קיצור שולחן ערוך צב

<< · קיצור שולחן ערוך · צב · >>

(א)

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות, כמו שאר כל המצוות שבתורה. לכן חולה שיש בו סכנה והוא אדם כשר, ואע"פ שלפעמים עושה עברה לתאבון (עיין יו"ד סימן קנ"ח וחו"מ סימן תכ"ה), ואפילו הוא תינוק בן יומו, מצוה לחלל עליו את השבת. ואם החולה אינו רוצה, כופין אותו על כך. ועון גדול הוא בידו להיות חסיד שוטה שלא להתרפא בשביל איזה אסור, ועליו נאמר: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". והזריז לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, הרי זה משובח. ואפילו יש אינו יהודי לפנינו, משתדלין לעשות על ידי ישראל. וכל מי שחילל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, אף על פי שלא הוצרך לו, הרי זה יש לו שכר, כגון שאמר הרופא: חולה זה צריך גרוגרת אחת, ורצו תשעה אנשים ותלש כל אחד גרוגרת והביא, כולם יש להם שכר טוב מאת ה' יתברך שמו, אפילו הבריא החולה בראשונה. וכן בשביל כל פקוח נפש, ואפילו ספק פקוח נפש, מצוה לחלל עליו את השבת ולעשות בשבילו כל איסורי דאורייתא, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, כי לא ניתנה התורה אלא למען החיים, שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ולא שימות בהם, חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שהם בייהרג ואל יעבור.

(ב)

כל אדם שהוא אומר: מכיר אני באותו חולה שהוא מסוכן, אם אין שם רופא מומחה שמכחישו, נאמן ומחללין עליו את השבת. ואפילו אינו אומר בבירור, אלא אומר שנראה לו שצריכין לחלל עליו את השבת, שומעין לו ומחללין עליו, משום דספק נפשות להקל. אם רופא אחד אומר שהוא מסוכן ושהוא צריך לרפואה פלונית, ורופא אחד אומר שאינו צריך, או שהחולה אומר שאינו צריך, שומעין להרופא שאומר שהוא צריך. ואם החולה אומר שהוא צריך לרפואה פלונית, והרופא אומר שאינו צריך, שומעין לחולה. אך אם הרופא אומר שרפואה זו תזיקהו, שומעין לרופא.

(ג)

אם רופא בקי, אפילו הוא אינו יהודי, או שאר מבין, אומר שאע"פ שעתה עדיין אין החולה בסכנה מכל מקום אם לא יעשו לו רפואה זאת אפשר שתכבד עליו החולי ויכול לבוא לידי סכנה, אפילו החולה אומר שאינו צריך, שומעין לרופא ומחללין את השבת. ואם הרופא אומר שאם לא יעשו לו רפואה זאת ודאי ימות, ואם יעשו לו יכול להיות שיחיה, מחללין גם כן את השבת. עיין עוד בסימן קל"ג מן סעיף י"ג עד סעיף י"ח.

(ד)

כל מכה שבפנים הגוף, דהינו מן השפה ולפנים וגם השינים בכלל, והיינו קלקול שמחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, מחללין עליו את השבת ואינו צריך אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושין לו כל מה שרגילים לעשות בחול. אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואינו צריך לחילול שבת, אין מחללין. מחושים אינן נקראין מכה. ומי שחושש בשינו ומצטער עליה מאד עד שחלה ממנה כל גופו, מותר לומר לאינו יהודי שיוציאה.

(ה)

מכה שעל גב היד ושעל גב הרגל, וכן על כל מכה שנעשתה מחמת ברזל, ועל שחין שבפי הטבעת, וכן מי שבלע עלוקה או שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר, אפילו ספק אם ממית אם לאו, וכן מי שיש בו קדחת חזק ביותר, מחללין עליו את השבת. אבל על קדחת המצויה אין מחללין, אלא עושין על ידי אינו יהודי.

(ו)

מי שאחזו דם, מקיזין אותו מיד. וכל שהקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה להתחמם אפילו בתקופת תמוז.

(ז)

החושש בשתי עיניו, או שהיה באחת מהן ציר, או שהיו שותתות, או שהיה דם שותת או שאר דבר שהוא סכנה לעין, מחללין עליו את השבת.

(ח)

חולה שיש בו סכנה שצריך לבשר, ויש כאן בשר איסור, שוחטין עבורו ואין מאכילין אותו בשר איסור, משום דחיישינן שמא כשיתודע לו שהאכילו אותו בשר איסור יקוץ בו. אבל במקום דליכא למיחש לשמא יקוץ בו, כגון שהוא קטן או שדעתו מיטרפת, מאכילין אותו בשר איסור ואין שוחטין עבורו בשבת.

(ט)

המבשל בשבת בשביל חולה, אסור לבריא לאכלו בשבת, אבל למוצאי שבת מותר מיד גם לבריא אם בישלו ישראל, ועיין לעיל סימן לח סעיף ט.

(י)

מי שרוצים לאנוס אותו שיעבור עבירה לפי שעה, אפילו היא עבירה חמורה, אין מחללין עליו שבת כדי להצילו מן העבירה. אבל אם רוצים לאנוס אותו להמיר את הדת ולהוציאו מכלל ישראל, אפילו הוא קטן או קטנה, החיוב הוא על כל מי שבידו להשתדל להצילו, אפילו צריך לחלל שבת באיסורי דאורייתא, כמו שמחויבין לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, דכתיב: "ושמרו בני ישראל את השבת", אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ואפילו אם הוא ספק אם תועיל ההשתדלות או לא, מכל מקום חייבין לחלל שבת להשתדל בכל מה דאפשר, כמו שמחללין בשביל ספק פיקוח נפש. אבל מי שפשע ורוצה להמיר, אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, דכיון שפשע, אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. ומכל מקום באיסור דרבנן, כגון ללכת חוץ לתחום ולרכוב על גבי סוס או לילך בעגלה, וכן לטלטל מעות וכדומה, יש מתירין לחלל בשביל להצילו.