רבון העולמים" וכו' עד קרוב לסוף, כדי שיסיימו בשוה עם הש"ץ.

(טו)

אין הכהנים רשאים להתחיל ברכת "אשר קדשנו" וכו', עד שיכלה לגמרי תיבת "כהנים" מפי המקרא. אין המקרא רשאי להתחיל "יברכך" עד לאחר שיכלה אמן מפי כל הציבור; וכן באמן שעונין אחר "וישמרך", "ויחנך", "שלום", ימתין המקרא ולא יתחיל "יאר", "ישא", "שים שלום", עד לאחר שיכלה אמן מפי כל הציבור. ואין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הצבור להיכל עד שיתחיל הש"ץ "שים שלום"; ואינם רשאים לכוף אצבעותיהן מפשיטתן עד שיחזרו פניהם מן הציבור; ואינם רשאים לעבור מן הדוכן עד שיסיימו הצבור אמן לאחר "את עמו ישראל בשלום".

(טז)

כשמחזירין הכהנים את פניהם, בין בתחילה בין בסוף, לא יחזירו אלא דרך ימין. לכן בתחילה כשעומדים ופניהם למזרח, יפנו לדרום ואחר כך למערב; ואחר הדוכן, כשהופכין פניהם למזרח, פונים דרך צפון. וכשהם יורדים מן הדוכן, יהיה פניהם קצת לנגד הארון הקודש, ויפסעו לאחוריהם כתלמיד הנפטר מלפני רבו.

כשנועלין המנעלים, לא יגעו בהם; ואם נגעו, צריכין ליטול ידיהם.

(יז)

משתדלים שהש"ץ לא יהיה כהן, ואם הוא כהן – לא יעלה לדוכן, וגם לא יקרא לפני הכהנים, אלא איש אחר ישמוד אצלו שיקרא "כהנים" וגם יקרא לפניהם את התיבות "יברכך" וגו'; והש"ץ עומד ושותק עד "שים שלום". ואינו עובר במה שאינו עולה לדוכן אף שזה קרא "כהנים" בקול, כי אין הכוונה אלא על מי שאינו עומד בתפילה, ועקר רגליו ב"רצה". ואם אין שם כהן אחר אלא הוא, אזי כדי שלא תתבטל מצות נשיאת כפים, יעלה הוא לדוכן. וסומך על נטילת ידים של שחרית. כיצד עושה? עוקר רגליו קצת כשאומר "רצה", ואומר עד "ולך נאה להודות", ואחֵר אומר: "אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה" וכו', והש"ץ עולה לדוכן, וזה האחר מקרא לו, וחוזר הש"ץ ואומר: "שים שלום"; ולא יאמר "ריבון העולמים" וכו' עד לאחר הקדיש. ואם לא עקר רגליו ב"רצה", אינו רשאי לעלות.

(יח)

ציבור שכולם כהנים, אם אין שם אלא עשרה, כולם עולים לדוכן. למי מברכין? לאחיהם שבשדות; ומי עונה אחריהם אמן? נשים וטף. ואפילו אין נשים וטף, עניית אמן אינו מעכב. ואם יש יותר מעשרה, היתרים מעשרה יעלו לדוכן, ועשרה ישארו לענות אמן.

(יט)

כהן שנשא את כפיו ואחר כך הלך לבית הכנסת אחרת, אם רוצה יכול לעלות לדוכן גם כאן. ואם אינו רוצה, אף ששומע קוראין "כהנים" אינו צריך לעלות, כיון שכבר עלה.

(כ)

מי שיש לו מום בפניו, במרינותינו שנוהגין שכל הכהנים משלשלים את הטליתים על פניהם, מותר לישא את כפיו. אבל מי שיש לו מום בידיו, כגון שהם בוהקניות (פירוש: מין נגע לבן), או מנומרים בנקודות דקות, או שהם עקומות, או שאינו יכול לחלק את אצבעותיו, לא ישא את כפיו, מפני שהעם יסתכלו בו ויסיחו דעתם. ואם הוא רגיל בעירו, שכבר שהה שם שלושים יום ומכירים אותו, נושא את כפיו. היו ידיו צבועות, לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בהם. ואם רוב העיר מלאכתן בכך, ישא את כפיו. ומי שאינו יודע לחתוך האותיות היטב וקורא שין ימנית כמו שמאלית, לא ישא את כפיו, אם לא שכל העיר (הקהל) קורין כן. וכל כהן שאינו נושא את כפיו, יצא קודם רצה מבית הכנסת לחוץ עד שיגמרו נשיאת כפים.

(כא)

הרג את הנפש במזיד, אפילו עשה תשובה, לא ישא את כפיו. ואם הרג בשגגה ועשה תשובה, נושא את כפיו. וכן מומר שעשה תשובה נושא את כפיו. נשא גרושה או חלוצה, או שנטמא למת שאסור לו לטמא אליו, לא ישא את כפיו, עד שיעשה תשובה על פי תלמיד חכם. ושאר עבירות אין מונעין מנשיאת כפים.

חלל אינו נושא את כפיו.

(כב)

אונן אינו נושא את כפיו. ואבֵל תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך שלושים על שאר קרובים, אינו נושא את כפיו. וצריך לצאת מבית הכנסת קודם "רצה" עד אחר נשיאת כפים. ואם אין בבית הכנסת שני כהנים אחרים, מותר לאבֵל לישא את כפיו תוך י"ב חודש על אביו ואמו ותוך שלושים על שאר קרובים; אבָל תוך שבעה, כגון הקובר מתו ברגל, אפילו אם אין שם שני כהנים אחרים אינו נושא את כפיו.