קיצור שולחן ערוך מ
<< | קיצור שולחן ערוך · סימן מ | במהדורה המנוקדת | >>
הלכות נטילת ידים לסעודה
ובו כ"א סעיפים:
סעיף א – ב – ג – ד – ה – ו – ז – ח – ט – י – יא – יב – יג – יד – טו – טז – יז – יח – יט – כ – כא
(א)
עריכה- הרוצה לאכול פת שמברכים עליו המוציא, צריך ליטול ידיו מקודם.
- אם הפת גדול כביצה, מברך על הנטילה; ובפחות מזה אין מברכין על הנטילה.
(ב)
עריכה- נטילת ידיים צריך להיות דווקא מן הכלי. וצריך שיהיה הכלי שלם, בלי שום נקב או סדק מפולש, וגם למעלה יהיה שווה בלי שום חריץ או בליטה.
- ואותן קנקנים שיש להם כמין מרזב בולט בגובה לשפת הכלי שיוצקין ממנו דרך שם, אין נוטלין ממנו לידיים דרך שם, כי שם אין לו דין כלי, כיון שאינו מחזיק שם משקים; אלא צריכין ליטול דרך שפת הכלי, מקום שמחזיק שם משקין.
(ג)
עריכה- כלי שאינו יכול לעמוד אלא על ידי סמיכה, אם מתחילתו נעשה כך להשתמש בו על ידי סמיכה, יש לו דין כלי. אבל אם לא נעשה להשתמש בו כך, כגון כיסוי כלי, אין נוטלין ממנו. ויש בזה כמה חילוקי דינים בשולחן ערוך.
(ד)
עריכה- שיעור המים קשה לשער בצמצום.
- וצריכין לשפוך על כל יד מים בשפע, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבי לי מלא חפני טיבותא.
- ונוטלין תחלה יד ימין ואחר כך יד שמאל (כדלעיל סימן ב' ס"ג).
- ויבואו המים על כל היד, דהיינו עד הקנה של הזרוע; ולא ישאר מקום בלי מים. ועל כן יפריד קצת האצבעות, ויגביהם קצת כלפי מעלה, בכדי שיגיעו המים בכל אורך האצבעות ובראשן וברחבן סביב.
- ויבואו המים בשפיכה אחת; ולכן אין ליטול ידיו מכלי שפיו צר ואין המים יורדין בבת אחת.
- ונכון לשפוך על כל יד שתי פעמים.
(ה)
עריכה- לאחר שנטל שתי ידיו, ישפשפם ביחד ויגביהם נגד ראשו, כמו שאמר הכתוב (תהלים קלד ב): "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'".
- וקודם שמנגבן יברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים.
- (ואף על גב דכל המצוות מברך עליהם קודם עשייתן, כדלעיל סימן ט' ס"ח, מכל מקום בנטילת ידיים, כיון שלפעמים אין ידיו נקיות קודם נטילה, לכן תיקנו בכל נטילת ידיים לברך אחר הנטילה. ועוד, דגם ניגוב הידיים הוא מן המצוה).
- ומי שנוהג לשפוך על כל יד שתי פעמים, ישפוך תחלה על כל יד פעם אחת, וישפשפם, ויברך, ואחר כך ישפוך פעם שנית על כל יד[1].
- ויזהר לנגב ידיו יפה.
- ולא ינגבם בחלוקו, משום דקשה לשכחה.
(ו)
עריכה- אם לאחר ששפך המים על ידו אחת, נגע שם בידו השניה, או אדם אחר נגע שם, אזי נטמאו המים שעל ידו, וצריד לנגבן וליטול פעם שנית. אך אם אירע לו כן לאחר שכבר בירך, לא יברך שנית.
(ז)
עריכה- מי שאין לו כלי, יכול לטבול ידיו בנהר, או במקווה הכשרה לטבילת נשים (ועיין לקמן סימן קמ"ב דין הנהרות), או במעיין אפילו אין בו ארבעים סאה, רק שמתכסים בו ידיו בפעם אחת. ומברך גם כן "על נטילת ידיים".
- ובשעת הדחק יכול לטבול ידיו גם בשלג, אם יש על פני הארץ הרבה כמו שיעור מקווה.
- ואם צריך ליטול ידיו מתוך משאבה (פלומפ), יניח ידו האחת סמוך לארץ, ובידו השניה ימשוך להביא עליו את המים, ואחר כך יחליף ידיו; או שחברו ימשוך לו. אבל אם הידיים גבוהות מן הארץ, לא עלתה לו נטילה (ספר דרך החיים, עיין שם).
(ח)
עריכה- מים שנשתנו מראיהן, בין מחמת מקומם, בין מחמת איזה דבר שנפל לתוכן, פסולין לנטילת ידיים. אבל אם נשתנו מחמת עצמן, כשרים.
- מים שנעשה בהם מלאכה, כגון שהודחו בהם כלים, או ששרו בהם ירקות, או שנתנו בהם כלים עם משקים לצננן, או שמדד בהן מידות, גם כן פסולין.
- ויש פוסלין גם מים שנמאסו, כגון ששתה מהם כלב או חזיר וכדומה, משום דנעשו כשופכין; ויש לחוש לדבריהם.
(ט)
עריכה- מי שלא נטל ידיו ונגע במים, לא נטמאו המים. ולכן היוצא מבית הכסא, יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית לרחוץ ידיו, והנשארים כשרים לנטילת ידיים. אבל אם שכשך ידיו בתוך החבית לנקותן, ואפילו טבל בו רק אצבעו הקטנה לנקותה, נפסלו כל המים, מפני שנעשה בהם מלאכה.
(י)
עריכה- מים מלוחים, סרוחים, מרים או עכורים, אם אין ראויין לשתיית כלב, פסולים לנטילת ידיים.
(יא)
עריכה- קודם הנטילה צריכין להשגיח על הידיים שיהיו נקיות בלי שום חציצה.
- ומי שציפורני אצבעותיו גדולות, צריך לדקדק לנקות שלא יהא בתחתיהן טיט וצואה, משום דהוי חציצה.
- וכן צריך להסיר הטבעת שלא יהיה חציצה.
(יב)
עריכה- מי שידיו צבועות, אם אין שם ממשות הצבע כי אם חזותא בעלמא, לא הוי חציצה. אבל אם יש עליהם ממשות הצבע, אפילו רק מעט, הוי חציצה.
- אך אם הוא אומן בכך, דהיינו שהוא צַבָּע, וכן מי שהוא טבח וידיו מלוכלכות מדם, או שהוא סופר ואצבעותיו מלוכלכות מִדְּיוֹ, והוא רגיל בכך, וכל בעלי אומנות זאת אין מקפידין בכך, לא הוי חציצה, אלא אם כן הוא ברוב היד.
- וכן מי שיש לו מכה על ידו ועליה רטיה שמצטער להסירה, לא הוי חציצה (ועיין עוד בסימן קס"א דיני חציצה בטבילת נשים, והוא הדין לנטילת ידיים),
(יג)
עריכה- המים צריכים שיבאו על הידיים מכוח גברא. אבל אם המים באים מאליהם, לא הוי נטילה.
- וחבית שיש בו ברזא, והסיר את הברזא, אזי המים הבאים בכח הראשון, דהיינו קילוח הראשון לבדו, נחשב מכוח גברא. אבל המים הבאים אחר כך, אינם נחשבים מכוח גברא, אלא כאילו באו מאליהם. ולכן מי שהוא רוצה ליטול את ידיו דרך הברזא, צריך לידע שבקילוח הראשון נתכסה כל היד, ויסתום את הברזא, ויחזור ויפתחהו לשפיכה שניה. ומי שאינו יודע לשער, אין לו ליטול ידיו בדרך זה. ומכל שכן שאין ליטול ידיו מן הכיור שיש לו ברזא קטן והקילוח הוא דק.
(יד)
עריכה- אסור לאכול בלא נטילה, אפילו אם רוצה לכרוך ידיו במפה.
- ואם הוא בדרך ואין לו מים, אם יודע כי בעוד דרך ארבעה מילין לפניו – או מיל לאחריו – ימצא מים, מחוייב ללכת לפניו ארבעה מילין או לחזור לאחריו מיל ליטול ידיו לאכילה.
- אבל אם גם שמה לא ימצא מים, או שהוא עם חבורה ומתיירא להיפרד מהם, וכן מי שיש לו שאר אונס שאינו יכול ליטול ידיו, יכרוך ידיו במפה, או ילבש בתי ידיים (כפפות) ויאכל כך.
(טו)
עריכה- העושה צרכיו קודם אכילה, שהוא צריך ליטול ידיו לברכת אשר יצר וגם צריך ליטול ידיו לסעודה, יש בזה כמה ספיקות. על כן הנכון שיטול תחילה ידיו שלא כדין נטילת ידיים לסעודה, דהיינו שישפוך רק מעט מים לחפנו אחת, וישפשף שתי ידיו במים אלו וינגבם היטב, ויברך "אשר יצר", ואחר כך יטול ידיו כדין נטילת ידיים לסעודה ויברך "על נטילת ידיים".
(טז)
עריכה- מי שבאמצע סעודה נגע בגופו במקומות המכוסים, או שחיכך בראשו, או שהשתין מים, צריך ליטול ידיו פעם שנית, אבל לא יברך עליהם. וכן אפילו עם עשה צרכיו ונוטל ידיו באמצע הסעודה, אינו צריך לברך על נטילת ידיים.
(יז)
עריכה- האוכל דבר שטיבולו במשקה, או שבא המשקה על המאכל ועדיין הוא לח מן המשקה, אף על פי שהוא אינו נוגע במקום המשקה, מכל מקום צריך ליטול ידיו תחילה, רק לא יברך על נטילת ידיים. והרבה מקילין בדבר זה, אבל כל ירא שמים יש לו להחמיר על עצמו.
(יח)
עריכה- משקים לענין זה המה שבעה, ואלו הן: יין, וכן חומץ מיין; דבש דבורים; שמן זית; חָלָב, ובכלל זה גם מי חלב; טל; דם של בהמה חיה ועוף (והיינו כשאוכלו לרפואה); מים. וסימנם י"ד שח"ט ד"ם.
- אבל שאר מי פירות, אפילו במקום שרגילין לעשות משקים לשתיה מסחיטת איזה פירות, אין להם דין משקה לענין זה.
(יט)
עריכה- פירות שמרוקחין בסוכר, אין צריך נטילת ידיים, כי הסוכר לא הוי משקה; וגם הלחלוחית שיצא מן הפירות לא הוי משקה, שהוא מי פירות.
- אבל אם מרוקחין בדבש, אם נקרש הדבש היטב, אזי יצא מכלל משקה ונעשה אוכל, ואין צריך נטילת ידיים. אבל אם לא נקרשו היטב, אלא נִתְעַבּוּ מעט ועדיין הם ניגרים, צריכין נטילת ידיים.
- וכן חמאה, שהיא בכלל החלב, אם היא קרושה, אינה משקה, רק אוכל. אבל אם היא נימוחה, הרי היא משקה.
(כ)
עריכה- דברים שדרכן לאכלן בלא כף ומזלג, אפילו הוא אוכל על ידי כף או מזלג, צריך נטילת ידיים. אבל דבר שאין דרכו לאכול רק על ידי כף, כגון לביבות וכיוצא בזה, וכן פירות מרוקחין בדבש במקום שאין דרכן לאכלן, רק על ידי כף או מזלג, אין צריך נטילת ידיים[2].
(כא)
עריכה- מלח שנעשה ממים, הוי בכלל מים (כי המים אף על פי שנקרשו לא יצאו מכלל משקה). ולכן הטובל צנון וכדומה במלח זה, צריך נטילת ידיים.
- יין שרף שנעשה מתבואה או מפירות, אינו משקה לעניין זה, דלא הוי, רק זיעה מן התבואה ומן הפירות. ואף על פי שיש בו גם מים ומזוג גם כן במים, מכל מקום הם המיעוט. ולכן הטובל בו איזה דבר ואוכלו, אין צריך נטילת ידיים. אבל יי"ש שנעשה מן החרצנים והזגים או מן השמרים של יין, נראה דהוי משקה.