קיצור שולחן ערוך פ

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן פ | במהדורה המנוקדת | >>

דיני שבת
ובו צד סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח | נט | ס | סא | סב | סג | סד | סה | סו | סז | סח | סט | ע | עא | עב | עג | עד | עה | עו | עז | עח | עט | פ | פא | פב | פג | פד | פה | פו | פז | פח | פט | צ | צא | צב | צג | צד

(א)

עקר המלאכות שנאסרו לנו לעשותם בשבת, כבר נודעו לרב בני ישראל, ולא נכתב כאן רק מדברים שלא נודעו לרבים והמה דברים שכיחים

(ב)

אסור להשתמש לאור הנר דבר שצריך עיון קצת, דגזרו רבנן שמא ישכח ויטה את הנר לקרב את השמן אל הפתילה, ויתחיב משום מבעיר. ושנים מותרין לקרות מתוך ספר אחד בענין אחד, שאם יבא אחד להטות, חברו יזכירהו. ובנרות שלנו, שהחלב או השעוה כרוך על הפתילה, נוהגין להתיר. אך צריך לעשות איזה היכר, שלא יבא לקצץ ראש הפתילה שנעשה פחם, ולהרמב"ם הוי איסור דאוריתא. ואפילו על ידי אינו יהודי אסור לקצוץ ראש הפתילה - סימן ער"ה רע"ח

(ג)

אסור לפתוח דלת או חלון נגד נר דולק כשהוא קרוב להם, שמא יכבה על ידי זה. אבל מתר לסגור דלת וחלון. ופתח התנור שיש בו אש, אסור, בין לפתוח בין לסגור, כי על ידי זה הוא מבעיר או מכבה - רעז רגט

(ד)

אסור לערות רטב רותח על חתיכות לחם או מצות, אלא יערה תחלה את הרטב לתוך הקערה ויתקרר קצת עד שיהא ראוי לאכילה, ואחר כך יתן שמה את הלחם או המצות. אבל כל זמן שהרטב הוא רותח, אפלו הוא בקערה, אסור לתן לתוכו לחם או מצות. וכן אין לתן מלח או תבלין לתוך הרטב אפלו הוא בקערה ומכל -שכן לתוך הקדרה, כל זמן שהוא רותח, אלא ימתין עד שתתקרר קצת שיהא ראוי לאכילה. ובמלח שנעשה על ידי בשול יש מקלין. והמחמיר גם בזה, תבא עליו ברכה. וכן אין לערות קפה או תה רותח להכלי שרוצים לשתות בו אם יש שם סכר אלא יערה תחלה את הקפה והתה, ואחר כך יתן לתוכו את הסכר. ובמקום צרך יש להקל

(ה)

אסור לתן פרי או מים על התנור לאחר שהסק, משום דאפשר שירתיח המים ושיצלה הפרי. ואפלו אין דעתו אלא לחמם אותם קצת, מכל מקום אם במקום הזה אפשר שיתבשלו או יצלו, אסור לחממן שם. וכן פשטידה שיש בה שמן אין להעמידה נגד המדורה או על התנור במקום שתוכל להרתיח, אע"פ שאין דעתו אלא לחממה. אבל במקום שאי אפשר שיתבשלו אלא יתחממו קצת שם, מתר לתנם, ואפלו נקרש השמן או המים מחמת הקר. אבל לתוך התנור שהטמינו בו, אסור לתת שום דבר צונן שיתחמם, אע"פ שאי אפשר להרתיח שם. ולצרך קצת חולה, יעשה שאלת חכם - עין נשמת אדם - רנ"ג רנ"ט שי"ח ש"כ. וקצת נוהגין להחזיר בשבת המאכלים לתוך התנור שהטמינו בו, כיון שהם עדין חמים. אך אם נצטננו לגמרי, אוסרים. ובעל נפש יש לו להחמיר בכל ענין:

(ו)

בשבת אסור להטמין בשום דבר, - אפלו בדבר שאינו מוסיף הבל. לכן אם נוטל קדרה שיש בה תבשיל שנתבשל בה או שנתחמם בה, אסור לכרכה או לכסותה בכרים וכסתות וכדומה לשמור חמה

(ז)

דבר שאי אפשר כלל לאכלו בלי הדחה, אסור להדיחו בשבת אפלו בצונן. ודג מלוח - הערינג מתר לשרותו במים צוננים, לפי שגם קדם השריה ראוי לאכילה

(ח)

חרדל ותמכא ושאר מיני טבולין שלא נתן בהם חמץ מבעוד יום, אסור לתן בהם בשבת, אלא בשנוי, דהינו, שיתן תחלה את החמץ בכלי, ואחר כך יתן לתוכו את החרדל או התמכא. ולא יעשנו בלילה עבה, אלא ישפוך הרבה, שתהא בלילתו רכה, וגם לא יערבו בכף וכדומה, אלא באצבעו או שינענע בכלי עד שיתערב - שכ"א

ל ניסן

(ט)

פרות שנמצאו תחת אילן, אסורים אפלו בטלטול, שמא נפלו היום. וכן כל פרות שאצל אינו יהודי, אם יש להסתפק שמא נתלשו היום, אסורים אפלו בטלטול - ולענין חשש חוץ לתחום, עין לקמן סימן צ"ה סעיף י"ז - שכ"ב שכ"ה ובחיי"א

(י)

אסור לרדות דבש המחבר בכורת. וכן אסור לרסק חלות דבש, אפלו נתלשו אתמול מהכורת. ואם לא רסק אותן קדם שבת, אזי הדבש הזב מהן בשבת אסור.אבל הדבש הזב בכורת, מתר - סימן שכ"א ובחיי"א

(יא)

פרות שנתפזרו במקום אחד בבית או בחצר מתר לקבצם. אבל אם נתפזרו אחת הנה ואחת הנה דאכא טרחא לקבצם, אסור לקבצם לתוך הסל, אלא מלקט ואוכל - שכ"ה

(יב)

קטניות וכדומה שהן בקלפתן, שקורין שרביטין )שויטין(, אם הקלפות עדין לחות וראויות גם כן לאכילה, מתר לפתחן ולקחת מהן את הקטניות, - דהוי כמפריד אכל מאכל . אבל אם הקלפות נתיבשו ואינן ראויות עוד לאכילה, אסור לקחת מהן את הקטניות. וכן יש לזהר מלהוציא את האגוזים מתוך הקלפה הירקה שלהן, וכן השמשמים מתוך הקלפה - ס' שיט

(יג)

אסור לסחט פרות לצרך המשקין. ולכן אסור לסחט לימונים - ציטראנען לתוך המים לעשות משקה שקורין לימונדה. ואפלו למצוץ פרי בפיו, יש אוסרין. ויש לזהר על- כל -פנים בענבים, שלא למצוץ את המשקה ולזרוק את הקלפות. אבל אם אינו צריך למשקין היוצאין, מתר לסחטן, ולכן מתר לסחוט חסה - סעלאט וקשואים מלפפונים - גורקען שהמים הולכין לאבוד

(יד)

לא תקלח אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה ותיניק את בנה. אבל מתרת לקלח מהחלב כדי שיאחז התינוק את הדד ויינק. ואסור להתיז מחלבה על איזה דבר לרפואה במקום שאין בו סכנה ולא צערא יתרה

(טו)

מתר לתן שמן קרוש על מאכל חם, אע"פ שהוא נימוח. השלג והברד, אין מרסקין אותן בידים, דהינו לשברם לחתיכות, כדי שיזובו מימיהם. אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין או מים כדי לצננם והם נימוחים מאליהם ואינו חושש. וצריך לזהר בחרף, שלא יטל ידיו במים שיש בהם שלג או ברד. ואם יטול, יזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק. ומתר לשבור קרח כדי לטול מים מתחתיו. ולהשתין בתוך השלג, טוב לזהר אם אפשר. וכן יש לזהר, שלא להשתין על גבי טיט או לתוך עפר תחוח - שיח שכ

(טז)

אוכל המעורב עם פסולת, מתר לברור את האוכל מתוך הפסולת, אבל לא את הפסולת מתוך האוכל. וגם את האוכל, אסור לברור על ידי כלי, אלא דוקא ביד. ודוקא מה שהוא צריך לאכול מיד. ואפילו במאכלים שאין בהם פסולת - שרוצים לברור מה שיאכלו עתה ממה שישאירו, צריכין ליזהר לברור מה שרוצים לאכול עתה, ולא לברור מה שרוצים להניח. כי מה רוצים לאכול עתה, חשוב אוכל; ומה שרוצים להניח, חשוב פסולת. אפילו לקלוף שום או בצלים ולהניחם, אסור משום בורר, ואינו מותר לקלוף אלא מה שצריכין לאכול מיד. והקליפה העליונה שעל השום המסבבת כל החלקים, יש לאסור להסירה אפלו לצורך אכילה מיד, משום דהוי מפרק, תולדה דדישה - פרי מגדים סימן שי"ט. אשל אברהם סעיף קטן ח'. הניח בצריך עיון, עיין שם.

(יז)

אפילו במידי דלאו בר אכילה שייך איסור ברירה, כגון בכלים וכיוצא בהם, דמה שהוא רוצה להשתמש בו עתה, הוי כמו אוכל, והשאר הוי כמו פסולת.

(יח)

אין לסנן שום משקה, כי יש בזה כמה חילוקי דינים. אבל מותר לשתות על ידי מפה, דלא שייך בורר אלא במתקן העניין קודם אכילה או שתיה. אבל בעניין זה, אינו אלא מעכב את הפסולת שלא תכנס לתוך פיו. ומכל מקום לשתות מים כך על ידי מפה, יש אוסרין משום כיבוס. ויש להקל בשעת הדחק כשאין לו מים נקיים לשתות. ומכל מקום לא ישתה דרך בית־יד מן הכתונת שלו, דבזה אכא למיחש טפי, שמא יסחט.

(יט)

משקה הקפה שיש בתחתיתו הקפה ממש שהוא הפסולת, וכן שאר משקה שיש בתחתיתו שמרים או שאר פסולת כשמערין אותו, צריכין לזהר שלא לערות כל הצלול, אלא ישאיר מעט אצל הפסולת. וחלב שהועמד אסור לקלוט מה שלמעלה הנקרא שמנת - סמעטין, רק מה שצריך לאכול עתה; וגם בזה יזהר שלא יקח הכל, רק ישאיר קצת על החלב התחתון.

(כ)

אם נפל זבוב וכדומה לתוך המאכל או המשקה, לא יסיר את הזבוב לבדו, אלא יקח גם קצת מהמאכל או מהמשקה ויזרוק עמו.

(כא)

אם צריך לדוך פלפלין או מלח וכיוצא בו לתת לתוך המאכל, מותר לדוך בקתא דסכינא על השולחן וכיוצא בו, אבל לא במדוכה ולא במכתשת.

(כב)

אסור לחתוך בצלים ושאר ירקות אלא דוקא סמוך לסעודה, וגם אז לא יחתכם דק דק מאד.

(כג)

דבר שהמלח פועל בו לרככו או להפיג חריפותו, אסור למלחו משום דהוי כמו מעבד. ולכן אסור למלוח - גורקען חיין, וכן צנון או בצלים אסור למלוח, אפלו מה שצריך לאותה סעודה, אלא מטביל במלח חתיכה חתיכה ואוכל. אבל ביצים ובשר מבשל וכיוצא בהם שאין המלח מועיל להן אלא שיתן בהם טעם מלח, מתר למלחם לאכלם באותה סעודה. אבל בשביל להניחם לסעודה אחרת, אסור

(כד)

אין למלוח ביחד הרבה פולין וקטניות מבשלים כי המליחה מועילה בהן לרככן. ואפלו כדי לאכלן לאלתר, אסור

(כה)

חסה, קשואים, מלפפונים - סאלאט גורקען, וכן שאר מיני טבולין שעושין מבצלים וכדומה, מתר למלחן סמוך לסעודה, שכיון שנותנים לתוכן מיד שמן וחומץ מחלישין כח המלח. אבל אסור למלחן ולהשהותן איזה זמן

(כו)

אסור בונה, שיך גם במאכל, כגון המגבן גבינה או שמדבק פרות ומשוה אותן שיהיו יפין - שי"ט ש"מ., ולכן כשחותכין בצלים עם בצים או עם חלבב דג מלוח - הערינג יש לזהר שלא להשוותן וליפותן, אלא יניחם כמו שהם

ב אייר

(כז)

כשמדיחין כלים במים רותחין לא יערה המים על הכלים אלא יערה את המים לתוך כלי אחר ואחר כך יתן בהם את הכלים. ולא ידיחם במפה, משום אסור סחיטה, אלא מדיחם בסמרטוט המיחד לכך, שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחל. וכשמדיח כלי זכוכית, לא ידיחם בשבלת שועל וכדומה. ואסור להדיח כלים בשבת אלא אותן שצריכין לשבת - דין טבילת כלים בשבת ויום-טוב, עין לעיל סוף סימן ל"ז - רנ"ב ש"ב שכ"ג

(כח)

כל דבר שהישראל אסור לעשותו, אסור גם כן על ידי אינו יהודי. ומכל מקום בימי החרף, כיון שמתרין להסיק את התנור כדי לחמם את הבית על ידי אינו יהודי, - כמו שאכתב לקמן סי' צ' סעיף יח, נוהגין שהאינו יהודי מעמיד את התבשילין שנצטננו, על התנור קדם שהוא מסיקו, ואחר כך מסיקו. דכיון שאין הכונה בהסקה זאת לחמם את התבשילין, אלא לחמם את הבית, יש מתירין. ודוקא שיעמידם קדם ההסקה ולא אחר כך. ופשיטא שאם אין הכונה בהסקה בשביל הבית אלא בשביל התבשילין, ודאי אסור בכל ענין. ויש אוסרין אפלו אם הכונה היא בשביל לחמם את הבית. ואף -על- פי שהמנהג כהמתירין, מכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו במקום שאין שם צרך כל כך. ומכל -שכן באותן תנורי ברזל העשויין לבשל עליהן תמיד - שפאר קיכע, אע"פ שמסיקים בהן בשבת לצרך חמום הבית, וגם האינו יהודי מעמיד עליו את התבשילין קדם ההסקה, מכל מקום הירא את ה' ימנע מזה

(כט)

השופך משקים במקום שהקרקע מצמחת, חיב משום זורע, שהרי המשקה גורם שתצמח הקרקע. ועל כן יש לזהר מלאכול בגנה, כי בקשי יכול לזהר שלא לשפוך משקים על הארץ. ומלבד זאת, יש בגנה אסור טלטול - עין סימן פ"ג - של"ו שנ"ח

(ל)

ספוג שאין לו בית אחיזה, אין מקנחין בו - ש"כ

(לא)

אסור לרק במקום שהרוח יפזר את הרק - שי"ט

(לב)

בתולה, אסורה לקלוע שערותיה בשבת, ולא להתיר קליעתה, אבל יכולה לתקן שערותיה בידיה. ובמסרק העשוי משער חזיר, אם הוא קשה מאד שאי אפשר שלא יעקור שערות, אסור לסרק בו. אבל אם אינו קשה, מתרת לתקן בו שערותיה, ומכל -שכן אם היא מיחדת אותו לכך - שג שכז

(לג)

בגד וכיוצא בו שיש עליו איזה לכלוך, מקנחו בסמרטוט וכיוצא בו. אבל לא ישפוך עליו מים. משום דנתינת המים, הוי כמו כבוס. ולכן אם תינוק השתין על איזה בגד, אסור לשפוך עליו מים. - אבל השתין על הקרקע או על כלי עץ או עור, מתר לשפך שם מים, וכשאדם נוטל ידיו ורוצה לנגבן במפה, טוב לשפשפן היטב זו בזו להסיר המים, כדי שלא ישאר עליהם רק מעט מים, - דבמעט מים שהוא מנגבן, כיון שהוא דרך לכלוך, לא הוי כבוס. ובמפה צבועה אין לחוש בכל ענין - דלא שיך בה כבוס כל כך

(לד)

חבית שיש בה מים וכיוצא בו, אסור לפרס עליו בגד שאינו מיחד לה, לכסותו בו, דחישינן שמא יבוא לידי סחיטה. אבל בבגד המיחד לה מתר לכסותה, דכיון דמיחד לה, לא חישינן שיסחוט - ועין לקמן סעיף פ - שכ

(לה)

אם נשפכו מים על השלחן וכדומה, אסור לקנחו בבגד שהוא מקפיד עליו, דכיון דאכא מים מרבים, חישינן שמא יסחוט. וכן לא ינגב במפה כוסות או שאר כלים שפיהן צר, דמחמת דחקם נסחט המשקה - ש"ב

ג אייר

(לו)

היה הולך וירדו גשמים עליו ועל בגדיו, מתר לילך לביתו. וכשפושטן, אסור לשטחן כדי שיתיבשו. ואפלו היו לחים רק מן הזעה, אסור לשטחן, וכל -שכן דאסור לשטחן נגד האש. ואפלו אם לבוש בהם, אסור לעמד נגד האש במקום שהוא חם הרבה. וכן אסור לנער בגד מן המים, ובגד שהוא מקפיד על מימיו, אסור אפלו לטלטלו לאחר שפשטו מעליו, דחישינן שמא יסחטנו

(לז)

היה הולך והגיע לאמת המים, יכול לדלג ולקפץ עליה, אפלו הוא רחבה. ומוטב שידלג ממה שיקיף, מפני שמרבה בהלוך. ואסור לעבור בה, שלא יבוא לידי סחיטה. ואפלו במקום אחר במקום שיכול להחליק ולפול במים, אסור לילך בשבת, שמא ישרו בגדיו ויבוא לידי סחיטה

(לח)

היה הולך לדבר מצוה, כגון להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, יכול לעבור בנהר, ובלבד שיעשה שנוי, כגון שלא יוציא ידו מתחת לשפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבוא לידי סחיטה. ואסור לעבור בסנדלו, דכיון דאינו יכול להדקו ולקשרו יפה, חישינן דלמא נפל ואתי לאתויי - לטלטלו. אבל במנעלו, מתר. וכיון שהלך לדבר מצוה, מתר לו אף לחזור. ואם הולך לשמור פרותיו - דשמירת ממונו, הוי גם כן קצת מצוה, מתר לו לעבור בהליכה, אבל לא בחזרה - ש"א

(לט)

טיט שעל בגדו, אם הוא לח, מגרדו בצפרן או בסכין. אבל אם הוא יבש, אסור לגרדו, משום דהוי כטוחן

(מ)

בגד שחור, אסור לנערו מן השלג או מן האבק. אבל להסיר מעליו הנוצות בידו, מתר. ויש חוששין גם בזאת

(מא)

טיט שעל רגלו או מנעליו, יכול להסירו בדבר שמתר לטלטלו, או שיקנחו בקורה, אבל לא יקנחו לא בכתל ולא בקרקע. ובשעת הדחק כגון שצואה על רגלו או על מנעליו, ואין לו דבר שמתר לטלטלו, יכול לקנח בכתל. ואם אין כתל, יקנח בקרקע. ואם יש לו מים, יכול לרחץ המנעל גם במים אם הוא של עור, - כי בעור, שכשוך בעלמא לא הוי כבוס, אלא כשמשפשפו צד זה על צד זה כדרך הכובסים. אבל בסכין, אסור לגרד הטיט והצואה מן המנעל של עור. והברזל שלפני הבית שעשוי לכך, אם הוא חד, אסור לגרד בו. ואם אינו חד, מותר.

(מב)

נתלכלכה ידו בטיט, לא יקנחה במפה שמקנחין בה הידים - דחישינן שמא יכבסה - ש"ב

(מג)

אסור לצבוע שום דבר, אפלו בצבע שאינו מתקים, ולכן אסור לאשה לצבוע פניה ויש לזהר כשידיו צבועות מפרות שאכל, שלא יגע בבגדו, מפני שצובעו. וכן דם חטמו ודם מכתו לא יקנח במפה - ועין לקמן סימן צ"א סעיף י"א - ש"כ שכ"ח

(מד)

אין לתן כרכם לתוך התבשיל מפני שצובעו, - כך כתוב בספר חיי אדם

(מה)

אסור לקלוע או לשזור אפלו שני חוטין או שערות התלושות - שג שיז

ד אייר

(מו)

הדרך הוא כשצריכין לקשר איזה דבר בשני חוטין או משיחות, או שמסבבים חוט או משיחה אחת וקושרין שני הקצוות יחד כדרך החגורה, עושין שני קשרים זה על גב זה, כי בקשר אחד לא יתחזק. ואסור לעשות כן בשבת, שני קשרים זה על גב זה, אפלו בדבר שדרכו להתירו בו ביום, וצריכין לזהר במטפחת שכורכין סביב הצואר - האלזטוך שלא לעשות בה בשבת שני קשרים. וכן בערב שבת לא יהיו בה שני קשרים, דאם כן אסור להתירו בשבת כדלקמן. וכן לעשות אפלו קשר אחד בראש אחד של חוט או משיחה, או לטול שני הקצוות זה אצל זה ולעשות בשניהם ביחד קשר אחד, אסור. כיון דבזה גם קשר אחד מתקים. ולעשות בשני קצוות זה עם זה קשר אחד ועליו עניבה, אם הוא דבר שדרכו להתירו בו ביום מתר. ואם לאו, אסור, אפלו אם הוא דעתו להתירו בו ביום. אבל לעשות שתי עניבות זו על גבי זו, מתר, ואפלו הרבה, ואפלו אם דעתו שיעמוד כן ימים רבים - סימן שי"ן, ובחיי אדם

(מז)

קשר שאסורין לעשותו, קשר כזה אסורין גם כן להתיר. ובמקום צער, יש להתיר על ידי אינו יהודי - שי"ז

(מח)

דרך החיטים, שקדם שתופרין את הבגד כראוי, מחברים את החתיכות בתפירות מרוחות, ואחר כך מסירין את החוטין מאלו התפירות, ואסור להסירן בשבת - ש"ב

(מט)

בגדים העשוים להכניס בהם משיחה או רצועה, כגון מכנסים אם מנעלים או חלוק, אם הבגד חדש, אסור להכניסהו בהם, משום דהוי תקון מנא. ובישן אם אין הנקב צר, שאין טרח להכניסה מתר. ואם יש טרח, אסור

(נ)

לפעמים איזה תפירה מתקלקלת ומתפרדות החתיכות קצת זו מזו, ומושכין בחוט התפירה והן מתהדקות ומתחברות, אסור לעשות כן בשבת משום דהוי תופר

(נא)

נירות שנדבקו שלא בכונה, כמו שלפעמים נדבקו דפי ספרים מחמת הצבע שצבען הכורך או שנדבקו איזה דפין בשעוה מתר לפתחן

(נב)

כלים שכרכו סביב פיהם במטלית וקשרוהו במשיחה, מתר לקרען בשבת, שזהו מקלקל, ומתר לצרך שבת - סימן שי"ד ובחיי"א

(נג)

אסור לצוד שום בעל חי בשבת, - ועין לקמן סימן פ"ז סעיף כ'-כ"א. ואפלו פרעוש אסור לתפוס, ואך אם היא על גוף האדם ועוקצו, משום צערא דגופא מתר לטלו ולזרקו. אבל אסור להרגו כי אסור להרוג שום בעל-חי. אך הכנים כיון שהן מתהוות רק מן הזעה, מתר להרגן. ומכל מקום אלו שבבגדים אסור להרגן, אלא נוטלן וזורקן. רק אלו שנמצאו בראש, מתר להרגן.

(נד)

יש לזהר, כשרוצה לסתום תבה או כלי שיש שם זבובים, שיפריחם תחלה משם, כי כאשר הוא סותם, המה נצודים שמה. ומכל מקום אינו צריך לדקדק ולבדוק שלא ישאר שם כלל, אלא יפריח מה שנראה לו.

(נה)

אסור להוציא דם. ואפלו דם שבין השנים אסור למצוץ. וכן אסור להניח על המכה רטיה המוציאה דם ולחה. ומכל -שכן דאסור לדחוק את המכה להוציא דם או לחה - עין לקמן סימן צ"א סעיף י"א

(נו)

ציצין שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב הצפרן, אסור להסירן, בין בכלי בין ביד בין בשנים. וצפרן ש פרש רבה וקרובה להנתק ומצערתו, מתר להסירה ביד, אבל לא בכלי. ואם לא פרש רבה, אסור להסירה אפלו ביד.

(נז)

אסור לשפוך לתוך החומץ שאר משקים, שיתהוו גם כן חומץ.

(נח)

בשר שלא נמלח וחל יום שלישי שלו בשבת, שאם לא ידיחוהו יהא נאסר, יש להדיחו על ידי אינו יהודי. אבל על ידי ישראל, אסור.

(נט)

אסור למרח רטיה, וכן שעוה או זפת. לכן אסור לתן שעוה או שמן עב בנקב לסתמו או לדבקו על איזה דבר לסימן. אבל אוכל מתר למרח, כגון חמאה על הלחם וכדומה - שי"ד שכ"א

(ס)

אסור לשבור או לחתך כל דבר שאינו מאכל. אבל מה שהוא מאכל, אפלו רק לבהמה, מותר. ולכן מותר לחתוך קש לחצוץ בו שניו. ועצי בשמים, מותר למלול ולקטום כדי להריח בהם, ואפלו הם קשים כעץ. אבל לקטום אותם כדי לחצוץ שניו, אסור.

ה אייר

(סא)

אילן בין שהוא לח בין שהוא יבש, אין משתמשין בו שום תשמיש, ואע"פ שאינו מנידו. - דאם מנידו, בלאו הכי איכא איסור מוקצה . אין עולין בו, ואין נתלין בו. ואסור להניח עליו איזה חפץ או לטלו ממנו או לקשור בו בהמה וכל כיוצא בהם. ואפלו בצדדי האילן, אסור להשתמש. ולכן אם סל תלוי עליו, אסור לטול איזה דבר מתוך הסל, או לתן לתוכו, דהסל הוי צדדי האילן. אבל אם יתד תקועה באילן ועליה תלוי סל, מותר לטול מתוכו או לתן לתוכו, משום דאז הוי הסל צדי צדדין. והסל, אסור לקח משם או לתלותו שם, משום דמשתמש ביתד דהוי צדדי האילן.

(סב)

כלי שזורעין בו מיני עשבים או שושנים לנוי או להריח, אסור לתלוש ממנו, כמו שאסור לתלוש מן האילן. וצריכין לזהר שלא לטלטלו מעל גבי קרקע להעמידו במקום אחר. דכיון שכשהוא עומד על הקרקע, מריח הארץ הוא גדל, אם כן הנוטלו משם, הוי כמו תולש. וכן אם עומד במקום אחר, אסור לטלו ולהעמידו על הקרקע, משום דבזה הוי כמו זורע. וצריכין לזהר בכל זה, בין שהוא של עץ בין שהוא של חרס, בין שהוא נקוב, בין שאינו נקוב - של"ו

(סג)

אסור לכתוב או לעשות איזה ציור אפלו באצבעו עם המשקין שעל השלחן או על ההבל שעל חלון-זכוכית - שמשת החלון וכן בכל דבר, אף -על -פי שאינו מתקיים. ואפילו לעשות רושם בעלמא בצפרנו על איזה דבר לסימן, אסור. נמצאה שעוה וכדומה שנטפה על הספר, אפילו רק על אות אחת, אסור להסירה - ועיין לעיל סימן כ"ד סעיף י"ב

(סד)

כשם שאסור לכתוב, כך אסור למחוק כל מה שנכתב. ומכל מקום אותן עוגות שעשו עליהן אותיות וציורים, מותר לשברן ולאכלן בשבת. אך אם נעשו כן לסגולה לקטנים, יש להחמיר בהם.

(סה)

ספרים, שעל חודי הגליונות מבחוץ נכתבו אותיות, יש אוסרין לפתחן או לסגרן בשבת ויש מתירין, וכן נוהגים. ומכל מקום מאחר שיש אוסרין יש למנוע מלכתוב כן - ש"מ.

(סו)

מותר לומר לחברו, מלא לי כלי זה, אפילו הוא מיוחד למדה, ואפילו הוא של מוכר, אלא שהלוקח נוטלו ומוליכו לביתו. ומכל-שכן שאם הלוקח מביא כלי שלו ואומר, מלא לי כלי זה, דודאי מותר. אבל למדוד בכלי המיוחד למדה של המוכר ולשפוך לתוך כלי של לוקח, אסור. וכן מותר לומר לחברו: תן לי חמשים אגוזים וכדומה, ובלבד שלא יזכיר לו שם מידה ולא דמים, וגם לא יעשה חשבון, לומר, הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים, תן לי עוד חמשים ויהיו לך בידי מאה. ומכל-שכן שלא יזכיר לשון מכר, אפילו אינו קוצץ הדמים, ואפילו לצורך שבת. ועל ידי אינו יהודי, אסור לקנות בשבת, והוא הדין בשכירות - ש"ו שכ"ג שכ"ה

(סז)

מותר לומר לחברו, מלא לי כלי זה או תן לי בו עד הרושם הזה, ולמחר נמדוד אותו או נשקול אותו - שכ"ג

ו אייר

(סח)

כשם שאסור לעשות אפלו בנין עראי בשבת, כך אסור להוסיף על בנין קבוע, אפלו תוספת עראי. ולכן פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר אלא לעתים רחוקות, אם עשה לה דלת שאינה סובבת על ציריה - ציר, הוא עץ או ברזל הבולט מן הדלת שמכניסין בחור שלמטה באסקפה, ולמעלה במשקוף, שתהא הדלת חוזרת לכאן ולכאן, והוא הדין במה שנוהגין במדינתנו לתקן את הדלתות - באנגלען בצירים קטנים המתחברים למזוזת הפתח. אלא שקשרה שם ותלאה שם לנעול בה, אם יש ציר בדלת זו, או אפלו אין בה עתה, אלא שהיה לה ציר ונשבר ומקומו נכר, מתר לנעול בה בשבת. ואפלו אם היא בענין שכשפותחים אותה היא נגררת על הארץ, וכשנועלין בה מגביהין אותה ומעמידין אותה על האסקפה, מכל מקום מתר, דכיון שהיא קשורה ותלויה, וגם יש בה היכר ציר, נכר שהיא דלת העשויה לנעילה ופתיחה ואינו נראה כבונה. ומכל-שכן אם יש לה עדיין ציר. ובלבד שלא יחזיר את הציר למקומו, דבזה הוי בונה.

(סט)

אבל אם אין לה היכר ציר, אסור לנעול בה בשבת, דכיון שהפתח אינו עשוי להפתח אלא לעתים רחוקות והדלת אינה נכרת כדלת, נראית הנעילה כמו בנין. אך אם היא קשורה ותלויה יפה בענין שאף כשהיא פתוחה אינה נגררת על הארץ, אפלו אינה גבוהה מן הארץ אלא כמלא נימה, נכרת היא שהיא דלת ומתר לנעול בה.

(ע)

אם אינה קשורה ותלויה כלל, וכשפותחין שומטין אותה לגמרי, אסור לנעול בה בשום אופן פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר. אבל פתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר, מותר לנעל בה, ואפילו אין בה הכר ציר.

(עא)

דלת העשויה מלוח אחד, אין נועלין בה פתח שאינו עשוי לכניסה וליציאה תדיר. ואפילו יש לה ציר, אם אינה סובבת על ציריה, דכיון שאינה אלא מלוח אחד ואינה סובבת על ציריה, נראה כבונה וסותם מקום הפתוח, אבל בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר, יש להקל לנעול בה. ודוקא כשיש שם אסקופה, דאז ניכר שהוא פתח.

(עב)

פקק החלון, כגון לוח או שאר כל דבר שסותמין בו את החלון, יכולין לסתמו בו אפלו אם אינו קשור שם. והוא שכבר סתם בו פעם אחת קדם השבת, או שחשב עליו קדם השבת לסתום בו. אבל אם לא סתם בו מעולם, וגם לא חשב עליו, אסור לסתום בו בשבת, אם הוא דבר שדרך לבטלו שם שיהא שם לזמן ארוך. אבל דבר שאין דרך לבטלו שם אלא לזמן קצר, כגון בגד וכיוצא בו, מותר לסתום בו בכל ענין - עיין בחיי אדם

(עג)

דלתות וחלונות, אע"פ שהן תלויים על צירי ברזל שנקל להסירן ולהחזירן, מכל מקום אסור בשבת להסירן או לתלותן, כי התולה אותן הוי כבונה והמסירן הוי כסותר - סימן שי"ג ובחיי"א

(עד)

אסור לכבד את הבית, אפלו הוא מרוצף באבנים או בנסרים. ועל ידי אינו יהודי, מותר. ואם עושה על ידי שנוי גדול, כגון על ידי כנף אוז וכדומה, מותר אפלו על ידי ישראל - של"ז

(עה)

לא ישפשף ברגלו רוק שעל גבי הקרקע, אבל מותר לדרוס עליו בלא שפשוף.

(עו)

אסור לפנות בשדה ניר בשבת. - ובשל חברו, אסור אפילו לכנס ואפילו לכנס [בו], ואפילו בחול כדלקמן סימן קפ"ג סעיף ה

ז אייר

(עז)

מחיצה אפלו היא עראית, אם נעשית להתיר איזה דבר, אסור לעשותה בשבת וביום-טוב. ולכן אסור לעשות מחיצה על ידי וילון וכדומה בפני אור הנר, כדי שישמש מטתו. וכן לפני ספרים, כדי לשמש או לעשות צרכיו (עיין לקמן סימן ק"ג סעיף ו'). דכיון שמחיצה מתרת היא, חולקת שם רשות בפני עצמה, והרי זה כעושה אוהל. אבל מותר לכסות הספרים בשני כסויין זה על גב זה, שאין בזה משום אוהל. ואם הוילון התלוי לפני המטה היה פרוס מבעוד יום, בין מן הצד בין מלמעלה, מותר בשבת לפרסו כלו, משום דהוי רק תוספת אוהל עראי. אבל מה שהוילון תלוי תמיד בקצה אחד מקפל, לא מצטרף לטפח, כיון שאינו לשם אוהל. וכן מחיצה המתקפלת - שקורין שפאניש וואנד, אסור לפתחה, אלא אם כן היתה פתוחה קצת מערב שבת. אבל מה שהיא עומדת מקופלת, אע"פ שהדופן רחב יותר מטפח, לא מהני. אבל מחיצת עראי שאינה עשויה להתיר איזה דבר, אלא להגן בפני החמה, או בפני הרוח שלא יכבה הנרות וכדומה, מותר לעשותה.

(עח)

ואוהל, דהינו גג המאהיל, אע"פ שאינו נעשה אלא להגן מפני החמה או מפני הגשמים וכדומה, ואפלו הוא אהל עראי, אם הוא טפח על טפח ברום טפח, אסור לעשותו. ולכן עריסה של תינוק שנותנים בה חשוקים של עץ ופורסין עליהם סדין, אסור לפרוס אותו בשבת וביום-טוב, אלא אם כן היה מבעוד יום פרוס טפח, דהוי רק תוספת אהל עראי דמתר. וכן אם החשוקים סמוכין זה לזה בפחות משלשה טפחים, נחשבים כאוהל, - כי הלכה למשה מסיני היא, שכל פחות משלשה טפחים, חשוב כלבוד, פרוש כמחובר וסתום, ומותר לפרוס עליהם סדין.

(עט)

תיבה שהכיסוי שלה אינה מחוברת לה בצירים, אסור לטלו משם, משום דהוי סותר אהל. וכן אסור לכסות בו, משום דעושה אהל. וכשנותנין טבלא על חבית להיות לשלחן, צריכין להעמיד את החבית בצד הפתוח למטה, שאם יתן את הדף על הצד הפתוח, הרי הוא עושה אהל.

(פ)

פי העשן - ארובה - קוימן רויכפאנג אם הוא מן הצד, שהסתימה היא כמו תוספת מחצה, מתר לסתמו. אבל אם הוא למעלה, אסור לסתמו בשבת וביום-טוב, משום דעושה אהל. ואם קבועה שם דלת של ברזל סובבת על צירים, מתר לסתום בה, דכיון שהיא קבועה שם, הוי לה כדלת הסובבת על צירים - עין פרי מגדים סימן שט"ו, אשל אברהם סעיף קטן ז

(פא)

בגד ששוטחין על פני חבית לכסותה, אם החבית אינה מלאה לגמרי, אלא שיש בין המשקים שבתוכה להכסוי חלל טפח, אזי לא יכסה אותה על פני כלה, משום אהל, אלא יניח מקצת פיה מגולה - ועין לעיל סעיף ל"ג

(פב)

כל מחיצה או אהל שאסורין לעשותו, אם הוא עשוי, אסורין להסירו, משום דהוי סותר אהל.

(פג)

אסור לשאת מכסה העשוי להגן מפני החמה או מפני הגשמים, שקורין שמשיה - שירם מפני שהוא עושה אהל - חיי"א, ועי' שע"ת סי' ש"א

(פד)

כלים שהם של פרקים תחובים זה בזה ונפרדו, אם דרכם להיות תמיד רפויים, מתר להחזירם כך. אבל אם דרכם להיות מהדקים בחזק, אסור להחזירם אפלו ברפיון. וכן אם הם מחברים על ידי חריצים - ברגים - שרויף כיון שדרכם להיות מהדקים בחזק, אם הם פרודים, אסור לחברם אפלו ברפיון. אך כסוי כלים, מתר להסירן וכן לחברן, כיון שאינן עשויין לקיום, רק לפתחן ולסתמן תדיר

(פה)

מכבש - פרעס והם שני לוחות זה על זה וכובשין ביניהן בגדים, אם המכבש הוא של בעל- הבית, מתר לפתחו לקחת הבגדים לצרך שבת ויום -טוב. אבל אין כובשין אותו, לפי שהוא לצרך חל. ומכבש של כובסין או שאר אמנין, אסור לפתוח, דכיון שהוא מהדק בחזק, פתיחתו דומה לסתירה, ואפלו אם היה פתוח מבעוד יום, אסור לקחת משם את הבגדים בשבת ויום -טוב גזרה, שמא יבוא לפתחו עתה.

(פו)

ספסל שנשמטה אחת מרגליו, אסור להחזירה, וגם אסור לסמכו על ספסל אחר, אלא אם כן כבר ישב עליו כך, אבל מותר להניח דף על ספסלים או על חתיכות עצים שהכינם מערב שבת לכך.

ח אייר

(פז)

כלי המורה את השעות - שעון - אוהר זייגער, אפלו שעדין הולך, אסור להעריכו בשבת ויום -טוב, שלא יפסיק הליכתו. וביום- טוב שני, יש להקל כל זמן שעדין הולך, להעריכו לצרך היום, אבל לא לצרך יום שלאחריו. ולצרך חולה, יש להתיר בכל ענין, אם אינו נמצא אינו יהודי בנקל.

(פח)

אסור להשמיע קול של שיר בשבת בכלי או באבריו - חוץ מבפיו, אפלו להכות באצבעותיו זו על זו או על הלוח להשמיע קול או לקשקש באגוז או בזוג לתינוק שלא יבכה. ולא מטפחין יד על יד, ולא מרקדין. ולכבוד התורה מתר לטפח ולרקד. וגם העושה לתינוק כדי שלא יבכה, אין מוחין, כיון שיש מתירין.

(פט)

קול שאינו דרך שיר, מתר להשמיע, ולכן מתר להקיש על הדלת כדי שיפתחו לו, וכיוצא בזה. ויש אומרים, שאף-על-פי כן אסור להשמיע קול בכלי המיחד לכך, כגון להקיש על הדלת בטבעת הקבועה בה, או בפעמון המיחד לזה. וכן אותן כלי שעות - שעונים - אוהר זייגער, שהן עשויות לקשקש השעות על ידי מה שדוחקין בהן או שמושכין בחוט המיחד לכך, אין לעשות כן בשבת ויום-טוב.

(צ)

המשמר פרות או זרעים מפני חיה ועוף, לא יספיק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על ירכו, ולא ירקד ברגליו כדי להבריחם כדרך שהוא עושה בחול.

(צא)

אין שוחקין באגוזים וכיוצא בהם על גבי קרקע, אפלו מרצף, ומכל מקום אין למחות בנשים וקטנים, לפי שבודאי לא ישמעו, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים - של"ח

(צב)

בענין קפול בגדים, יש הרבה חלוקי דינים, ואין לקפל שום בגד - ש"ב

(צג)

טלית שאחז בו האור, מתר לשפוך עליו שאר משקין שלא במקום אש, כדי שכשיגיע למקום המשקים, תכבה, אבל מים אסור לשפוך עלייהו.

(צד)

אין מציעין את המיטה משבת למוצאי שבת. אע"פ שיש שהות ביום שיוכל לישן עליה בשבת עצמו, מכל מקום כיון שאין דעתו לישן עליה עד למוצאי שבת, הרי הוא מכין משבת לחול ואסור - ש"ב